מעשה אפוד (דוראן)/פרק ה
הפרק החמישי עריכה
אחר שהתבאר מהות הלשון בכלל וחלקיו הראשונים, הנה היה מן הראוי שנמשיך הדבור בחלוקה השנית לכל אחד מהחלקים הנזכרים. אמנם לפי שהיה מורה על כל אחד מהם קול או קולות אנושיים, הנה הוא מחוייב שנדבר על אלה הקולות ראשונה, לפי שהבנת הפשוט קודמת בטבע להבנת המורכב, ומידיעתם יוָדע גדר האות. והנה מפני שתכלית המאמר הזה הוא ביאור דרכי הלשון העברי וסדריו ואופני החכמה בו, אקח משל על כל מה שאמר אותו מהלשון ההוא ואותיותיו ואניח זולתו וממנו יִוָדעו שאר הלשונות, ויהיה מה שאומר אותו כולל להם.
ואומר כי מספר הקולות האנושיים אשר מהם יתרכב הלשון העברי הוא במספר הכאת עשרים ושנים אשר הוא מספר האותיות, בחמשה אשר הוא מספר התנועות המוחשות בהבדל נראה אשר יניעו בהן האותיות, בתוספות שלשים וחמשה המחויב מהתנועות הכפולות לבג"ד כפר"ת. והיה מספר התנועות לפי זה קמ"ה. והמשל כי לאל"ף חמשה קולות אַה אוֹ אוּ אֵי אִי, ולבי"ת בַּא בּוֹ בּוּ בֵּי בִּי בדגשות וכן ברפיון, ועל זה הדרך לכל האותיות ולשבע הכפולות. אבל לפי שהו"ו תנועתה אצל העברים שוה אל תנועת הבי"ת הרפה, ותנועות הכ"ף הדגושה והקו"ף שוות, והתי"ו הדגושה והטי"ת שוות, והסמ"ך והצד"י גם כן שוות, ולכן ישארו הקולות אצל קריאתו קכ"ה.
ולפי שרצה בעל הכתב להניח סימנים לאלה התנועות והקולות ויראה כי אם יעשה סימן מאחד לכל תנועה מהן יארך הענין מאד עד שכבר יחויב להניח קכ"ה סימנין להבדיל אלה הקולות אשר מהן הורכב הלשון קצתם מקצתם, ויקשה על לומדי הלשון והכתב עד שכבר יגדל בזה כמות הכתב והספרים כלם ביתר מששה כפלים על מה שהם עליו היום, על כן בחר בקצור ולקח כ"ב סימנין, ובחבור חמשה רשמים עם כל אחד מהכ"ב סימנין יזכור בהם התנועות כלם רצוני הקכ"ה. ויהיה גדר האות לפי זה בשהוא סימן מונח בהסכמה על הקול האנושי כשיחובר אליו אחר מהרשמים החמשה, ורצוני ברשמים – רשמי הנקוד אשר יקראום קצת המדקדקים תנועות לפי שבהם התנועע האות, ולזה נקרא אות לפי שהוא אות וסימן על הקול האנושי. וכבר הניח אלה הסימנין וקרא להם שם: אָלֶף, בֵּית, גִּימֶל וכו', ולרשמים ג"כ קרא שם והניחם פַּתַּח, צֵירֵי, חוֹלָם, שׁוּרֶק, חִירֶק, ואלה הרשמים נקראים נקודות לדקותם, ונבדלים זה מזה בהבדל מוחש. ואמנם אומר בהבדל מוחש, לפי שבכאן שתי תנועות אחרות זולת החמש הנזכרים והם הקמץ והסגול, אבל שאינם נבדלים מהפתח והצירי בהבדל מוחש, ואמנם הונחו בלשון הקדש להשלמתו ולהבדיל בין המלעיל והמלרע ולהראות הנח וההראות. וכבר הניחו אותם מפני זה קצת החכמים שבעה, וקרא אותם הא"ע מלכים להתנהג תנועת הסימנין על פיהם. אמנם השוא להתקרב תנועתו לתנועת הסגול אבל שהיא יותר קצרה לא שמו אותו בכלל האחרים, ובעלי השיר יקראו אותו עבד, והוא מפני שלא יבא לעולם נפרד אבל מחובר עם התנועה אחרת, וגם כי הוא משרת לקמץ ולפתח ולסגול בבואם חטופים. וכשיבא על אחה"ע תטה קריאתה לתנועת האות אשר תבא עליו, כמו נְעָרִים, שְׁעָרִים, בְּאֵר, פְּאֵר, בְּעוֹר, פְּעוֹר וזולתם. ודע כי הקולות גם כן נקראים בשמות האותיות והרשמים שהניח בעל הכתב סימנין להם. כי אתה כשתקרא אַ אל"ף בפתח כבר נקרא הקול הזה אל"ף בפתח, וכשתאמר בֹּ בי"ת בחולם כבר נקרא הקול הזה בי"ת בחולם. וכבר הניחו האותיות כ"ב במספר השנים עשר מזלות ועשרה גלגלים לפי דעת קצת הקודמים שהניחו גלגל עשירי נקרא אצלם שמי ההצלחה, והניח המשרתים שבעה כמספר משרתי העולם העליון.
וכבר היה מן ההכרח להניח הכתב לשלש סבות. הראשונה להשלים מה שחסר הכח הזוכר והיות השכחה מצויה בכל האדם, והיה הכתב באוצר למה שירצה האדם זכירתו בהשתדליותיו ועסקיו העולמיים. והשנית ההסתעפות אל ההשתדליות והעסקים והשתרגם והתרבותם ויקרא לאדם ההעסק וההשתדלות לפעמים עם אנשים שהם במדינות ועירות אחרות רחוקות ממדינתו ועירו והיה הכתב כאמצעי ביניהם להוציא לאור משפטיהם בעסקים ההם. והשלישית והיא היותר מיוחדת וגשמית להיותו לעזר ולהועיל להשלים האדם במה שהוא תכליתו האחרון והוא הוצאת שכלו מן הכח אל הפועל בהשגת האמת אשר הוא כחני עליו, והנה זה בלתי אפשר אם לא בחבורים ובספרים יעמידוהו על זה חברו אותם חכמים והעלו אותם על ספר באמצעות הכתב.
והנה בצורת האותיות ושמותיהם וצורת המלכים גם כן ושמותיהם לבעלי הקבלה דברים וסודות לפי דרכם וגם חכמי התלמוד ז"ל כתבו במקצתם מדרשים מה, ולא אכניס עצמי להאריך בכיוצא בזה כי הוא חוץ מהמכוון. ומה שכתבו בעלי הדקדוק כחכם אבן עזרא בספר צחות בקצת מהן לא ישר בעיני. ועל דרך האמת יראה שהם ענינים הסכמיים לא ידרש להם סבה, אבל בחר מהצורות הנאותה בעיניו והישרה, וכן הן באמת אצל כל אדם מופשט מהתאוה, ולכן נקרא כְּתָב אֲשׁוּרִי כמו שאמרו חכמים ז"ל שהוא מאושר באותיותיו (סנהדרין כב א). והנה כבר ימצאו בלשונות האחרים תנועות מה ואותיות זולת אלה הנמצאות בכתב והלשון העברי וגם יחסרו ממנה. כמו שלשון הרומיי יחסר מהתנועות הגרוניות שלשה ותנועות הכ"ף הרפה, והישמעאלי אחת מהתנועות השפה. והבורא בלשון העברי לקח הדרך האמצעי כאשר ישר בעיניו.
ואולי יאמר אומר כי בעל [הלשון] הניח שתי צורות לקול אחד והם הצד"י והסמ"ך, והקו"ף והכ"ף דגושה, והוא"ו והבי"ת הרפה, והטי"ת והתי"ו דגושה, והאמת כן הוא אצל קריאתנו הלשון העברי היום, ואולי היו אלה הצורות אצלו לקולות מתחלפים, כי אין אנחנו היום בקיאים בקריאה וכמו שהתבאר. וכבר כתב ר' יונה (הרקמה שער ט) כי לרי"ש ענינים מתיחדים בתקנות אנשי טבריא כי הם הצחים בלשון מכל העבריים. והנה אצל הישמעאלים הבדל מוחש בין קריאת הוא"ו והבי"ת הרפה. וכבר יעד על שוב אלינו תקון הקריאה והצחות בדבור אמר "וּלְשׁוֹן עִלְּגִים" וכו' (ישעיהו לב, ד) ועוד אכתוב בזה. או אולי עשה זה לתת חלוף בגזרה.
וכבר ימצא בלשון העברי רשמים וסימנים אחרים זולת אלה הנזכרים יקראו אותם טְעָמִים אבל שזה במה שנמצא ממנו בספרי הקדש להשלים הבנת הכתוב ומה שיחסר הדבור בכתב מהדבור פנים בפנים. וזה שכבר יראה בדבור פנים בפנים מה שיתן חקוי בנפש השומע וציור בהבנת הנרצה בדבור מאיכות הקולות אשר ידבר בהם בחזק והרפיון והמנוחה הנכנסת בין חלקיהם באריכותה וקצורה והתכיפות והאיחור ודבור המתפחד והמתפלל והמתחנן והשואל והמצוה והמתמיה והכועס והמתרצה אשר יוכר מאיכות הדבור פנים בפנים מכל זה מה שלא נוכל לעמוד בדבור בכתב, והונחו הטעמים להשלים מה שאפשר השלמתו מכל זה ויקרא בהם כתבי הקדש. וכבר כתב על זה החכם ר' יהודה הלוי בכוזר: "ובשארית הזאת אשר נשארה מלשוננו הברואה ענינים דקים נטבעו בה להבין ולהיותם במקום המעשים ההם שהם פנים בפנים והם הטעמים אשר יקראו בהם המקרא מציירים בהם מקום ההפסק והסמוך, ומפריד מקום השאלה מן התשובה וההתחלה מן ההגדה והחפזון מן המתון והצווי מן הבקשה" ע"כ (כוזרי מאמר ב אות עב). ועוד אכתוב בזה. ולסבה הזאת קריאות טְעָמִים, כי יתנו לנו טוב טעם ודעת בספרי האלקים. ולזה כתב הא"ע בספרו במאזנים: "אזהירך שתלך אחרי בעל הטעמים, וכל פירוש שאיננו על דרך פירוש הטעמים לא תאבה לו ולא תשמע אליו". ויהיה רושם הטעמים לפי זה בשהם רשמים יתנו טוב טעם ודעת על הבנת הנרצה בכתוב בכתבי הקדש. ולטעמים סבות אחרות יבאו במה שאחר זה.
והמניח והממציא לאלה הטעמים לפי דעת החכמים ז"ל (מגילה ג א) הוא עזרא הסופר, וסמכו זה לאמרו "וְשׂוֹם שֶׂכֶל" (נחמיה ח, ח), אמרו "ושום שכל אלה הטעמים" ודרש נאה הוא. והדבור מסכים לאלה הטעמים כי יתנו שכל באמת בכתוב. ואני אומר על צד המחשבה הגוברת כי הוא הממציא גם כן לרשמי הנקוד, ואסמוך זה לאמרו "וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא", כי באמצעות הנקוד תשלם הקריאה ותובן. ואמנם אומר זה לפי מה שאחשוב שבהנחה הראשונה ללשון היו אותיות או"י לבד עומדות מעמד הנקוד היום. והיתה האל"ף מקום הפתח והוא"ו מקום החולם והשורק והיו"ד מקום החירק והצירי, והראיה על זה נתינת התורה האלקית בלא נקוד עד שהספר התורה המנוקד פסול יראה מזה כי בעקר ושרש הלשון לא היה שם נקוד, אבל לפי שראו האחרונים כי בקריאה בלא נקוד מן הקושי שלא יעלם לפי שלא היו שם כי אם שלשה רשמים לחמש תנועות, וגם כי האל"ף מהשלש אותיות משותפת לכל מחמש תנועות בקצת מקומות מהכתוב והוא"ו והיו"ד ליותר מאחת כמו שכתב הא"ע ז"ל בפ' ואלה שמות, על כן להקל הקריאה בחרו הנקוד, ולא מפני זה נפסדה צורת המכתב הקדום אבל כבר נשארה הוא"ו תמיד ועל הרוב עם נקוד החולם והשורוק, והאל"ף עם הקמץ והפתח, והיו"ד עם החירק והצרי כמו שהיה הענין ראשונה.