קטגוריה:מלכים ב ב כד

וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם יְהוָה

וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם

כשאלישע יצא מיריחו בדרכו לבת-אל, לאחר שהוא ריפא את המעיין, אספסוף של בריונים צעירים רדף אחריו כדי להתעלל בזר. הם התקלסו וסקלו אותו באבנים מרחוק. הם איימו על נפשו.

רש"י מסביר שהם היו שואבי מים שאיבדו את פרנסתם בגלל שהמעין בעיר סיפק מים לאנשי העיר. רעיון יפה אבל לא נראה שהם היו פועלים, אלא אנשים צעירים שאינם עובדים, ואין להם מה לעשות מלבד להתעלל בעוברי אורח.

אלישע פנה לראות מי המתעלל בו ופוגע בכבודו, לפני שהוא מחליט איך לטפל בבעיה. אלישע ידע את כוחו, לאחר שהוא ראה את אליהו עולה השמימה וחצה את הירדן בחרבה (מלכים ב ב יד). אלישע ראה את מספר הנערים והחליט שמגיע להם עונש.

וַיְקַלְלֵם

קללה וברכה הם משאלה בלבד. אין להם שום כוח מלבד הענקת הרגשת הקלה למדבר, והרגשת פחד או שמחה למקבל.

רק אלוהים, לפי שיקול דעתו, יכול להוציא לפועל את פסק הדין.

אלוהים יעשה זאת בזמנו שלו, לפי חוקי אלוהים, לאחר התבוננות בעבר, הווה ועתיד צפוי. דברים יכולים להשתנות כי לאדם יש חופש בחירה לבחור בטוב או ברע.

אולם כאשר אדם אחד מקולל או מבורך על ידי מספר אנשים, הוא מקבל מוֹנִיטִין - לטוב או לרע - והציבור מגיב אליו בהתאם. וכך הקללות והברכות מצמיחות תוצאות אפילו ללא התערבות של אלוהים.

וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם יְהוָה

אלישע קילל את הנערים שנטפלו בו וסיכנו את נפשו ככנופיה של בני בליעל.
בשם אלוהים הוא קילל אותם כי הם עברו על החוק "אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים כז כו), ואלוהים ישפוט אותם.

לא נאמר מה אלישע אמר, ואין הוכחה שמה שקרה זה מה שהוא ביקש.
אין הוכחוה שהנערים שמעו את דבריו, אבל לבטח הם הבינו את מבטו הכועס והנעלב.
אלישע העביר לאלוהים את ההחלטה מה לעשות לנערים הפושעים.

וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר

לא ברור איזה יער יש ליד יריחו. ובהחלט לא ברור עם בככר הירדן היו דובים. דובים מתאימים יותר לאקלים קר - בהרים, בצפון.

יצאו שתי דובות נקבות. אולי היו להן גורים והרעש של הנערים גרם להם לכעוס ולהתקיף את הנערים שמסכנים את החיות באזור.
יש בזה סמליות, שהדובות יצאו לשמור על ילדיהן, וההורים של הילדים לא יצאו לשמור על ילדיהם הפורעים.

אלוהים החליט להשתמש בדובות כדי לחנך את הנערים. לא נראה שאלישע התכוון שכך יקרה. הוא רק קילל שהילדים יוענשו.
אלוהים אישר את העונש כדי לחנך את כל הציבור.

וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים

היה צריך לכתוב 'ארבעים ושנים נערים'.
מהכיתוב נראה כאילו שהדובות פגעו בארבעים נערים מתוך כלל הנערים, ועוד שני ילדים קטנים יותר שהצטרפו למהומה.
הסיפור מזכיר את סיפור סדום, ככתוב: "וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת, מִנַּעַר וְעַד זָקֵן" (ביאור:בראשית יט ד), שגם נערים, זקנים וצעירים השתתפו בנסיון הפשע.

וַתְּבַקַּעְנָה - פילח, סדק, שבר, קרע (מילוג).
נראה שהדובות רדפו אחרי הנערים ובצפורנים קרעו את עורם של הנערים - פצע חמור ולא נעים.

מספר המתים נראה מוגזם

• דובות לא רצות מהר מדי, ונערים יכולים לברוח מהר.
• בזמן שהדובות רצו אחר נער אחד, כל השאר התפזרו לכל עבר, והדובה לא היתה ממשיכה לרוץ אחריהם.
• ארבעים נערים יכולים להרים מקלות ואבנים ולהלחם בדובה. אחרי מספר אבנים בראש היא היתה מוותרת.
• אין ספק שאלישע לא עמד וספר את מספר הנפגעים, או לאחר התקפת הדובים הלך וספר את הנפגעים ששכבו על הרצפה. לא נאמר שאלישע סייע לפגועים או עזר להם לשוב לביתם.

מטרת הסיפור

בני ישראל התחילו להתנהג רע לזרים. הסיפור נועד לחנך את העם:

1. עובר אורח צריך להיות מודע לסכנה מבני בליעל וללכת עם קבוצה באזור זר.
2. הורים למדו שצריך להזהיר ילדים, שאם הם יציקו לזר, קרח או לא, הם לא יודעים מה אלוהים יעשה, ודובות יצאו מהיער ויבקעו אותם.
3. ילדים למדו מה יקרה להם אם הם יעברו על חוקים - דובות או חיילים יענישו אותם בצורה קשה ביותר.
4. העם למד שחובה לכבד את אלישע, כשליח אלוהים, ולא, אז גם אותם יתקיפו דובות.