משנה כלים ה ט
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק ה · משנה ט | >>
תנור שבא מחותך מבית האומן ועשה בו לימודין ונותנן עליו, והוא טהור.
נטמא וסילק את לימודיו, טהור.
החזירן לו, טהור.
מירחו בטיט, מקבל טומאה, ואינו צריך להסיקנו, שכבר הוסק.
משנה מנוקדת
תַּנּוּר שֶׁבָּא מְחֻתָּךְ מִבֵּית הָאֻמָּן
- וְעָשָׂה בוֹ לִמּוּדִין
- וְנוֹתְנָן עָלָיו וְהוּא טָהוֹר.
- וְעָשָׂה בוֹ לִמּוּדִין
- נִטְמָא וְסִלֵּק אֶת לִמּוּדָיו,
- טָהוֹר;
- הֶחֱזִירָן לוֹ,
- טָהוֹר.
- מֵרְחוֹ בְטִיט,
- מְקַבֵּל טֻמְאָה,
- וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַסִּיקֶנּוּ,
- שֶׁכְּבָר הֻסָּק:
נוסח הרמב"ם
תנור שבא מחותך מבית האומן -
- עשה לו לימודין, נותנן עליו - והוא טהור.
- נטמא -
- סילק את הלימודין - טהור,
- החזירן לו - טהור.
- מירחו בטיט - מקבל טומאה,
- ואינו צריך להסיקנו - שכבר הוסק.
פירוש הרמב"ם
לימודין - הן קשרין ודברים יכבידוהו, ויחברו חלקיו קצתם עם קצתם עד שאפשר לאפות בו.
ואומר כי כאשר שמו אלו הקשורים והוא טהור עוד נטמא אחר זה, הנה הקשורים אשר יחברו חלקיו שמוהו מוכן לטומאה, וכאשר יסיר הקשורים ויתפרדו חלקיו יטהר בלא ספק שזה כבר נשבר. חיברו פעם שניה ואם החזיר לו קשוריו הנה ישאר על עניין טהרה, ולא יהיו לו הקשורים מקום הבניין. וכמו שלא נאמר שהוא חזר לטומאתו כאשר חיבר חלקיו, כן לא יקבל טומאה במה שאחר כך, אם לא שימרחנו בטיט ואז יקרא תנור שלם ויטמא בעתיד, ולא יצטרך היסק לגמר מלאכתו לפי שהוא כבר הוסק והוא בעל קשורים.
הנה כבר התבאר שלא יעמדו לו הקשורים מקום הבניין זולת פעם אחת הראשונה בלבד, והוא כאשר יבא מבית האומן, זו היא כוונתו בזאת ההלכה:
פירוש רבינו שמשון
מחותך מבית האומן. שעשה האומן מתחלתו דפין דפין לעשות מהן תנור ולחברם ע"י לימודים הם מסגרות כדרך שעושין אנחנו לחביות של עץ העשויות מנסרים ואע"פ שהלימודים עליו אינו מקבל טומאה והא דקתני נטמא היינו כגון שמרחו בטיט כדתניא בתוספתא (פ"ד). אי נמי הא דקתני והוא טהור לאו בנטמא (צ"ל אלא) שנתן עליו לימודים. נגע בו שרץ מקודם ונתן עליו לימודים עומד בטהרתו: ואם נטמא מסלק את הלימודים והוא טהור אע"פ שמחזירן ומשתמש בו לעולם אבל מרחן בטיט מקבל טומאה בלא הסקה אע"ג דאחר שלא נעשה כן מתחילתו בעי הסקה לאחר מירוח כדתנן לעיל האי לא בעי הסקה לאחר מירוח הואיל וכבר הוסק: ותני"א בתוספת"א תנור שבא מחותך מבית האומן עשה לו לימודים (בתוס' איתא ונתן עליו טהור) נותנת עליו והוא טהור מרחו בטיט טמא. נטמא וסילק את הלימודים טהור החזירו לו (צ"ל טהור מרחו כו') מרחו בטיט מקבל טומאה ואין צריך להסיקו שכבר הוסק:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
תנור שבא מחותך - שעשאו האומן דפים דפים כדי לחברן יחד ע"י מסגרות, הן זירים שקורין צירקלא"ש, כעין שאנו עושים לחביות שנותנים בהן יין. ולאותן זירים ומסגרות קורא התנא למודין יז:
ונתנן עליו והוא טהור נטמא - לאחר שנתן עליו הלמודים והיה התנור טהור מתחלה לפי שהיה דפים דפים ולא היה מחובר, חזר להיות מקבל טומאה ע"י הלמודים הללו שמחברים אותו:
סילק את למודיו - ונתפרקו הדפין זה מזה, אין לך נתיצה גדולה מזו, ונטהר התנור. ואע"פ שהחזיר הלמודים פעם שניה שוב אינו מקבל טומאה, שאין הלמודים מביאין לו הטומאה אלא בפעם ראשונה בלבד כשבא מחותך מבית האומן:
מרחו בטיט - לתנור זה שאין הלמודים מביאין לו הטומאה, טמא על ידי מריחת הטיט. ואין צריך להסיקו, כשאר כל תנורים שאין מקבלין טומאה עד שיסיקם, לפי שכבר הוסק בפעם ראשונה כשבא מחותך מבית האומן:
פירוש תוספות יום טוב
למודין. פי' הר"ב מסגרות כו'. וכן פי' הר"ש. ולמודין כמו עמודין. על שם שהם מעמידין הדבר. כך פי' הראב"ד במשנה ז פ"ז דעדיות. וכן בערוך (ערך למד ב') כתב כן אמתני' דהכא שהוא כמו עמודים. אלא שחיבר עמו הא דעשאן כלמודים בגמ' פ"ו דברכות דף לח. והא דתנן במ"ב פ"ב דמ"ק עושה לו למודים כ' בערך אחר (ערך למד ג'). ולרש"י למודים דברכות כלמודים דמועד קטן שהם נסרים בעלמא:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(יז) (על הברטנורא) ולמודין, כמו עמודין. על שם שהם מעמידין הדבר. הר"א:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
סילק את למודיו: מצאתי מוגה על ידי הרב בצלאל אשכנזי ז"ל סילק את הלימודין:
שכבר הוסק: בפעם ראשונה כשבא מחותך מבית האומן כשהיו בו הלמודין וזה הפירוש שפי' ר"ע ז"ל הוא פי' הרמב"ם ז"ל אבל הר"ש והרא"ש ז"ל פירשו הא דקתני נטמא היינו כגון שמרחו בטיט כדתניא. בתוספתא א"נ הא דקתני והוא טהור לאו כשנטמא כשנתן עליו הלמודים אלא דאם נגע בו שרץ מקודם ונתן עליו למודים עומד בטהרתו ואם נטמא מסלק את הלמודים והוא טהור אע"פ שמחזירם ומשתמש בו לעולם. אבל מרחו בטיט מקבל טומאה בלא הסקה אע"ג שהטפלה מודבקת בו דודאי תנור שלא נעשה כן מתחלתו לאחר מירוח בעי הסקה כדתנן לעיל אבל האי לא בעי הסקה שכבר הוסק ע"כ ולפירושם ז"ל משמע דגרסי' וסילק את למודיו מלת וסילק בוי"ו כמו שהוא כתוב ברוב הספרים וגם זו המשנה שנויה שם בת"כ:
תפארת ישראל
יכין
תנור שבא מחותך מבית האומן: שעשוי כדפי חבית עץ שלנו:
ועשה בו למודין: ר"ל חשוקים [רייפין בל"א] שהדקן סביב הדפין בעגול כמו שמהדקין דפי חביות עץ בזמנינו:
והוא טהור: ר"ל אף שסתם אומן ע"ה. וכל כלי שנוגע בו טמא. אפ"ה אף שנגע בהדפין. וסד"א שיטמאן במגעו דאע"ג שהדפין אינן כלי. עכ"פ מי גרע ממטה שמק"ט באברים מדעתיד להחזירן [כספי"ח]. קמ"ל דשאני התם דכבר היו אברי המטה מחוברין יחד. ונתפרדו אח"כ בשעה שנטמא האבר. אבל הכא בשעה שנגע הע"ה בהדפין עדיין לא היו מקודם מחוברין בחשוקים יחד. א"נ הא קמ"ל מדסד"א דאף דבשעה שנגע הע"ה בהדפין ולא נגמרה מלאכתן ואמק"ט. עכ"פ כשאח"כ יהדק הדפין יחד יהיה מגע ע"ה דמקודם חוזר וניעור. ואל תתמה דהרי מצינו דוגמתו בכלים הנגמרים בטהרה שצריכין טבילה לקודש משום צנורא דע"ה אע"ג דבשעת נפילת הצנורא לא טימאה להכלי שלא נגמ"ל [כחגיגה כ"ג א']. ומידי דהוה נמי לטפה מאדם טמא שנפלה למי גבא. שבשעה שנפלה למי הגבא לא טימאתן מדהן במחובר וכשחזר ושאבן טומאה דמקמי הכי חוזר וניער [כמקואות פ"א מ"א]. וכ"כ מצינו דוגמתו בציר שקנה מע"ה. דכשיוסיף בה החבר מעט מים הטומאה דמקמי הכי חוזר וניער [כבכורות כ"ב ב']. להכי קמ"ל הכא. דשאני כל הנהו. שהיה שם הטומאה בעין מתחלתו ועד סופו רק שלא היה בה כח לטמא אחרים להכי כשהוחלש כח האחרים. הטומאה שמונחת עליהן תטמאן. משא"כ הכא הרי מגע הע"ה רק בהדפין היה בשעה שלא נגמ"ל הכלי. והשתא שנגמ"ל אין כאן שום רושם ממגע שבתחלה. ולפיכך טהור:
נטמא: ר"ל ואם לאחר שהדקו בלימודין נטמא:
החזירן לו טהור: לא לבד שפרחה ממנו טומאה. דמעיקרא אלא גם בשנגע בו טומאה אחר שחזר והדקן בחשוקין טהור. משום דמדכבר השתמש בו אם יסיר ממנו החשוקים ויפריקנו. א"א שוב לכוון יחד דפי התנור כבתחילה. וישארו סדקין בין הדפין. מיהו במירח טיט על הסדקין מהני וכדמסיק:
שבבר הוסק: ולא דמי לחתכו לטהרו. וחזר ומרחו בטיט דצריך הסקה [כלעיל מ"ח]. י"ל דהכא מדמהודק גם בלימודין שאני. ואילה"ק עכ"פ אחר הטוח הו"ל לחזור לטומאה ישנה. ככרע שניטל ממטה שטמאה מדרס. וחיברה אפי' למטה אחרת [ועי' ר"ש ורא"ש פי"ח מ"ז]. י"ל הכא שאני דחסר טוח שהוא מעשה חדש:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת