פתיחת התפריט הראשי

סימן שיחעריכה

ויקרא ה ה-ו:
וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ. וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַיהוָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא נְקֵבָה מִן הַצֹּאן כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה י:

[א] "והיה.." - מיד מה יעשה? "והביא".


והיה כי יאשם וכולי:    מלת "והיה" הבא במאמר תנאי-עתידי יקשר לרוב את המאמר המאוחר במאמר הקודם אליו ביחוס הסבה והמסובב:

  • "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" (ומזה נמשך) "והיה כי יראו אותך המצרים..והרגו אותי"
  • "ונפשו קשורה בנפשו" (ומזה נמשך) "והיה כראותו כי אין הנער" ומת
  • "פן ירבה.." (וימשך מזה) "והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף.." (שמות א)
  • "ונתתי את חן העם..בעיני מצרים והיה כי תלכון לא תלכו ריקם" (שם).   וכן הרבה.

ולפי זה מלת "והיה" מציין לרוב המסובב מן הנאמר תחלה, ולא יצדק פה. שמה שכתב "והיה כי יאשם" הוא עצמו מה שכתב כבר. וכן מה שכתוב בשבועת הפקדון "והיה כי יחטא ואשם והשיב וכולי".


ואמר בספרא (פה ולקמן ריש פרשה יג) "והיה" מיד מה יעשה? - הורו לנו כלל חדש בטבע הלשון, שלפעמים בא מלת "והיה" להורות על התכיפות.

  • וכן אמר בספרי דברים (פסקא ב) ר' בנאי אמר אילו זכו ישראל היו נכנסים לארץ מיד שנאמר "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני"-- מיד.
  • ושם (פסקא מא) "והיה אם שמוע תשמעו" - יכול לא נתחייבו בתלמוד וכולי? תלמוד לומר "והיה"-- מיד.
  • וכן (פסקא נה) ופר' תבא (פסקא רצד) -- אין "והיה" אלא מיד.
  • ובסוטה (דף לג:) דאי מירדן ואילך הא כתיב "והיה בעברכם את הירדן" (ר"ל "והיה" משמע מיד).
  • וכמו שאמרו בסנהדרין (דף מד.) אני אמרתי "והיה בעברכם" ואתם רחקתם ס' מיל.

ובזה יש לפרש מה שאמרו בשבת (דף קיח.) אמר ר"ח לעולם ישכים אדם להוצאת שבת שנאמר "והיה ביום הששי והכינו"-- לאלתר.

וכן פה. רצונו לומר שיביא את אשמו תכף ולא יאחר.

סימן שיטעריכה

ויקרא ה ה:
וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה י:

מנין שהוא טעון וידוי?   תלמוד לומר "והתודה".


והתודה:    גדר הוידוי הוא הפך הכפירה וההכחשה, והוא שמפרסם בפירוש דבר שטבע בני אדם להעלימהו, והוא ( א ) שמודה שבח חברו או ( ב ) שמודה גנות עצמו.

  • ( א ) מין הראשון: "יהודה אתה יודוך אחיך", "הפעם אודה את השם" - כי דרך בני אדם להעלים מעלת אחרים ולתלות הכל בטבע כמו שאמרו מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה עד שבאת לאה והודיתו. ומזה נגזר שם "תודה" על הודאת הנס כמו שכתוב "יודו לה' חסדו", שמודה ומכיר פלאי ה'.
  • ( ב ) ומין השני ההודאה על חטאיו: "אודה עלי פשעי לה' ", "ומודה ועוזב ירוחם".  ובהתפעל: "ומתודה חטאתי" (דניאל, ט), "ויתודו על חטאתיהם" (נחמיה, ט).  והשם "ותן לו תודה" (יהושע, ז), "תנו לו תודה" (עזרא, י) - כי מטבע האדם להעלים חטאיו.

ותנאי הקרבן שיכיר ויודה חטאו, ויתודה ווידוי דברים. ואמרו בכריתות (דף יב.) "והתודה"-- מודה בדברים חייב, אין מודה בדברים פטור. ויתבאר עוד בסימן שאחרי זה.

סימן שכעריכה

ויקרא ה ה-ו:
וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ. וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַיהוָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא נְקֵבָה מִן הַצֹּאן כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה י:

ומנין שודויו על החי?   נאמר כאן וידוי ונאמר להלן (ויקרא טז, כא) וידוי. מה וידוי האמור להלן - וידויו על חי, אף וידוי האמור כאן-- וידויו על חי.


[ב] מנין שהוא טעון סמיכה?    נאמר כאן "עליה" ונאמר להלן (שם טז, כא) 'עליה'. מה 'עליה' האמור להלן - טעון סמיכה, אף "עליה" האמור כאן-- טעון סמיכה.


[ג] "והביא"-- אף לאחר יום הכפורים.


והתודה אשר חטא עליה:    מסדר הכתובים משמע שתחלה יתודה ואחר כך יביא אשמו. ואין כן דעת רבותינו. שלדעתם היה וידוי זו בעת הסמיכה כמו בכל הקרבנות שבעת הסמיכה היה מתודה [כמ"ש הרמב"ם (פ"ג מהל' מעה"ק ה"יד)]. וזהו שאמרו תחלה "והיה" - מיד מה יעשה? "והביא" - רוצה לומר, שהתכיפות שמרמז עליו במלת "והיה" (כנ"ל סימן שיח) קאי על "והביא" שהוא קודם להוידוי.

ויש לזה הכרח ממה שכתוב "אשר חטא עליה". שכבר בארנו למעלה (סימן קצד) שפעל 'חטא' אם מרמז העצם שבו חטא יבא אחריו שימוש הב' --"אשר חטא בה", "לחטא בהנה"-- ולא יצדק עמו שימוש מלת "על", רק אם בא לרמז הסבה של החטא כמו "ונודעה החטאת עשר חטאו עליה" שפירושו בסבתה (כמו שבארנו שם סימן רמז). ולפי זה מה שכתב פה "אשר חטא עליה" הוא זר לפי חוקי הלשון.

ומזה השכילו חכמינו שמלת "עליה" אינו מלת היחוס של פעל 'חטא', רק של פעל 'והתודה'. ובאורו והתודה עליה אשר חטא. וזה כמ"ש (ויקרא טז, כא) "וסמך אהרן...על ראש השעיר החי והתודה עליו" שפירושו שמתודה על השעיר שסמך עליו. וכן פה -- יתודה על החטאת החי את אשר חטא. וזהו שאמר בספרא מנין שטעון וידוי? ת"ל "והתודה". ומנין שוידויו על החי? נאמר כאן וידוי...מנין שהוא טעון סמיכה וכולי.

[וכבר למד למעלה (פרק יא מ"ג) חטאת מטמא מקדש לסמיכה מן "וסמך ידו על ראש החטאת". והיא כמ"ש בירושלמי (פרק היה קורא ופרק המוצא תפילין) ולא כן כתיב מימים ימימה אלא כיי דמר ר"י כל מלתא דלא מחוורא מסמכין ליה מן אתרין סגין].


אולם, לפי זה יפלא שהכתוב מסורס. כי היה ראוי לאמר "והתודה עליה אשר חטא". אך זה נכון במה שאמרו בספרא מנין שטעון וידוי? ת"ל "והתודה" ומובא בכריתות (דף ?) ביתר ביאור: "והתודה"-- מודה בדברים חייב, אין מודה בדברים פטור. אמר לו עד אחד נטמאת והוא אומר לא נטמאתי- פטור. וכולי   ביארו שמאמר "והתודה" שייך אל התנאי "והיה כי יאשם..והתודה", רוצה לומר אם יתודה אז יביא אשמו, ורצונו לומר שיהיה מוכן להתודות בעת הסמיכה, שזה לא יצויר אם מכחיש ואומר "לא חטאתי". ולכן, הגם שפעל הוידוי מאוחר להבאת האשם, הוא קודם אליו בבחינת התנאי. ולכן בבחינת התנאי הקדים "והתודה", רוצה לומר, שלא יכחיש חטאו. ובבחינת הפעולה מוסיף שיתודה 'עליו', ר"ל על החי.


ומה שאמר "והביא"-- אף לאחר יום הכפורים התבאר למעלה (סימן רט).

סימן שכאעריכה

ויקרא ה ו:
וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַיהוָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא נְקֵבָה מִן הַצֹּאן כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה י:

"אשמו" -- נאמר כאן "אשמו" ונאמר להלן (שם ה, יט) 'אשמו'. מה 'אשמו' אמור להלן - מותרו נדבה, אף "אשמו" אמור כאן-- מותרו נדבה.

[ד] "[אשמו אשר חטא]" (ויקרא ה, ז עי' במלבי"ם)-- מה אשם מותרו נדבה, אף חטאת-- מותרו נדבה.


והביא את אשמו:    מה שקראו בשם "אשם" הוא שלא כדת, דהא חטאת הוא. וכן קראו בכל הפרשה בשם "חטאת". רק שני פעמים הזכיר שם "אשם". וכן בפסוק ז' "והביא את אשמו אשר חטא".

ולמדו רבותינו שקראו כן למען נלמד שדינו כאשם לענין שיהיה מותרו נדבה, שלמד כן באשם לקמן (פרק כא מ"ה) מן "אשם אשם לה' ".

והגם שבספרא שם למד כן גם לחטאת ויתר קרבנות -- נראה שפה יש מקום לטעות כמ"ש הרמב"ם (פ"ה מהל' פסולי המוקדשין ה"ט) מותר קיצי זבות וקיני יולדות חטאת ואשמות מותריהם לנדבה ויקרבו עולות. במה דברים אמורים שמותר חטאת לנדבה בחטאת קבועה אבל מי שהוא חייב בקרבן עולה ויורד שהפריש מעות לחטאת בהמה והעני-- מביא תחתיהם עוף ויחללם על העוף. וכן אם הפריש דמי עוף והעני-- מביא תחתיהם עשירית האיפה ויחלל המעות עליו ויהנה בהם. ויצא לו זה מן הדרוש שנביא (בסימן שכה). ועתה נוכל לטעות שהוא הדין אם נתותר מן המעות יכול להנות בהם. לכן למד פה שדוקא אם העני, אבל אם נתותר מן המעות-- מותרו נדבה.
[והכסף משנה ציין שם דמתניתין דשקלים ודכריתות קשי אהדדי. תירץ רבינו דמתניתין דשקלים בקבועה ודסוף כריתות בעולה ויורד. ולמה שכתבנו יש חילוק בעולה ויורד עצמו. ולזה כיון הספרא]

ולכן כתב זה בקרבן בהמה וכפלו בחטאת עוף. ולזה כפל דבריו במשנה ג ובמשנה ד', ( א ) על מ"ש "אשמו..על חטאתו" בחטאת בהמה, ( ב ) על מה שכתב "אשמו אשר חטא" בחטאת העוף. ויותר נכון להגיה במשנה ד' "אשמו אשר חטא".

סימן שכבעריכה

ויקרא ה ו:
וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַיהוָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא נְקֵבָה מִן הַצֹּאן כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה י:

[ה] "נקבה"-- לא טומטום ואנדרוגניס.


נקבה מן הצאן כשבה:    כבר בארנו למעלה (סימן כב) דכל מקום שסימן המין מחובר בו כמו פה 'כשבה' 'שעירה', אין צורך לבאר שיהיה נקבה. ובא ללמד שיהיה נקבה ודאי, לא טומטום ואנדרוגנוס. ושם הארכתי בזה.


והטעם שלא מעט טו"א בחמשת מיני החטאת, ולא עוד אלא שבחטאת נשיא ויחיד דכתיב "שעיר עזים זכר" "שעירת עזים נקבה" דריש דרשות אחרות, לא למעט טומטום ואנדרוגנוס -- נראה משום דנוכל ללמדה מקל וחומר משלמים שכשרו לבא כל מין זכר ונקבה, לא כשרו לבא טומטום ואנדרוגנוס, חטאת וכולי, כמו שאמר כן בספרא דבורא דנדבה (פרשה ג ח'-י') ו(פרק יח ב'-ג'). אבל בעולה ויורד יש להשיב מה לשלמים שלא כשרו לבא מן העוף..., כמ"ש פרכא זאת בספרא שם.

סימן שכגעריכה

ויקרא ה ו:
וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַיהוָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא נְקֵבָה מִן הַצֹּאן כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה י:

'צאן'-- לרבות כל משמע; 'צאן'-- אף החרשת, אף השוטה, אף הננסית.  "מן הצאן"-- לא הפלגס.


מן הצאן כשבה או שעירת עזים:    מה שכתב "מן הצאן" מיותר, דמי לא ידע שכשבה ושעירה הם ממין הצאן.    ועוד נמצא יתור זה ג' פעמים:

  • ( א ) באשם מעילות (ויקרא ה, טו),
  • ( ב ) באשם תלוי (שם ה, יח),
  • ( ג ) באשם גזילות (שם ה, כה)
    דבכולהו אמר "איל תמים מן הצאן" שגם כן "מן הצאן" מיותר. דהא האיל הוא מן הצאן. ותמיד הוא מזכיר כשב ושעיר ואיל סתם. ומה רצה במה שכתב "מן הצאן"?

אמרו חז"ל מפני שהשמות 'איל' 'כבש' 'שעיר' נקראים על שם גידולו וענינו, והם שמות התואר כמו שבארנו באילת השחר (פרק לג). ויש לפרש דאם יש בו חסרונות בעניניו - לא יתאר בשמות אלה, ופסול. לכן נכתב ד' פעמים 'צאן' שהוא שם המין, לא שם התואר. ומרבה

  • ( א ) חרשת, ( ב ) שוטה, ( ג ) ננסית -- שהם מן המומים הפוסלים באדם ולא בבהמה [כמו שמביא הרמב"ם (פ"ח מהל' ביאת המקדש ה"יד והלכה טז)],
  • ( ד ) יתר מומים הפוסלים באדם ולא בבהמה שחשיב הרמב"ם. [ועל זה אמר ’צאן' לרבות כל צאן משמע, ר"ל אף שיש בו מהמומים הפוסלים].


וכבר בארנו במכלתא דנדבה (סימן יז) שיש הבדל בין אם כתוב שם המין סתם ובין אם כתוב בה' הידיעה עם מלת "מן", שבא למעט תמיד כמו שאמרו "מן הבהמה"-- להוציא הרובע וכולי. ודרש מה שכתוב "מן הצאן" להוציא הפלגס (בחדש י"ג אינו לא כבש ולא איל). ואם היה כתוב "צאן" הייתי אומר שכולל כולם כמו שאמר לרבות כל משמע, ולכן הוכרח לכתוב בכל אחת "מן הצאן"-- ולא כולם.

סימן שכדעריכה

ויקרא ה ו:
וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַיהוָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא נְקֵבָה מִן הַצֹּאן כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה י:

"כשבה או שעירת עזים לחטאת" -- מה זה בא ללמדינו?

  • אם ללמד שאם לא מצא כשבה יביא שעירה, והלא קל וחומר הוא! מה אם החטאת הבאה על כל המצות --שאין לה חלופין עוף-- יש לה חלופין שעירה, זו --שיש לה חלופין עוף-- אין לה חלופין שעירה?!
  • [ו] חטאת מצורע תוכיח! שיש לה חלופין עוף ואין לה חלופין שעירה!
  • [ז] לא! אם אמרת בחטאת מצורע -- שאין לה חלופין עשירית האיפה! תאמר בזו שיש לה חלופין עשירית האיפה! אם ירדה לעשירית האיפה, לא תרד לשעירה?!
  • אם כן מה תלמוד לומר "כשבה או שעירת עזים לחטאת"? --שהיה בדין שיביא עמה עולה! [ח] הלא דין הוא! זה מביא מהישג יד ומצורע מביא מהישג יד. מה מצורע מביא שנים תחת שנים, אף זה - הואיל והעני שלו מביא שנים - יהא העשיר שלו מביא שנים!...
  • תלמוד לומר "כשבה או שעירת עזים לחטאת"-- אחת הוא מביא, ואינו מביא שנים.


מן הצאן כשבה או שעירת עזים:    היה די שיאמר "מן הצאן" ונדע שיביא כשבה או שעירה כמו בחטאת קבועה; ששניהם תחת סוג 'צאן'. וגם יש קל וחומר משם. דמה חטאת קבועה שאינו מביא עוף - יכול להביא כשבה או שעירה, כל שכן זה שמביא עוף! ואין להשיב ממצורע שאף שמביא עוף מביא רק כשבה ונוכל לדמותו לשם -- זה אינו, דפה קל יותר שיכול להביא בדלי דלות עשירית האיפה.    וזה כוונת [משנה ה' ו' ז']

והשיבו משום דהיינו טועים כמו שבמצורע מה שמביא שתי תורים בדלות הוא תחת שנים (שהיה לו להביא בעשירות שתי בהמות - אחד לעולה ואחד לחטאת), כן זה שבדלות מביא שנים - אחד לעולה ואחד לחטאת, הוא משום דגם בעשירות היה צריך להביא שנים (אחד לעולה ואחד לחטאת). והוה אמינא דסתם קרא דסמך עצמו על מה שפרט בדלות שיביא עולה וחטאת, שמזה נבין שכן היה צריך להביא בעשירות. לכן פרט "כשבה או שעירת עזים" -- רק כשבה או שעירת עזים יביא, לא יותר. דאי לאו כן משכחת שיביא שתיהן - אחד לחטאת ואחד לעולה.

סימן שכהעריכה

ויקרא ה ו:
וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַיהוָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא נְקֵבָה מִן הַצֹּאן כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא חובה פרשה י:

[ט] "מחטאתו" (ויקרא ה, ו), "מחטאתו" (שם, י), "על חטאתו" (שם, יג)  מה תלמוד לומר?   מנין אתה אומר מביאין מהקדש-כשבה שעירה? מהקדש-שעירה כשבה? מהקדש-כשבה-ושעירה תורין ובני יונה? מהקדש-תורין-ובני-יונה עשירית האיפה?

[י] כיצד?

  • הפריש לכשבה או לשעירה, העני-- יביא עוף. העני-- יביא עשירית האיפה.
  • הפריש לעשירית האיפה, העשיר-- יביא עוף. העשיר-- יביא כשבה ושעירה.
  • הפריש כשבה או שעירה ונסתאבה-- אם רצה יביא בדמיה עוף.  הפריש העוף ונסתאב-- לא יביא בדמיו עשירית האיפה, שאין לעוף פדיון.

לכך נאמר "מחטאתו" (ויקרא ה, ו), "מחטאתו" (שם, י), "על חטאתו" (שם, יג).


וכפר עליו הכהן מחטאתו:    וכן בחטאת העוף אמר (ויקרא ה, י) "וכפר עליו..מחטאתו". אבל במנחה שמביא בדלי דלות אמר (שם, יג) "וכפר עליו הכהן על חטאתו".

ודריש בספרא (מובא בכריתות דף כז) מנין אתה אומר מביאין מהקדש כשבה וכולי    כי באמת בא הדבר פה שלא כמשפט. כי מצאנו שבעל הלשון יזכיר לפעמים את הנושא שבסבתו באה הכפרה בשימוש המ"ם-- "וכפר על הקדש מטומאת בני ישראל" (ויקרא טז טז), "לכפר על בני ישראל מכל חטאתם" (שם שם לח). ולפעמים יזכירנו בשימוש מלת על-- "וכפר עליו הכהן על שגגתו" (לקמן פסוק יח), "וכפר עליו על אחת אשר יעשה" (שם, כו).

ועם הדיוק יש הבדל ביניהם. שבהכפרה שאחריו מלת "על" יכוין שמכפר החטא עצמו ומסלק אותו. והכפרה שאחריו מ"ם יכוין שמכפר על החוטא ויסלק את החטא מן החוטא [או להראב"ע שכפרה מענין כופר ופדיון, יפדה את החוטא מן החטא], לא שמסלק את החטא עצמו.

ולכן במקום שבאה הכפרה שלא על חטא - ידבר בשימוש המ"ם:

  • "וכפר עליו לפני ה' מזובו" (ויקרא טו טו), "וכפר עליה הכהן מזוב טומאתה" (שם ל) -- כי הזוב אין לו מציאות לכפר עליו בפני עצמו, רק לסלק היחוס שבין טומאת הזוב והאדם.
  • וכן "וכפר על הקדש מטומאת בני ישראל", ולמד בספרא (אחרי מות פרק ד מ"ב) שאינו מכפר רק על טומאת מקדש וקדשיו כמו שאמר שם ר' שמעון אומר ממקומו הוא מוכרע. ורצונו לומר ולכן אמר בשימוש המ"ם, שמסלק היחוס בין הטומאה והקדש.
  • ובזה יש לתת טעם על מה בשעיר נשיא אמר (ויקרא ד, כו) "וכפר עליו מחטאתו", ובכשבת יחיד אמר (שם לה) "וכפר על חטאתו" -- שבכל אחד תפס דבר חידוש. שבשעיר נשיא יש לטעות שהשעיר משוער לכפר החטא עצמו אבל לא בערך החוטא שהוא מלך וכמוהו כאין בערכו. לכן יאמר שמכפר גם מחטאתו, שהוא יחוס החוטא אל החטא. ובחטאת יחיד הייתי טועה שהכשבה מספקת בערך החוטא, לא בערך החטא עצמו שגדול מנשוא - קא משמע לן שמועיל גם לכפר החטא עצמו.

ועל פי הנחה זו יפלא שפה בא הדבר בהפך. כי בחטאת שעירה היה ראוי שיאמר "על חטאתו" כי חטאת זה מספיק להעביר החטא מעצמו, מבלי השקף על מהות החוטא; כי זה מועיל תמיד לכל חוטא, גם עשיר. אבל בעשירית האיפה ראוי שיאמר "מחטאתו" כי זה אינו מועיל בערך החטא מצד עצמו רק בהשקף על החוטא שהוא עני.

ומזה הוציאו חז"ל בחכמתם שבכוונה הפך את הלשון למען נלמד ממנו ענין הלכיי. שאם העני יכול להביא מחטאת כשבה ושעירה תורים ובני יונה. ושיעור הכתוב, שהגם שחטאת כשבה ושעירה מועיל 'על חטאתו' (רוצה לומר על חטאת עצמו), מכל מקום לפעמים יכפר עליו הכהן 'מחטאתו' (רוצה לומר שלא יכפר בערך החטא, רק בערך החוטא). וזה יצויר אם העני אחר כך ולוקח מן הכשבה שהכין תורים ובני יונה ויתר המעות שלו, ואז הלא לא כפר על החטא מצד עצמו -דהא מצד עצם החטא כבר הפריש כשבה או שעירה- רק כפר עליו מחטאתו, ר"ל להעביר החטא מהחוטא שאין ידו משגת.

וכן אמר שנית בחטאת העוף "מחטאתו" שגם בו יצויר שלוקח בעד המעות שהכין לתורים ובני יונה עשירית האיפה ומכפר גם כן רק לפי ערך החוטא.

אולם בעשירית האיפה אמר "וכפר..על חטאתו" - מלמד שהגם שקרבן זה אינו מספיק רק בהשקף על החוטא שהוא 'מחטאתו', לפעמים יכפר 'על חטאתו' והוא אם העשיר שמביא ממנו עוף וגם כשבה שמועיל לפי ערך החטא עצמו.


וההבדל שהבדיל בספרא ובכריתות שם בין כשבה ובין עוף, שאין לעוף פדיון כמו שלמד לקמן משנה ח' ובסדר בחקתי (בחקתי פרשה ד מ"ה), מרומז גם כן בכתובים. שתחלה אמר "ואם לא תגיע ידו די שה", ובעוף אמר "ואם לא תשיג ידו לשתי תורים" - כי יש הבדל בין השגה והגעה. ש'השגה' היא פעולה הנעשית בעצם הפעול ונקשר עם מלת "את"-- "וישג לבן את יעקב", "וישיגו אותם חונים על הים". אבל ה'הגעה' היא בעצם הפועל שהוא מגיע אל הדבר, ולא בעצם הפעול, כי נקשר עם מלת "אל" בכל מקום-- "ומה הגיע אליהם" (אסתר, ט), "אליו לא יגיעו" (תהלות, לב).

ולכן הזכיר בכל מקום העדר המציאה בלשון 'השגה' --"אם לא תשיג ידו"-- שרצונו לומר שידו אינה משגת את הדבר המבוקש מסבת עניו, שאינו יכול לקחתו.    לבד פה שינה לכתוב "אם לא תגיע ידו די שה". כי מדבר באופן שבערך הדבר עצמו כבר השיג את הדבר, כי כבר קנה כשבה או שעירה, רק שבערך האיש המשיג אין ידו מגיע אל הדבר אשר השיג כי העני וצריך למכרו. וקמ"ל שיכול למכרו הגם שכבר השיגה ידו אחר שאין ידו מגעת.

מה שאין כן גבי תורים תפס "אם לא תשיג ידו", שאם כבר השיג אותם יביאם בהכרח אחר שאין לעוף פדיון, רק שעוד לא השיג ולא קנה. וכן במצורע שלא כיון ללמד הדין הזה (שאם העני יכול למכור) תפס לשון הפשוט -- "אם לא תשיג ידו".

והנה ביולדת תפס הלשון "ואם לא תמצא ידה די שה" -- כי האשה בעלה מביא בעבורה, אם עשיר קרבן עשיר ואם עני קרבן עני (כמ"ש הרמב"ם (פ"י מהל' שגגות ה"ו)) ובזה (שאין ידה 'משגת' ולא 'מגעת', כי אין לה כלום), כל שמוצאת דרך מציאה - שבעלה עשיר - מחויבת בקרבן עשיר.