מלאכת שלמה על שבת ח
<< · מלאכת שלמה · על שבת · ח · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
כדי מזיגת הכוס: של ברכת המזון וכו'. לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט כתבו תוס' ז"ל והא דלא נקט במתני' כדי מזיגת רביעית מילתא אגב אורחיה קמ"ל דכוס של ברכה ברביעית ועוד דמהאי טעמא דחזי לכוס של ברכה חשיב ומיחייב בפחות מרביעית לפי שיכול להוסיך עליו מים ע"כ.' ובגמ' דייקי' ממתני' דכוס של ברכה טעון רביעית דקתני כדי מזיגת הכוס ותני עלה כדי מזיגת כוס יפה וקתני סיפא ושאר כל המשקין [ברביעית] שמעי' מינה דאין הוצאה במשקה הראוי לשתיה בפחות מרביעית הלכך ע"כ כי שיעור ביין כדי מזיגה שיעור הראוי לשתיית רביעית נקט והיינו רובע רביעית דכי יהיב על חד תלת מיא כדרך המזיגות הראויות לשתיה יעמוד על רביעית. ובירושלמי בפירקי' ובפ' ערבי פסחים ובפ"ג דשקלים משמע דמתני' ר' יהודה היא דתניא התם מים כדי גמיאה. ר' יהודה אומר כדי מזיגת הכוס יין כדי גמיאה ר' יהודה אומר כדי מזיגת הכוס:
חלב כדי גמיאה: גרסי' באל"ף לשון הגמיאיני נא הכי פשטינן בגמ'. וכתב הרמב"ן ז"ל בפ' כי תצא בפסוק לא תתעמר שאעפ"כ אומרים ממנו מגמע ואינו פולט אבל מגמע ובולע ע"כ: ובירושלמי הדא דתימא בחלב בהמה טהורה אבל בחלב בהמה טמאה כדי לכחול עין אחת וכן פי' ר"ע ז"ל והכריחו בתוס' בשם ר"י ז"ל דכדי גמיאה נפיש מכגרוגרת. והר"ן ז"ל כתב שיעורא דבכדי גמיאה לא אתפרש ובודאי שהוא פחות מרביעית דהא קתני סיפא ושאר כל המשקין ברביעית ש"מ דכדי גמיאה בציר מרביעית דרביעית להקל נאמר ולא מצינן למימר דכדי גמיאה היינו מלא לוגמיו דהא וכו' עד אלא ודאי לענין שבת בשל עולם הן שמין בבינונית עכ"ל ז"ל. וגם המגיד משנה כתב שם פי"ח שהוא פחות אפ' מכדי לוגמיו של אדם בינוני ואין צ"ל מרביעית ע"כ:
דבש: ירושלמי הדא דתימא בדבש ישן שאינו טוב כי אם ליתן על הכתית אבל חדש אינו ראוי לאכילה ולא לכתית ושיערו כדי לשורפו ולבשל בו ביצה קלה:
שמן כדי לסוך אבר קטן של תינוק בן יומו: כדפי' ר"ע ז"ל ופי' רש"י ז"ל אבר קטן אחד מפרקי אצבע קטנה ע"כ וכר"ש בן אלעזר וכן א"ר ינאי ודלא כר' נתן. ונלע"ד דשמן אכילתו ורפואתו תרוייהו שכיחי ובעינן למיזל ביה לחומרא כדבש אע"פ שלא נזכר בגמ' שאכתוב בסמוך:
מים כדי לשוף וכו': ואע"ג דמים שתייתו שכיחא רפואתו לא שכיחא דהא יש שפום קילור ביין וחלב והוה לן למיזל בתר שתייתו לקולא כדאזלינן גבי יין וחלב שהם ג"כ שתייתן שכיחא רפואתן לא שכיחא דהא יש שפים במים תירץ אביי בגמ' דבגלילא שנו שהן עניים ומקפידי' מדבר מועט וחסין על יין וחלב לשוף קילור ואין שפים כלל אלא במים הלכך הדר ה"ל כדבש דרפואתו נמי שכיחא כמו אכילתו שהרי אין שום משקה אחר ראוי לכתית הכא נמי שיפה במים שכיחא ובעינן למיזל לחומרא בשיעור קטן. רבא אמר אפילו תימא בשאר מקומות כדשמואל דאמר שמואל כל שקייני מסו ומטללי פי' מסככין על העין עד שתכלה מראיתו לגמרי מפני שהן עבין בר ממיא דעדיפי מכולהו דמסו ולא מטללי והוי בכל המקומות רפואת המים שכיחא. ובירושלמי א"ר אלעזר הדא דאת אמר באילין מיא דטלא ברם באילין דידן כדי להדיח פני מדוכה. והרמב"ם ז"ל כתב בפירוש מישנתנו וזהו במימי היאור בלבד שהם יפין לעין. אמנם שם רפי"ח פסק כירוש' שכתבתי:
ושאר כל המשקין ברביעית: ומשמע אפי' דם ודלא כר"ש בן אלעזר ורשב"ג שאומרו בברייתא כדי לכחול בו עין אחת שכן כוחלין בדם תרנגול הבר ובדם דעטלף:
וכל השופכין ברביעית: כתבו תוס' ז"ל דדוקא אברייתא קבעי בגמ' שופכין למאי חזו משום דדומיא דדם קתני להו התם כדאיתא בגמ' דמאיס טובא ומשני דחזו לגבל בהן את הטיט אבל שופכין דמתני' איכא למימר דחזו לכמה דברים לרחוץ בהן כוסות וקערות דלא מאיסי כולי האי אלא שאינם ראוין לשתיה ע"כ. וגרסי' שוּפָכִין הפ"א בנקודת קמץ:
ר"ש אומר כולן ברביעית: ירושלמי משיבין חכמים לר"ש אפשר לומר דבש ברביעית וחומץ ברביעית והוא מותיב לין כמה דאית לכון כל האוכלין מצטרפין לכגרוגרת כן אוף אנן אית לן כל המשקין מצטרפי' לרביעית:
לא נאמרו כל השעורים הללו אלא למצניעיהן: א"ר מנא למצניעיהן כל שהן ותני כן על דר"ש לא נאמרו כל השיעורים הללו אלא למצניעיהם הא למוציאיהם ברביעית:
המוציא חבל וכו': ובירוש' הדא דאת אמר בהדין רכיכא ברם בהדין קשיא כדי לבשל ביצה קלה:
גמי כדי לעשות תלאי לנפה ולכברה: ובירוש' הדא דאת אמר בהדין גוויא ברם בהדין ברייא כדי לעשות שני בתים לנפה ולכברה:
ר' יהודה אומר כדי ליטול ממנו מדת מנעל לקטן: ובלבד קטן שהוא יודע לנעול ע"כ:
המוציא קשר מוכסין חייב: איצטריך לאשמועי' אפי' כתוב על הקלף אע"ג דקתני בסמוך דשיעור קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפלין תוס' ז"ל. ונראה דודאי לא פליגי אפירוש רש"י ז"ל שהעתיק כבר ר"ע ז"ל דהתם מיירי בקלף חלק שאינו כתוב וקל להבין וכן מפורשים דבריהם במקומות אחרות. ופסק הרמב"ם ז"ל שם ביד כר' יהודה דאמר בגמ' בברייתא דהמוציא קשר מוכסין אפי' אחר שהראהו למוכס חייב דלעולם צריך הוא להראותו:
נייר מחוק: מצאתי מונה נייר פסיל וכתב ה"ר יהוסף ז"ל שכן הוא בכל הספרים וכן נראה דגריס הרמב"ם ז"ל שז"ל נייר ידוע ונייר פסול הוא שטר של נייר שנתבטל ואין מוציאין בו חוב ע"כ. ולשון הברייתא בגמ' המוציא נייר מחוק ושטר פרוע וכו' והעתיק לשון הברייתא הרמב"ם ז"ל שם ביד: גם נקד ה"ר יהוסף ז"ל של פלייטום הפ"א בחיר"ק והלמ"ד בשו"א והיו"ד בקמ"ץ והטי"ת בשור"ק מחוברת למ"ם וכן הגיה לעיל בפ' ששי סי' ג' כמ"ש שם:
עור כדי לעשות קמיע: והייני דקרי ליה בגמ' חיפא דמליח ולא קמיח ולא עפיץ וראוי לחפות בו קמיעים. ובירוש' איתא תנאי תני כדי ליתן על הקמיע מאן דתני כדי לעשות קמיע בהדין רכיכא ומאן דתני כדי ליתן על הקמיע בהדין קשיא:
דוכסוסטוס כדי לכתוב מזוזה: מסוגית התלמוד וגם מן הירוש' מוכח דאין זו הבבא מן המשנה ולא גרסי' ליה במתני' וכן ג"כ ברב אלפס ובהרא"ש ז"ל ליתיה וגם הרמב"ם ז"ל לא פירשו וגם רש"ל ז"ל מחקו: קֶלֶף. נראה דאפשר לגרוס קלף בשש נקודות על משקל אלף והרבים של קֶלֶף קְלָפִים וכן הרבים של אֶלֶף אֲלָפִים חֶלֶב חלבים גֶפֶן גְפָנּיִם סֵפֶר סְפָרִים. או אפשר דגרסי' קלף בשו"א וקמ"ץ על משקל כּתב והרבים קלפים כמו כְּתָבִים וכמו יקר יקרים אֱסָר אֱסָרִים ועיין עוד בשרש [י הרד"ק] בחלק הדקדוק במלת פָּעַל: וקלף היינו דמליח וקמיח ועפיץ דאיידי דדמיו יקרים וכו' כדפי' ר"ע ז"ל:
כחול כדי לכחול עין אחת: ירושלמי רבנן דקסרין בשם ר' בון בר חייא שכן אשה סומא באחת מעיניה כוחלת חברתה ויוצאה לשוק ובגמ' משני דברייתא דקתני בה כדי לכחול שתי עינים מיירי בבנות כפרים שאינן צריכות צניעות כ"כ שאין שחוק וקלות ראש מצוי ביניהן:
זפת וגפרית כדי לעשות נקב שעוה כדי ליתן על פי נקב קטן: ברב אלפס והר"ן ז"ל גרסי' להני תרתי בבי קודם בבא דדבק וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל וכן משמע מן הירוש' וגרסי' תו התם שעוה כדי ליתן על פי נקב קטן תני ר' חייא כדי ליתן על פי סדק קטן אבל מן הגמ' שבדפוס מוכח דגרסי' לבבא דשעוה כדי ליתן על פי נקב קטן קודם בבא דדבק כדי ליתן בראש השבשבת ובתר בבא דדבק בבא דזפת וגפרית כדי לעשות נקב ובתרה חרסית וכו' וכן הוא ג"כ בפי' הרמב"ם ז"ל אבל בפי' רש"י ז"ל הוא כאשר הוא בפי' ר"ע ז"ל ובגמ' תנא שעוה כדי ליתן על פי נקב קטן של יין וכן בזפת וגפרית נמי תני עלה כדי ליתן על פי נקב קטן של יין ופי' רש"י ז"ל למעוטי שמן ודבש שהיין זב דרך נקב קטן יותר משמן ודבש. אבל בתלמוד הרב בצלאל אשכנזי ז"ל נמחקה פסקא דשעוה וגם כל התלמוד שעליה עד דבק גם פסקת זפת וגפרית נמחקה ונכתב במקומה שעוה וכו' וכן הוא ג"כ מוגה ברש"ל ז"ל והכי נמי מסתברא דמלת קטן דאתיא התוספתא לפרשה לא נזכרה רק גבי שעוה. ובערוך הביא שבשבת בערך שפשף נראה דגריס במתני' שפשפת וכתב דיש שונים שבשבת והן זמורות ומתרגמינן שבשתא ונועצן בקרקע ובראשן דבק וכשנח עליו העוף נדבק ונתפש ושפשפת כיצד עושין מביאין ג' וד' קנים וקושרין אותם זה ע"ג זה ובראש קנה העליון מניחין כנף אחד של עוף גדול וטחין את הכנף בדבק והיינו דקאמר בראש השפשף שבראש קנה של ציידין ע"כ:
השבשבת: יש גורסי' השפשפת ויש גורסי' השפשף וכן ברש"י והרא"ש ז"ל:
חרסית וכו': וכתבו תוס' ז"ל חרסית כדי לעשות פי כור אע"ג דאמרי' לעיל בגמ' אין אדם טורח לגבל טיט כדי לעשות בו פי כור חרסית חשיב טפי מטיט דמצניעין אותו לעשות פי כור של צורפי זהב א"נ הכא מיירי במגובל ע"כ. ועיין במ"ש ברפ"ה דמסכת מעשר שני בשם ה"ר יהוסף ז"ל:
ר' יהודה אומר כדי לעשות פטפוט: בגמ' פריך למימרא דשיעורא דר' יהודה נפיש והא קיי"ל דשיעורא דרבנן נפיש דתנן לעיל בפירקין ר' יהודה אומר כדי לטול ממנו מדת מנעל לקטן ומשני אימא כדי לסוד פטפוט כירה קטנה [הג"ה רש"ל לא מחק שתי מלות הללו ונלע"ד שצ"ל כור קטן.] פי' רש"י ז"ל לטוח בקעים:
סיד כדי לסוד קטנה שבבנות: גרסי' וצריך למחוק מלת אצבע הכתובה בספרים דבגמ' הוא דמפרש תנא כדי לסוד אצבע קטנה שבבנות ומשמע בגמ' דבבנות שהגיעו לפרקן מיירי. ופי' בערוך סיד עושין אותו מן שמרים תולין אותו בתוך החבית העופרת ומתלבן. ובלע"ז יירוסא ופסולת הסיד מערבין בו מלח ומניחין אותו באור בלא מים ימים רבים ונעשה אדום ונקרא מיניאו ע"כ:
ר' יהודה אומר כדי לעשות כַּלְכּוּל: כך נקד הר"י ז"ל:
{{דה מפרש|ר' נחמיה אומר כדי לעשות אנדיפי. [הג"ה בגמ' ובהרא"ש ז"ל לסוד הכא גבי ר' נחמיה]. בגמ' אמרי' דשיעוריה דר' יהודה זוטר מדרבנן ונפיש מדר' נחמיה. ופי' רש"י ז"ל אנדיפי בת צדעא פי' למטה מן הצדעין להסיר שיער דק. ובגמ' במסקנא איכא מאן דמפ' דאנדיפי ר"ל פדחת שסכין שם שלא במקום שיער להאדים הבשר וכדאמרי' דדרש ההוא מרבנן במעשה מרכבה ונפקא צדעא מן כותלא ומחתיה באנדיפי דהיינו בפדחתו וכן פי' הרמב"ם ז"ל. אכן בפי' ה"ר יהונתן כת"י מצאתי שתפס פירושו של רב כהנא הראשון וז"ל ר' יהודה מחמיר מדרבנן כי היכי דחזינן דמחמיר ר' יהודה בחבל ור' נחמיה מחמיר מכולהו וקאמר כדי לעשות אנדיפי מפרש בגמ' לעשות ממנו סימנין לכלי העשוי למדוד בו יין או שמן שמסמנין בו בסיד ע"כ בדינר ומחייב ר' נחמיה אפילו בסימן אחד עכ"ל ז"ל:
מרצופים: שקים של עור אבל רש"י ז"ל פי' שקים העשוים מקליפת עץ גדולים שנושאין בהן פרקמטיא בספינות וחותמין אותם ע"כ:
חול הגס כדי ליתן על מלא כף סיד: גמ' תנא כדי ליתן על פי כף של סיידין ומכח זו התוספתא יש גורסין במשנה מלא כף סייד ואין להם הכרח גמור דלעולם אימא לך דגרסי' סיד ואף על פי שלשון המשנה דחוק התוספתא פירשתו וכן שיעור לשון המשנה על מלא רף סיד שמשים הסייד בכף חול עם הסיד שבה ועוד דהא לא אשכחן בשום ספר במשנה מלת סיד בשני יודי"ן. ובגמרא בעינן מאן תנא דחול מעלי ליה לסיד אמר רב חסדא ר' יהודה היא דתניא לא יסוד אדם את ביתו בסיד אלא אם כן עירב בו תבן או חול ר' יהודה אומר תבן מותר חול אסור מפני שהוא טרכסיד פי' רש"י ז"ל סיד חזקה ומתקשה יותר משאם לא עירב בו רבא אמר אפי' תימא רבנן קלקולו זהו תיקונו פי' רש"י ז"ל דאי לאו דמקלקל ליה דמשחירו לא הוי מישתרי הלכך על כרחך הא דקשיא מעליותא היא לגביה ומשערינן ביה:
קנה כדי לעשות קולמוס: ובגמ' תנא קנה כדי לעשות קולמוס המגיע לקשרי אצבעותיו ובעי רב אשי קשר העליון או קשר התחתון ולא אפשיט ליה. וכבר פי' ר"ע ז"ל המגיע לקשרים של אמצע אצבעותיו:
ואם היה עבה או מרוסס וכו': גרסי' וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל:
בלָפַס: כן נקד הר"י ז"ל:
ר' יהודה אומר כדי לעשות חף: ושיעוריה זוטר מדרבנן אע"ג דמתני' מיירי בתרווד קטן כמו שכתבו תוס' ז"ל:
זכוכית: ובגמ' תנא סכוכית כדי לפצוע בה שני נימין כאחת ופי' רש"י ז"ל בסכוכית היינו זכוכית: ובירוש' תמן לקמן בפ' כל הכלים תנן ושל זכוכית לצוק לתוכן שמן והכא את אמר הכין ומשני כאן בעבה כאן בחדה פי' בעבה שאינה ראויה לגרוד לצוק הוי שיעורה:
לגרוד בה: בדל"ת בסוף התיבה היא גירסת הערוך:
ראש הכרכד: בדל"ת בסוף וכן בערוך. ומצאתי בפי' כתיבת יד על הרמב"ם ז"ל שם פי"ח כרכד ידוע בלע"ז טורטירו והוא הכישור ע"כ:
צרור אבן כדי לזרוק בעוף ראב"י אומר כדי לזרוק בבהמה: והוא שמרגשת בצרור בהכאתו ושיעורו מפורש בברייתא אמר ראב"י משקל עשרה זוזים. ונראה שאין לגרוס או אבן רק צרור אבן דבצרור אם הוא פיסת רגב הואיל ומיפרכא לא חזי לקנוח ואסורה לטלטל וכן מצאתי הגירסא ג"כ בירושלמי וברב אלפס ובספר הרוקח סימן צ"ה וגם ביד שם סימן י"א וגם בהרא"ש ז"ל ובגמ' לענין משמוש וקנוח נראה דקרי לאבן צרור אבל הה"נ צרור קשה כאבן דמותר למשמש בו כלאחר יד משום סכנה אלא דלפי' ר"ח ז"ל שהביא הרא"ש ז"ל משמע שהוא צרור ממש שפירש צרור למשמש בו להחליק הצרור שלא יסרט בשרו:
בין פצים לחברו: ר"ל בין בקע לחברו תרגום וקרע לו חלוני ופצים ליה תרכין. ובפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ') פי' רש"י ז"ל כדי ליתן בין פצים לחברו פצימי חלונות שבכותל מרחיקין זה מזה ברוחב החלון ליכנס האורה וכך כל אחד ואחד ונותן בחומה למטה ולמעלה חרס רחב בין זה לזה וטח בטיט והחרס עב והרי הוא שם כאבן עכ"ל ז"ל:
ר' יוסי אומר כדי לקבל בו רביעית: ובגמ' בעינן שיעורא דר"מ נפיש או שיעורא דר' יוסי נפיש ומתקיף עלה בגמ' מסתברא שיעורא דר' יוסי נפיש אבל מקרא משמע דשיעורא דר"מ נפיש דאי ס"ד שיעורא דר' יוסי נפיש לייט עלה במנא זוטא והדר לייט עלה במנא רבא פי' רש"י ז"ל כלומר לפי דבריהם נראה מן הסברא שר"מ מחמיר דאמר לחתות בו אור ולא פי' שיעורא וחרס פורתא חזי לחדא גחלת ואילו לקבל רביעית מים נפיש שיעורא וכי מעיינת בקרא דלחשוף מים זוטא דאי סלקא דעתך לחשוף מים נפיש לייט עלה שלא יותר בה אפי' כלי קטן והדר אמר כלי גדול וכי דרך המקללים הוא כך ומהדר אביי מתני' דקאמר ר"מ כדי לחתות בו אור מיקידה גדולה קאמר שאפי' גחלת קטנה אינו ראוי לחתות בה אלא בחרס גדול מפני שהוא נכוה ופריך שפיר קאמר ר' יוסי לר' מאיר ור"מ לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא מידי דחשיב לאינשי דלא לישתכח לה אלא אפילו מידי דלא חשיב לאינשי לא לישתכח ולעולם לא חשיב שיעורא אלא לחתות אור ע"כ. ולישנא דקרא הכי איתיה בספר ישעיה ולא ימצא במכתתו חרש לחתות אש מיקוד:
חרש: כתיב בשי"ן:
מיקוד: נקוד הקו"ף בשורק: