מלאכת שלמה על עדיות ב
<< · מלאכת שלמה · על עדיות · ב · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה א עריכה
ר' חנניא סגן הכהנים העיד וכו': שנוייה בפ"ק דמסכת פסחים. ועיין במ"ש שם בשם החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל. וכתב הר"ש שיריליו ז"ל מייתי לה הכא משום דתני ד' דברים שחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש תני כולהו מילי דרבנן דאמרי ד' דברים או שלשה דברים והדר תני בפרק אלו דברים קולי ב"ש וחומרי ב"ה ואפסיק בפ' כל המטמאין במילתיה דר' דוסא דדמו נמי לקולי ב"ש דאורחייהו דב"ש לאחמורי ומשום דמילי דמקילי הפך שיטתם קייטי נינהו תני להו הכא כי היכי דלא אתו תנאי למנשיינהו ומילי דר' דוסא קייטי נינהו ומשום דלא לינשיינהו תני להו ומן הדין כולהו תנויי דתני ד' ה"ל לאסוקי אלא משום דתני מילתיה דר' עקיבא דשלשה דברים תני אגב שבעה דברים דאגדה דיליה והוו להו עשרה ואגב תני כולהו מילי דר' דוסא בן הרכינס נמי דהוו עשרה דברים ושוב חזר לסדרו ושנה תנאי דתנו ד' דברים ושוב חזר לעניינו דהיינו קולי ב"ש וחומרי ב"ה עכ"ל ז"ל:
משנה ב עריכה
א"ר חנניא וכו': שנויה היא בפי"ב דמסכת זבחים. וראיתי שכתב הר"ר יהוסף ז"ל מימי לא ראיתי עור יוצא ברוב הספרים גרסינן עור חולין יוצא וכו' אין לא ראינו גרסינן וכן הוא ברוב הספרים:
משנה ג עריכה
אף הוא העיד וכו': פ' שני דגיטין דף כ' ונראה שמה שכתב שם רש"י ז"ל אף הוא העיד ר' יהודה בן בבא במסכת עדויות טעות סופר וצריך להיות ר' חנינא סגן הכהנים אע"פ שלא מצאתיו מוגה בר"ש לוריא ז"ל:
שהאשה כותבת את גיטה: שם היא שנויה:
שאין קיום הגט אלא בחותמיו: היינו עדי מסירה אליבא דר' אלעזר דהלכתא כותיה דעדי מסירה כרתי ותוי"ט כתב מה שפירש הר"ב העדים החותמין וכו' לא דק לפרש בהלכה אלא כמ"ש שם בשם הר"ן ז"ל דכלומר עדי מסירה ועוד אפשר דמשום חתימת השובר נקט הכי ע"כ:
ועל המחט: בפ"ק דפסחים דף י"ט. והתם מסיים בה א"ר עקיבא זכינו שאין טומאת ידים במקדש ופריך התם ונימא ר' עקיבא זכינו שאין טומאת ידים וכלים במקדש דהא סכין נמי טהור משום חשש הפסד הקדשים ומסיק רבא הנח לטומאת סכין דאפילו דלחולין נמי לא ימטמאה דהאי סכין דנגע דמאי אילימא דנגע בבשר הא אין אוכל מטמא כלי אפילו מדרבנן ואי דנגע במחט הא אין כלי מטמא כלי אפילו מדרבנן. בפירוש רעז"ל כאילו נזרק דמו במקדש כחב החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל כל זה מדברי רש"י ז"ל וסיום דבריו ונמצא טרפה לאחר הפשט בשרו בקבורה דאין מאכילין קדשים לכלבים ושריפה ליכא דאין שרפה בקדשים אלא כשהובאה לעזרה ונפסלו לאחר שחיטה ע"כ:
ואם נמצאת בפרש הכל טהור: ולא מטמא פרש לבשר משום דהוי משקה סרוח וקרא כתיב וכל משקה אשר ישתה. ואיתה בתוס' פ"ק דנדה דף ה'. וביד ס"פ עשירי דהלכות טומאת אוכלין. ופירש הר"ש שיריליו ז"ל וכותב בכתב ידו השטרות איך היה לוקח שדות מן הלווין שלו וכותב בכתב ידו השטר והקלף שלו והא קמ"ל ר' חנינא דאע"ג דהקלף שלו והמקנה דהיינו הלוה צריך לכתוב בקלף שלו ולהקנות שטר המכירה לקונה ובזה קונה השדה כדכתיב ואקח את ספר אפ"ה מהני בכה"ג שכותב בשלו ומקנהו למוכר ולא אמרינן דלא מקני ליה שפיר כיון דאין בדעתו שיעכב זו המקבל אצלו:
שהאשה כותבת את גיטה: אע"ג דבעינן וכתב ונתן שהבעל יכתוב בקלף שלו אפ"ה האשה כותבת ומקנה הגט לבעל והוא מצוה לחתום:
שאין קיום הגט אלא בחותמיו: ובשעת החתימה הקלף שלו גמור דגמרא האשה ומקנייא. וקשה היכי ילפינן גט משאר שטרות והא שטרות אינם אלא לראיה בעלמא דאפילו מלוה על פה היתה גובה ממשעבדי אי לאו משום דאין להקל כדאמרינן בפ' חזקת הבתים דמאן דיזיף בצנעא יזיף ומוכר שדהו בעדים אמרינן התם דגובה מנכסים משועבדים וכל שטרי מכר אינם אלא לראיה כדאמרינן בפ"ק דגיטין גבי כל השטרות העולים בערכאות של נכרים בשלמא מכר מדיהיב זוזי קמייהו קני ושטרא ראיה בעלמא הוא וי"ל דמשמע ליה לתנא דמתני' כיון שאותו הזקן היה מלוה לכל בני הכפר מסתמא שגם הם היו גומלין עמו חסד ונותנין לו מתנות או היו מוכרין לו שדותיהם מפני דוחקם ופעמים שלא היו קנויין לו אלא בשטר כגון שדי מכורה לך שדי נתונה לך וכל שטרי הכפר היה הוא כותב ואחרים חותמין והכא ודאי בעינן ספר המקנה עכ"ל ז"ל. והם דברי התוס' ז"ל שם בגיטין:
משנה ד עריכה
שלשה דברים א"ר ישמעאל: ס"א רבן גמליאל כך כתב החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל:
על ביצה טרופה: שנוי ממנה בפ"ג דטבול יום סי' ב'. ומצאתי כתוב על משנה זו גמרא מני מתני' כר' יוסי דתנן ירק של תרומה וביצה טרופה נתונה על גביו ונגע ט"י בביצה לא פסל אלא הקלח שכנגדו ר' יוסי אומר כל הסדר העליון ואם היתה כמין כובע אינה חבור. ת"ר ירק של תרומה וביצה נתונה על גביו כל הסדר העליון חבור דברי ר' יוסי ר"ש ור' יהודה ור"מ אומרים אינו חבור אלא קלח שכנגד ידו ועל זו העיד ר' ישמעאל לפני חכמים בכרם שאין חבור אלא קלח שכנגד ידו א"ר יוסי לא על זה העיד אלא על העשוי כמין כובע שאינו חבור. וכתב הר"ש שיריליו ז"ל לפני חכמים בכרם ביבנה כולה מכלתין נמי נשנית שם באותו זמן והא דתני הכא בכרם ביבנה משום דעדותו דר' חנינא סגן הכהנים בפני הבית היה ועדות זו הועד בפניהם שם ביבנה מש"ה תני הכא גבי ר' ישמעאל דהוא גופיה העיד לפניהם שם בכרם ביבנה:
טרופה: שטרפוה בקערה ונתנוה ע"ג ירק של תרומה וכיון שהיא טרופה נכנסת בתוך הירק ואם נגע בה טבול יום פסל את הירק וכמה פסל פליגי תנאי בברייתא:
ואם היתה כמין כובע: פירשו הראב"ד והרא"ש ז"ל שהחלמון לא היה טרוף וזהו כמין כובע הלכך לא הוי חבור ואין דבריהם נכונים דהא עדותו לא הוי אלא בטרופה וליתני אינה טרופה ועוד דבברייתא משמע דעיקרי עדותו דר' ישמעאל לא היה אלא כשהיא כמין כובע אבל הנכון כפי' רבינו שמשון ז"ל דסיפא נמי בטרופה מיירי אלא שמחמת הבטול נתנפחה הביצה ונעשית כמין כובע על הירק ע"כ:
שבלת שבקציר: שנוייה בפ"ה דמסכת פאה ועיין במ"ש שם:
וכמלא בוצר וכו': ירושלמי פ' ששי דכלאים א"ר יונה אמה בוצר ואמה סלו אמה בוצר ואמה סלו דהיינו שתי אמות פנויות מצד הגדר מזה ושתי אמות פנויות מצד הגדר מזה. וביד בפ"ח דהלכות כלאים סימן ז':
שהיא מוקפת עריס: חמש גפנים הנטועות ומודלות וכו' לשון רעז"ל. כתב עליו הר"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה דהא תנן במסכת כלאים פ' ששי הנוטע שורה של חמש גפנים וכו' נותנין לו עבודתו ד' אמות וגם ריב"ן לא פליג אלא כשיש שם ד' אמות אבל כשאין שם ד' אמות כ"ע מודו שלא יביא זרע לשם אפילו כשהיא שורה וכל שכן כשהיא מוקפת גפנים על כן נראה דמיירי שלא יש שם ה' גפנים אלא פחות ע"כ:
משנה ה עריכה
ולא אמר בהן לא איסור ולא היתר: ופירשן ר' יהושע בן מתיא (הר"ר יהוסף ז"ל כתב שברוב הספרים ל"ג מלת רבי):
המפיס מורסא בשבת: אם לעשות לה פה חייב משום בונה דשייך בנין באדם כדכתיב ויבן ה' אלהים את הצלע. והרמב"ם ז"ל פירש משום מכה בפטיש וכן בסמ"ג לאוין ס"ה. ואיתא בשבת ס"פ ר"א דאורג בדף ק"ז ובפ"ק דכתובות דף ו' וגם בפ"ק דשבת דף ג' ושם פירשו תוס' ז"ל אם לעשות לה פה חייב דפתח זה עשוי להכניס ולהוציא להכניס אויר ולהוציא לחה ע"כ. והתם בשבת ר"פ שמונה שרצים מוקי לה כר"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה כגון הני דמפיס מורסא ודנחש פטור עליה. ואיתא למתניתין בירוש' פ' הזורק. ומפיס מורסא דפטור ומותר בס"פ ר"א דאורג אמרינן דהיינו מדתנן שם בשבת בפ' כל הכלים מחט של יד ליטול בה את הקוץ והיינו דומיא דליחה דמצער ליה וצד נחש בשבת דפטור ומותר נמי מדתנן שם בפ' כל כתבי כופין קערה על עקרב בשביל שלא תישך ואע"ג דממילא מיתציד ועיין במ"ש בפ' שני דברכות סי' ה' וביד פרק עשירי דהל' שבת סי' י"ז. ובטור א"ח סי' שכ"ח [והגי' הר"ר יהוסף ז"ל המפיש בסין [בשין שמאלית] מורסה בה"א]:
ועל הצד וכו': ביד שם סוף הפרק:
ועל לפסים וכו': ביו"ט פ' המביא דל"ב. ועי' במ"ש שם באותו פרק. וז"ל הראב"ד ז"ל לפסים עריות ויש שגורסין אירוניות מפני שהן סתומות כעין ארון האלפס והקדרה דרכם לעשותם בבת אחת וראיה לזה הא דגרסינן בברייתא אמר ר"ש תמה אני למה נחלקו אבות בבריאת שמים וארץ שאני אומר כאלפס הזו וכסוייה נבראו ומקרא מסייעני קורא אני אליהם יעמדו יחדו ע"כ וכן בערוך בערך אלפס אירניות פי' סתומות. וביד פ"ח דהל' מטמא משכב ומושב סי' ג'. והא לך פירוש הר"ש שיריליו ז"ל על כולה מתני' המפיס מבקיע מורסא ועל שם שבבקיעתה שוקט הכאב קרי ליה פיוס. מורסא בליטת הבשר כמו מורשא דקרנתא ונתקבצה שם ליחה ופותח אותה אם כיון לעשות לה פה כדי שתזוב משם הליחה ולהכניס בו הפתילה כדרך הרופאים חייב מטעם בונה כמי שעושה פתח ליכנס ולצאת בו וכדאיתא בברייתא. ואם לא פתחה אלא להוציא משם ליחה לפי שעה פטור דאינו חושש אם תחזור ותסתם מיד דהליחה מצערת אותו ואינו מחזר אלא ליטול הצער ממנו:
אם לרפואה חייב: שצד אותו שיודע בו סגולה אבל אין לפרש שיודע בו רפואה עתה לרפאות אדם מסוכן דחמירא סכנתא מאיסורא ומחללין שבת אלא שאינו צריך לו אלא שיהא סגולה מזומנת לו חייב משום צד ע"כ:
משנה ו עריכה
השום והבוסר וכו': בפ"ק דשבת דף י"ט. והתם אמר רבב"ח א"ר יוחנן במחוסרין דיכה כ"ע לא פליגי דאפי' ר' ישמעאל מודה דאסור דטעינתן היא גומרת ונמצא הכל עשוי בשבת כי פליגי במחוסרין שחיקה בלבד ולהכי ר' ישמעאל מתיר לגמור ע"כ בקיצור ועיין במגיד משנה רפ"ג דהל' שבת וישמח לבך. ואיתא בירוש' דשבח פ"ח שרצים וביד פכ"א דהל' שבת סי' י"ג. כתב התוי"ט ומ"ש הר"ב דהל' כר' ישמעאל ואע"פ שהוא תלמיד ר' עקיבא כמ"ש הרמב"ם ז"ל וקיי"ל הל' כר"ע מחבירו כ"ש מתלמידו הכא ר' חנינא כר' ישמעאל כדאיתא התם בגמ' ע"כ. [הגה"ה הן אמת שכן כתוב בפירוש הרמב"ם ז"ל כאן במשנה ואיני יודע מנין לו ז"ל ובהקדמתו לא מנאו בכלל תלמידי ר' עקיבא אכן בהקדמת הי"ד מנאו בכלל תלמידיו. ועיין במ"ש פ"ק דעירובין סי' ב']:
משנה ז עריכה
יוצאה אשה בעיר של זהב: בשבת פ' במה אשה סתם לן תנא דלא כר' אליעזר והתם בירושלמי נמי מייתי לה:
ומפריחי יונים: בפ"ק דמסכת ר"ה ובפ"ג דמסכת סנהדרין סתם לן תנא כותיה. ועיין במ"ש בפ"ק דר"ה:
ואחד משום ר' יהושע השרץ וכו': משנה סתמית בפ"ד דמסכת טהרות:
משנה ח עריכה
על סנדל של סיידין: פי' הראב"ד ז"ל של קש הוא וטמא מדרס והא אשמועינן דלא תימא לאו להילוכא עביד אלא להגן על המנעלים שלא ישרפם בסיד קמ"ל פעמים שהוא מטייל בו עד ביתו ואשמועינן תו דמנעל של קש דינו ככלי עץ וככלי עץ דמי ולאפוקי מדר' יוחנן בן נורי דאמר לאו כלי הוא והכי איתא בפ' במה אשה ע"כ. פי' דהתם בדף ס"ו איכא ברייתא דקתני על סנדל של סיידין דלא הודו לו ומשני רב יוסף דמאן הודו לו ר' יוחנן בן נורי. וביד פכ"ה דהלכות כלים סי' י"ח:
שירי התנור ד': כך שנינו ברפ"ה דמסכת כלים:
כסא שניטלו שנים מחפוייו זה בצד זה: משנה בפכ"ב דמסכת כלים. בפי' רעז"ל שר"ע מטמא דסבר אע"פ שאינו ראוי לישיבה הוא ראוי לקבל רמונים וכו' כתב עליו הר"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה דאין ראוי לטמא הכסא בעבור שהוא מקבל רמונים יותר מדף של עץ שגם הוא מקבלם כמו הכסא של עץ וכבר פירשתי לעיל פ"א ציור הכסא והכא קאמר ר' עקיבא שאע"פ שניטלו שתים מחפוייו עדיין הוי מחובר:
וחכמים מטהרין: כיון שהם זה בצד זה אבל אילו היו שניהם בצד אחר גם חכמים מודים שטמא כך נ"ל. אך צ"ע במסכת כלים פכ"ב כי משמע קצת שאינו כן עכ"ל ז"ל. ופי' הראב"ד ז"ל בכסא של כלה שחפוייו יוצאין קא מיירי ר' עקיבא מטמא דאכתי חזי לישיבה בזרוע השלישי ע"י הדחק וחכמים מטהרין דלא חזי לישיבה מפני שהיא ישיבת צער ואין אדם יושב בו ע"כ. והילך פי' הרר"ש שיריליו ז"ל סנדל של סיידין פי' רש"י ז"ל בפ' במה אשה מוכרי סיד דמתעסקין בו נועלין אותו והקשה הר"ר אליעזר בר נתן א"כ מאי פריך תלמודא והא לאו להילוכא עביד והלא הסייד מהלך בו ופי' רשב"ם ז"ל דאחד מכלי האומנות של הסיידין הוא ועשוי כמין סנדל ולמטה הוא ארוך ורחב כשולי המנעל ובית יד מקיפו ומכניס בו ידו כשהוא טח את הבית ויכול לתת רגלו ולהלך בו ולהכי פריך והא לאו להילוכא עביד אלא לעשות בו המלאכה ומשני שכן הסייד מניחו ברגלו ומטייל בו עד שמגיע לביתו. ויש ליישב פי' רש"י ז"ל דהכי פריך והא לאו להילוכא עביד שאין נעלו לצורך הילוכו אלא להנאתו לצורך מנעליו שלא ישרפו כשהוא מהלך ע"ג הסיד ומ"מ משני שכן סייד מטייל בו לפעמים. ובערוך ערך סנדל פי' בלשון ראשון דלאחר גמר בנין סדין את הכותל בסיד בלוח שהוא כשיעור סנדל ויש בו רצועות שאוחזין בהם ומעבירו על הסיד כמה פעמים עד שנעשה שעיע. פ"א כלי יש לבנאים שדומה לסנדל ויש שעושין של ברזל ויש שעושין של עץ ובשעה שטחין הבית מחליקין בו וכגון זה כף של סיידין ע"כ. שֶׁנִיטְלוּ שנים מחפוייו הכא גרסי' חפוייו לשון חפוי ולא בכסא של כלה מיירי אלא כסא של בע"ה וכבר פירשתי לעיל בפ"ק דהיו נוהגין דמן המושב ולמטה היו מחפין המלבן בנסרים כל צדדיו כמין תיבה והיה לחזוק המושב שלא יסתר מחמת כובדו של אדם וקסבר ר"ע דאע"ג שניטלו שני כותלים זה בצד זה כיון שנשארו שנים אחרים כמין גאם לעולם יטנו על צדו ויסמך בכל כחו לצד שסמוכים בו הכותלים ולא לצד הפרוץ ורבנן מטהרין דמושב של צער לאו מושב הוי ע"כ. וראיתי שנקד הר"ר יהוסף ז"ל בקצת מקומות מֵחֲפּוּיָיוֹ המ"ם בציר"י והחי"ת בשב"א פתח והפ"א בשור"ק והיו"ד הראשונה בקמ"ץ ע"כ:
משנה ט עריכה
האב זוכה לבן: עיי' בתוי"ט. גרסינן בירושלמי פ"ק דקדושין וכשם שהוא זוכה לו בחמשה דברים כך הוא חייב לו בחמשה דברים מאכיל ומשקה מלביש מנעיל מנהיג דכתיב וכו' ועיין בילקוט בספר שמואל ראש סימן קמ"ב במה שכתב בשם תנחומא. ובתוספתא חלוקים עליו חכמים דדוקא עד הפרק דהיינו עשרים שנה שאין אדם נתפש על עונותיו זוכה לו אבל מכאן ואילך הוא זוכה לעצמו:
מספר הדורות שלפניו והוא הקץ: מילתא אחריתי ובהא לא איפליגו רבנן עליה דר' עקיבא:
ובכח ובעושר וכו': בס"א ל"ג הווין הרי"א ז"ל. אבל מלת ובמספר ברוב הספרים ל"ג וי"ו גם אלו דבריו ז"ל. ועל מה שפי' רעז"ל והאב זכה לאותו הדור וכו' כתב אין נראה לי לפרש שזה חוזר על האב זוכה אלא דבר אחר הוא שאמר ר"ע שלפי מספר הדורות הוי הקץ ולא למספר השנים שהרי הקב"ה דלג על הקץ של השנים ולא דילג על מספר הדורות. ועוד נראה לפ' דה"ק האב זוכה לבן בכל דילוג והקץ אינו תלוי באב לבדו אלא בכל הדורות תלוי כן נ"ל. אך אח"כ מצאתי ספר אחר דגרסינן האב זוכה לבן בנוי בכח בעושר בחכמה ובשנים במספר הדורות ושלפניו הוא הקץ ומשמע שכיון שכתב ויו גבי בשנים ולא גבי כולם שבשנים הוא ענין אחר ולפי נ"ל דדייק בשנים וגם במספר הדורות הוא הקץ אך הוא דחוק ואפשר ליישב שתיבת ובשנים חוזרת למעלן ובעבור זה שם בו ויו כדי ללמד שזהו האחרון שבאלה הדברים שהוא מזכיר כמו אברהם יצחק ויעקב ומן במספר הדורות מתחיל ענין אחר וכן נ"ל עיקר עכ"ל ז"ל. והא לך פי' הר"ש שיריליו ז"ל מספר הדורות שלפניו כלומר אע"פ שנותן הקב"ה קצבה ואומר כך וכך יהא קץ זה לדבר זה מ"מ אין אותו הדבר קיים לפניו אלא מספר הדורות שגלוי לפניו הוא הקץ הקיים לפניו כיצד הרי שאמר בגלות מצרים ת' שנה ובזכות האבות קפץ על המנין ומנה משנולד יצחק מ"מ הדבר הקיים לפניו הוא ודור רביעי ישובו ואפילו שנתגלגלו עונות ישראל עגל וכולהו עשרה נסיונות קץ זה לא נתבטל שהרי קהת יצא מן הארץ ומת ועמרם בנו ומשה בנו ובני משה נכנסו לארץ וכן לגלותנו יש שנים לפניו קצובים כך וכך אבל אם היו זכיות כבר אמרו זכו אחישנה אבל הקץ האמתי הקיים הם הדורות שכך וכך דורות עד שיבא המשיח וכדי שלא להאריך הקץ של מצרים שרצה לקפוץ על המנין מיהר שיולידו ששה בכרס אחד ואילו לא היה הזמן כ"כ קרוב לא היה מביא כ"כ נשמות להבראות אלא כדרך העולם ועשה באותו זמן דכל שנה שתעלה לשש שנים כדי שהדורות שגלויים לפניו יבאו לעולם ולא יחסרו כי אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות. והקשה הראב"ד ז"ל שני קצים למה וזו אינה קושיא כי שני קצים אכסדרו של עולם ואחד אינו מוכרח ואחד מוכרח דהיינו מספר הדורות לפי מה שצריך לטוהר הנשמות וגלגולן וראיה לדבר שאע"פ שנאמר ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה וקצרם כאשר ידענו ולא שמר השיעור מפני אהבת האבות ובענין הארץ תלה הדבר במספר הדורות ולא בסכום שנים. וצער הרמוז בקרא ידע תדע היינו ג"כ שיהיו גרים בארץ לא להם בענין שתשלום דברו לא יושלם עד שיכניסם לארץ והוא יתברך קבע אותו הקץ לקצב הדורות דכתיב ודור רביעי ישובו הנה:
קורא הדורות מראש: כלומר מתחלת ברייתו עשה קצבה לדורות כמה דורות יהיו עד סוף ומפני שזהו דבר קיים לפניו הכריזו לאדם הראשון וכתב אותן בספרו כמו שאמרו אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף עד כאן לשונו זכרונו לברכה:
משנה י עריכה
אף הוא היה אומר: ר' עקיבא. חמשה דברים של י"ב חדש דור המבול כו' קראי נינהו ועוד נוסף עליהם אחד עשר יום ששנת החמה יתירה על שנת הלבנה: [הגה"ה וכן פי' רש"י ז"ל ג"כ בפרשת נח בפסוק ובחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש וז"ל וירידתן בחדש השני (בי"ז לחדש) אלו אחד עשר ימים שהחמה יתירה על הלבנה שמשפט דור המבול שנה תמימה היה ע"כ]: בפי' רעז"ל באותו החדש שמת בו יצא מגיהנם וכו' כתב עליו הרי"א ז"ל פי' זה אינו נראה כלל אלא מדבר ביום הדין הגדול שעתיד להיות שעליו נאמר פסוק זה והיה מדי חדש וכו' ע"כ:
משפט איוב י"ב חדש: פי' הראב"ד ז"ל ראיה דסדר עולם [הובא בתוי"ט] וכתב עליו הר"ש שירילי"ו ז"ל נ"ל דמדלא כתיב ירחים לשוא מפיק ליה לסדר עולם דנראה שהם ירחים נודעים שהם של שוא דהיינו תמוז ואב שהן שוא לכל העולם והוא כן הונחלו לו כל ירחיו שהן של שוא ע"כ: ומצאתי כתוב גמרא תנן כמ"ד איוב מקמי משה הוה פירוש דפלוגתא דתנאי היא בפ"ק דב"ב (גם במ"ר סוף פ' וירא) ומתני' סברא כמ"ד מקמי מלכות משה הוה דהא תני לה מקמי משפט המצריים:
משפט המצריים: תוס' פ"ק דר"ה דף י"ג [הגהה נלע"ד רמז לדבר פ'ר'ע'ה' בגימטריה ש'נ'ה' דהיינו י"ב ירחים]:
משפט גומ"ג: הר"ר יהוסף ז"ל מחק מלת ומגוג:
לעתיד לבא י"ב חדש: ובסוף מדרש תילים נמי אמרינן לא פירש יחזקאל כמה זמן החיה והעוף אוכלות בנבלתו של גוג ובא ישעיה ופירש שנאמר וקץ עליו העיט וכל בהמת הארץ עליו תחרף קיץ וחורף י"ב חודש ע"כ:
משפט רשעים בגיהנם י"ב חדש: דכתיב והיה מדי חדש בחדשו מדקאמר בחדשו משמע באותו חדש עצמו כלומר מניסן לניסן או מתשרי לתשרי וקאמר יבא כל בשר וכו' ובמשפט רשעים קמיירי דכתיב ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי אבל אותם שיש בידם חלול ה' או שכפרו בעיקר ומשומדים ומסורות אין דינם י"ב חדש דהנהו גיהנם כלה והם אינם כלים: ואיידי דתנא לעיל שלשה דברים אמרו לפני ר"ע ושלשה דברים א"ר עקיבא תנא נמי הוא היה אומר שהן דברים הרבה נכללין באחד ותנא נמי הוא היה אומר חמשה דברים וכו' דדמי ליה הראב"ד ז"ל: ופי' הר"ש שיריליו ז"ל שנאמר מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו מה שבת למנוייה אף חדשים למנוייהם דר' עקיבא דריש האי דכתיב חדש ושבת לאו כר' יוחנן בן נורי אלא למילף חדש משבת מה שבת שבעת ימים קרויין שבת אף חדשים כל הנמנים לצורך השנה וי"ב חדש הוו שנה:
מן הניסן ועד עצרת: דכתיב מדי שבת בשבתו פסח נקרא שבת דכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת דהיינו ממחרת י"ט ראשון של פסח ועצרת נקרא שבת דכתיב עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום וה"ק משיתחיל מנין משבת זו עד תשלום המנין בשבת אחרת הצריכה למניינו והאי דקאמר מדי חדש בחדשו מפני שאין מן הפסח ועד העצרת אלא לבנה אחת שלימה ע"כ לשונו ז"ל: