משנה עדיות ב ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת עדיות · פרק ב · משנה ג | >>
אף הוא העיד על כפר קטן שהיה בצד ירושלים, והיה בו זקן אחד והיה מלוה לכל בני הכפר וכותב בכתב ידו ואחרים חותמים, ובא מעשה לפני חכמים והתירו.
לפי דרכך אתה למד, שהאשה כותבת את גיטה א והאיש כותב את שוברוב, שאין קיום הגט אלא בחותמיו.
ועל מחט שנמצאת בבשר, שהסכין והידים טהורות והבשר טמא.
ואם נמצאת בפרש, הכל טהורז.
משנה מנוקדת
אַף הוּא הֵעִיד עַל כְּפָר שֶׁהָיָה בְּצַד יְרוּשָׁלַיִם,
- וְהָיָה בּוֹ זָקֵן אֶחָד,
- וְהָיָה מַלְוֶה לְכָל בְּנֵי הַכְּפָר,
- וְכוֹתֵב בִּכְתָב יָדוֹ וַאֲחֵרִים חוֹתְמִים;
- וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים, וְהִתִּירוּ.
- לְפִי דַּרְכְּךָ אַתָּה לָמֵד,
- שֶׁהָאִשָּׁה כּוֹתֶבֶת אֶת גִּטָּהּ,
- וְהָאִישׁ כּוֹתֵב אֶת שׁוֹבָרוֹ,
- שֶׁאֵין קִיּוּם הַגֵּט אֶלָּא בְחוֹתְמָיו.
וְעַל מַחַט שֶׁנִּמְצֵאת בַּבָּשָׂר,
- שֶׁהַסַּכִּין וְהַיָּדַיִם טְהוֹרוֹת,
- וְהַבָּשָׂר טָמֵא;
- וְאִם נִמְצֵאת בַּפֶּרֶשׁ,
- הַכֹּל טָהוֹר:
נוסח הרמב"ם
אף הוא העיד,
- על כפר קטן שהיה בצד ירושלים,
- והיה בו זקן אחד,
- והיה מלווה לכל בני הכפר,
- וכותב בכתב ידו - ואחרים חותמין.
- ובא מעשה לפני חכמים - והתירו.
- לפי דרכך אתה למד -
- שהאשה - כותבת את גיטה,
- והאיש - כותב את שוברו,
- שאין קיום הגט - אלא בחותמיו.
- ועל המחט הנמצאת בבשר -
- שהסכין, והידים - טהורות,
- והבשר - טמא.
- ואם נמצאת בפרש - הכל טהור.
פירוש הרמב"ם
שאין קיום הגט אלא בחותמיו - לפי שקיום השטר אמנם הוא בעדות העדים לא בגוף הכתיבה, ולפיכך תכתוב האשה גיטה, והאיש מחילת אשתו שמחלה לו מן הכתובה, לפי שהעיקר על העדים. ועדות זו מעדות רבי חנינא סגן הכהנים.
והרביעית על המחט שנמצאת בבשר - וזה כי כששחט קדשים בעזרה וחתך הבשר, וכשהיה חותך מצא בבשר מחט טמאה טומאת מת, והוא כשיכיר אותה שהיא המחט שנטמאה במת ואבדה לו, ונסתפק לו אם נגע אותו הסכין במחט או לא נגע.
והעיקר אצלנו שספק טומאה ברשות הרבים טהור, וכבר זכרנו זה פעמים מה שקדם לנו מן הפירוש, ועוד יבוא ביאור זה במסכת טהרות. והעזרה היא אצלנו בחזקת רשות הרבים לרוב השתמשות בני אדם בה, ולפיכך הסכין והאיש שחתך הבשר טהורין. אבל הבשר הוא טמא בלי ספק לפי שהמחט הטמאה נמצאת בו.
וכבר ידעת כי מן העיקרים המפורסמים שהאוכלים אינם מתטמאין אלא אחר הכשר, ולפיכך העמיד הלכה זו בפרה של זבחי שלמים שהעבירה בנהר ושחטה ועדיין משקה טופח עליה, כי הפרה כשנכנסה בנהר יתמלא גופה מבפנים במים, וכשנשחטה נכשר הבשר באותן המים והוא מתטמא. ואמנם הוצרכנו לזה, ולא אמרנו שהבשר הזה נשרה במים מן המימות שמשתמשין בהן בבית המטבחים, לפי שאותן המים אינן מכשירין כמו שנבאר במסכת זו, וזהו מה שאמר "משקה בית מטבחיא דכן", רוצה לומר טהור.
ומן העיקרים שהאוכלים הטמאים מטמאין את הידים כמו שנבאר במסכת טהרות ובמסכת ידים, וזה מדרבנן. וכפי עיקר זה, כיון שהבשר טמא יהיו גם כן הידים טמאות, לולי עיקר אחר אצלנו אין טומאת ידים במקדש, והוא דאמר רבי עקיבא "זכינו שאין טומאת ידים במקדש", רוצה לומר כי רבנן שגזרו טומאת ידים לא גזרו על הידים טומאה במקדש.
ואם נמצאת זו המחט הטמאה בתוך הכרס הכל הוא טהור, לפי שלא נגע בבשר שיטמא אותו, ולא נטמא גם כן הכרס עצמו לפי שהמשקין שבו משקה סרוח ואינו ראוי לכלום ויצא מן כלל משקה, והואיל ואין שם הכשר אין שם טומאה, כמו שזכרנו.
ואלו העדיות ברורות:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
וכותב בכתב ידו - שטר חוב על הלוה:
ואחרים חותמים - עדים כשרים היו חותמים על השטר:
והתירו - ואע"פ שכותב השטר הוא המלוה, ונוגע בעדותו:
שהאשה כותבת את גיטה - ועדים כשרים חתומים בו:
את שוברו - שטר מחילה שמחלה לו אשתו על כתובתה:
שאין קיום הגט אלא בחותמיו - העדים החתומים ג על הגט הם עיקר סבת קיום הגט, הלכך כשהעדים כשרים חתומים בו כשר ואע"פ שהוא כתב יד האשה:
ועל מחט - שידוע בה שנטמאת במת, ונמצאת בבשר הקודש כשחתכו אותו בעזרה וספק אם נגע בה הסכין והאדם, אם לאו. הסכין והאדם טהורין, דספק טומאה ברשות הרבים היא, שהעזרה דין רשות הרבים ד יש לה לענין טומאה, וספק טומאה ברשות הרביס ספקו טהור:
והבשר טמא - דודאי נגעה בו טומאה. ומתניתין איירי בבהמת קדשים שהעבירה בנהר סמוך לשחיטתה ועדיין משקה טופח עליה ה, שהוכשר הבשר לקבל טומאה באותן המים. דאי לאו הכי לא היה הבשר טמא, ואע"פ שרוחצים אותו בבית המטבחים בעזרה, דכל משקה בית מטבחיא דכן, ואין מכשירין את הבשר לקבל טומאה ו. ואי קשיא היאך הבשר טמא והידים טהורות, והלא אוכלין טמאין מטמאין את הידים מדרבנן. הא לא קשיא מידי, דקיי"ל אין טומאת ידים במקדש, שכשגזרו על טומאת ידים לא גזרו בה במקדש:
פירוש תוספות יום טוב
והתירו. וכן העתיק הר"ב ובפ"ב דגטין בגמ' דף כ' מייתי לה וגרסינן והכשירוהו.
לפי דרכך אתה למד שהאשה כותבת את גיטה. כלומר אע"פ שהוא לא העיד אלא בדבר שבממון. וקשיא דוהאיש את שוברו מאי אצטריך לאשמעינן דהא נמי אינו אלא דבר שבממון. וי"ל דכותבת את גיטה והאיש שוברו מתני' היא בפרק ב' דגטין משנה ה'. ואהכי קאמר דמכאן אנו למדין אותה המשנה. נ"ל. ואכתי תקשה היאך אתה למד שהאשה כותבת את גטה מהא דשטרי הלואה. דבהלואה א"צ לשום שטר מן התורה כמ"ש בסוף ב"ב. הא מלתא מיתרצה במה שכתבו התוס' בגטין פ"ב [דף כ'] אההיא סוגיא דבעי למפשט מהכא דאשה ידעה לאקנויי והקשו דשטרי הלואה אין צריך אקנויי ותירצו דמסתמא כיון שהיה מלוה לכל בני העיר גם הם היו עושים לו טובה. ונותנים לו במתנה. או מוכרים לו שדות. דפעמים שלא היו קנוים לו אלא בשטר. כגון שדי קנויה לך או מכורה וגם השטרות האלו היה כותב אותם ואחרים חותמים. ע"כ:
שאין קיום הגט אלא בחותמיו. פי' הר"ב העדים החתומים וכו'. ולא דק לפרש כהלכה אלא כמ"ש שם בשם הר"ן דכלומר עדי מסירה ועוד אפשר דמשום חתימת השובר נקט הכי. [וכל שטר קרוי גט כמ"ש הר"ב ברפ"י דב"ב]:
הסכין והאדם טהורים. פירש הר"ב דספק טומאה ברה"ר היא וכו' דאילו רשות היחיד אע"ג דסכין אין בו דעת לישאל וכל כה"ג אף ברה"י טהור כמ"ש הר"ב במשנה ו' פ"ג דטהרות. הכא דאדם עסיק בה נשאלין עליה. גמ' [דפסחים דף י"ט]. ועמ"ש בשם הכ"מ במשנה ד' פרק ד' דטהרות:
והבשר טמא. כתב הר"ב ומתני' איירי בבהמת קדשים שהעבירה בנהר סמוך לשחיטתה ועדיין משקה טופח עליה. בגמ' פ"ק דפסחים דף כ' בפרה של זבחי שלמים וכ"כ הרמב"ם בפירושו. ופירש"י להכי נקט פרה של זבחי שלמים לפי שהעור והבשר לבעלים. ומתעסק ליפות העור והבשר ומעבירה בנהר סמוך לשחיטתה ומשקין אותה כדי שתהא נוחה להפשיט כדאמרי' בסיומא דביצה. ע"כ. ודאמרינן דעדיין משקה טופח עליה. פירש"י ואי אפשר שלא יפלו מן המשקה על הבשר כל שהוא בשעת הפשט. ע"כ. ועיין במשנה ו' פ"ד דמכשירין. דמים תלושים מכשירים. וכ"פ שם הרמב"ם בהדיא. ומסולקת קושיית התוס' [דף כ' ד"ה ובשעת] בזה. ועיין בתוס' דפסחים דף ט"ז [ד"ה חד]. ואין להאריך בזה. ומ"מ פי' הרמב"ם ועדיין משקה טופח עליו בענין אחר וז"ל כי הפרה כשנכנסה בנהר יתמלא גופה שבפנים במים. וכשנשחטה נכשר הבשר באותן המים והוא מתטמא. ע"כ. ומ"ש הר"ב דאי לאו הכי לא היה הבשר טמא וכו' דכל משקה בית מטבחיא דכן. משנה היא בפרק בתרא ושם פי' הר"ב הדם והמים ובהכי ניחא דלא מתכשר בדם היוצא בשחיטה דמכשיר. כדתנן במשנה ה' פ"ב דחולין. והכי אמרי' בהדיא בפסחים דף כ' דבדם לא מתכשר. משום דדם קדשים לא מכשיר. והרמב"ם ספ"י מהל' טומאת אוכלים כתב דהכא לא אמרן אלא להתטמא מדון תורה אבל להתטמא מדבריהם אין הקדש צריך הכשר אלא חבת הקדש מכשירו. אע"פ שלא הוכשר במשקה. כמו שבארנו [בפי"ב מהל' שאר אבות הטומאות [הלכה י"ג]. ע"ש. וכמ"ש ברפ"ג דזבחים ועמ"ש רפ"ח לקמן בדבור והלבונה וכו'] והשיג הראב"ד דמדאורייתא היא אלא דמבעיא אי מונין בו ראשון ושני. והכ"מ השיב דזה לריש לקיש [בחולין דף ל"ז]. אבל לרב יוסף ליתא אלא מדרבנן ופסק כוותיה דבתרא הוא. ע"כ. וקשיא לי דאין הלכה כבתראי אלא מאביי ורבא ואילך כמ"ש הרא"ש בספ"ק דב"מ:
ואם נמצאת בפרש הכל טהור. לפי שהמשקין שבו משקה סרוח ואינו ראוי לכלום ויצא מן כלל משקה. הרמב"ם. וכרב אשי בגמ' דפסחים [דף כ ] :
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(א) (על המשנה) גיטה. וקשה, האיך למד גט שעקרו לקנות את עצמה, משטרי הלואה שאינן אלא לראיה. הא מיתרצה בדברי התוספ', דמסתמא ג"ב היה כותב לעצמו שטרי מתנה ומכירה שהיה קונה שדות, דפעמים שלא היו קנויים לו אלא בשטר כגון שדי קנויה לך:
(ב) (על המשנה) שוברו. אשיגרת לישנא דמשנה ה' פ"ב דגיטין נקטיה. נראה לו:
(ג) (על הברטנורא) אפשר דמשום חתימת השובר נקט הכי. וכל שטר קרוי גט. אבל נבי גט אשה ערי מסירה ברתי:
(ד) (על הברטנורא) דאלו רה"י אע"ג דסכין אין בו דעת לישאל, וכל כהאי גוונא אף ברה"י טהור, הכא דאדם עסוק בהן נשאלין עליה. גמרא:
(ה) (על הברטנורא) ואי אפשר שלא יפלו מן המשקה על הבשר כל שהן בשעת הפשט. רש"י. ועתוי"ט:
(ו) (על הברטנורא) והיינו מדאו' אבל מדרבנן חבת הקדש מכשירו. הר"מ. ועתוי"ט:
(ז) (על המשנה) טהור. לפי שהמשקין שבו משקה סרוח ואינו ראוי לכלום ויצא מן כלל משקה. הר"מ:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
אף הוא העיד וכו': פ' שני דגיטין דף כ' ונראה שמה שכתב שם רש"י ז"ל אף הוא העיד ר' יהודה בן בבא במסכת עדויות טעות סופר וצריך להיות ר' חנינא סגן הכהנים אע"פ שלא מצאתיו מוגה בר"ש לוריא ז"ל:
שהאשה כותבת את גיטה: שם היא שנויה:
שאין קיום הגט אלא בחותמיו: היינו עדי מסירה אליבא דר' אלעזר דהלכתא כותיה דעדי מסירה כרתי ותוי"ט כתב מה שפירש הר"ב העדים החותמין וכו' לא דק לפרש בהלכה אלא כמ"ש שם בשם הר"ן ז"ל דכלומר עדי מסירה ועוד אפשר דמשום חתימת השובר נקט הכי ע"כ:
ועל המחט: בפ"ק דפסחים דף י"ט. והתם מסיים בה א"ר עקיבא זכינו שאין טומאת ידים במקדש ופריך התם ונימא ר' עקיבא זכינו שאין טומאת ידים וכלים במקדש דהא סכין נמי טהור משום חשש הפסד הקדשים ומסיק רבא הנח לטומאת סכין דאפילו דלחולין נמי לא ימטמאה דהאי סכין דנגע דמאי אילימא דנגע בבשר הא אין אוכל מטמא כלי אפילו מדרבנן ואי דנגע במחט הא אין כלי מטמא כלי אפילו מדרבנן. בפירוש רעז"ל כאילו נזרק דמו במקדש כחב החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל כל זה מדברי רש"י ז"ל וסיום דבריו ונמצא טרפה לאחר הפשט בשרו בקבורה דאין מאכילין קדשים לכלבים ושריפה ליכא דאין שרפה בקדשים אלא כשהובאה לעזרה ונפסלו לאחר שחיטה ע"כ:
ואם נמצאת בפרש הכל טהור: ולא מטמא פרש לבשר משום דהוי משקה סרוח וקרא כתיב וכל משקה אשר ישתה. ואיתה בתוס' פ"ק דנדה דף ה'. וביד ס"פ עשירי דהלכות טומאת אוכלין. ופירש הר"ש שיריליו ז"ל וכותב בכתב ידו השטרות איך היה לוקח שדות מן הלווין שלו וכותב בכתב ידו השטר והקלף שלו והא קמ"ל ר' חנינא דאע"ג דהקלף שלו והמקנה דהיינו הלוה צריך לכתוב בקלף שלו ולהקנות שטר המכירה לקונה ובזה קונה השדה כדכתיב ואקח את ספר אפ"ה מהני בכה"ג שכותב בשלו ומקנהו למוכר ולא אמרינן דלא מקני ליה שפיר כיון דאין בדעתו שיעכב זו המקבל אצלו:
שהאשה כותבת את גיטה: אע"ג דבעינן וכתב ונתן שהבעל יכתוב בקלף שלו אפ"ה האשה כותבת ומקנה הגט לבעל והוא מצוה לחתום:
שאין קיום הגט אלא בחותמיו: ובשעת החתימה הקלף שלו גמור דגמרא האשה ומקנייא. וקשה היכי ילפינן גט משאר שטרות והא שטרות אינם אלא לראיה בעלמא דאפילו מלוה על פה היתה גובה ממשעבדי אי לאו משום דאין להקל כדאמרינן בפ' חזקת הבתים דמאן דיזיף בצנעא יזיף ומוכר שדהו בעדים אמרינן התם דגובה מנכסים משועבדים וכל שטרי מכר אינם אלא לראיה כדאמרינן בפ"ק דגיטין גבי כל השטרות העולים בערכאות של נכרים בשלמא מכר מדיהיב זוזי קמייהו קני ושטרא ראיה בעלמא הוא וי"ל דמשמע ליה לתנא דמתני' כיון שאותו הזקן היה מלוה לכל בני הכפר מסתמא שגם הם היו גומלין עמו חסד ונותנין לו מתנות או היו מוכרין לו שדותיהם מפני דוחקם ופעמים שלא היו קנויין לו אלא בשטר כגון שדי מכורה לך שדי נתונה לך וכל שטרי הכפר היה הוא כותב ואחרים חותמין והכא ודאי בעינן ספר המקנה עכ"ל ז"ל. והם דברי התוס' ז"ל שם בגיטין:
תפארת ישראל
יכין
וכותב בכתב ידו: השט"ח:
ואחרים חותמים: להיות עדים על השט"ח:
ובא מעשה לפני חכמים והתירו: התירו לעשות כן, דאעפ"כ יהיה השטר כשר אף שהמלוה כתבו:
לפי דרכך אתה למד שהאשה כותבת את גיטה: קמ"ל דאף באיסור אשת איש מהני.
והאיש כותב את שוברו: שקבלה כתובתה. [ונ"ל דקמ"ל שובר. דלא תימא דוקא בשט"ח שלא נתחייב מלוה בכתב אחר בהפוך מהשט"ח, להכי אשמעינן אפילו שובר שכבר נתחייב הבעל בכתובה בהפוך מהשובר. אפ"ה כותבו הבעל. והא דנקט בעל ולא לוה שכותב שוברו. נ"ל דקמ"ל דלא תימא דוקא בשעת הדחק שאין הנותן הכתב יודע לכתוב, מותר המקבלו לכתבו. להכי נקט גט ושובר, ששניהן נכתבים בעת א', ושניהן יודעין לכתוב, ואפ"ה מותרים לכתוב להיפך, האשה גטה והאיש שוברו]:
שאין קיום הגט: ר"ל קיום השובר, דכל כתב התחייבות קרוי גט [כתוס' גיטין ד"ב א']:
אלא בחותמיו: ר"ל כל חוזק השטר נעשה רק ע"י עדים החתומים בו. אמנם בגט אשה, רק עדי מסירה כרתי [כאה"ע סי' ק"ל]:
ועל מחט: שנטמא במת והכירה השתא. אבל ליכא למימר מדגזרו טומאה על כלי מתכות הנמצאים, דהרי בכה"ג #א) לא גזרו על שבות במקדש:
שנמצאת בבשר: של קדשים, ויש ספק אם נגעה המחט בהאדם ובסכין שבידו:
והידים טהורות: דעזרה ר"ה היא, וספק טומאה בר"ה טהור [ועו' יבקש דעת סי' ס"ה]. דאילו ברה"י אף דסכין וה"ה המחט, הוא דבר שאין בו דעת לשאול, וכה"ג ספיקו טהור אפילו ברשות היחיד, עכ"פ מדנתטלטל הסכין ע"י האדם, הו"ל כיש בו דעת לשאול [כפסחים י"ט ב'] והרי בכל יש בו דעת לשאל אזלינן בתר נוגע ולא בתר מגיע [כסוטה דכ"ט א']:
והבשר טמא: מדוודאי נגע בהמחט, וכבר הוכשר הבשר לקבל טומאה ע"י חיבת הקודש דמכשיר מדאו' [כחולין ל"ו ב' ומנחות ק"ב ב'] וכשנגע בו טומאה נפסל. אבל שיחזיר הקודש הנפסל ויעשה ראשון ושני, זהו מדרבנן. ובש"ס מסתפק דאפשר שגם זה מדאורייתא והניח בתיקו [כתוס' חולין ל"ז א' ד"ה כי]. ואין להקשות עכ"פ נטמאו הידים מדרבנן כשנגעו בהבשר. י"ל לא גזר. חכמים על טומאת ידים במקדש:
הכל טהור: משום דמשקה סרוח אינו מק"ט, ולא נגעה בבשר כלל:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת