מלאכת שלמה על נידה ה
<< · מלאכת שלמה · על נידה · ה · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
ואין חייבין עליו קרבן: דכתיב אשה כי תזריע עד שתלד ממקום שמזרעת ור"ש דריש להאי קרא לדרשא שכתבתי לעיל פ' המפלת סוף סי' ד'. ור"ש יליף לרבות יוצא דופן בת"כ ר"פ כי תזריע מקרא דכתיב ואם נקבה תלד ומצי למכתב ואם נקבה וטמאה שבועים. ורבנן דרשי ליה לרבות טומטום ואנדרוגינס דלא תימא זכר ונקבה כתיבי בפרשה עד שיהא זכר ודאי ונקבה ודאית קמ"ל. ור"ש נפקא ליה מדכתיב לבן או לבת בן מכל מקום בת מכ"מ. ורבנן דרשי לבן לחייב על כל בן ובן קרבן אחד לבת לחייב על כל בת ובת קרבן אחד. ור"ש דריש להאי דרשא מזאת תורת היולדת כמו שמפורש בספ"ק דכריתות. ורבנן אע"ג דכתיב זאת איצטריך לבן או לבת סד"א ה"מ בתרי עבורי כגון שילדה וחזרה ונתעברה בתוך ימי טוהר וילדה לאחר שמנים אבל בחד עבורא כגון יהודה וחזקיה אימא בחד קרבן סגי ליה קמ"ל לבן או לבת. א"ר יוחנן ומודה ר"ש ביוצא דופן בקדשים שאינו קדוש קדושת הגוף אלא כשאר קדשים שקדם מומן להקדשן דלא קדשי אלא כעצים ואבנים לדמיהן ויוצאים לחולין להגזז ולהעבד מ"ט גמר לידה לידה מבכור מה התם פטר רחם אף כאן פטר רחם. ובפ' בתרא דבכורות אמרינן דר' אלעזר בר' יהודה ס"ל כר' שמעון דיוצא דופן ולד מעליא הוא ועדיפא מדר"ש דאפי' בקדשים קאמר דקדוש:
שנזדעזעו: כך צ"ל:
ומיטמאין בכל שהוא: דם נדה וזיבה וקרי:
אפי' בכעין החרדל: מ"מ:
ובפחות מכן: יש גורסין ובפחות מכאן. ובגמ' וגם בפסחים פ' אלו דברים (פסחים דף ס"ז) ר' נתן משום ר' ישמעאל ס"ל דזב ובעל קרי בעו שיעורא כחתימת פי האמה שנאמר או החתים בשרו מזובו ומוכח שם בפסחים דכחתימת פי האמה לא הוי פחות מכגריס כמו שכתבו תוס' ז"ל המוגהים ע"י הרב בצלאל אשכנזי ז"ל ופרכי' בגמ' ורבנן ההוא מיבעי ליה לח מטמא ואינו מטמא יבש שהיבש אינו חוחם דנפיל ור' ישמעאל ההוא מרר בשרו נפקא דרר משמע לח כמו ויורד רירו ורבנן ההוא למניינא הוא דאתא זובו חד רר בשרו תרי את זובו תלת לימד על זב על שלש ראיות שחייב בקרבן ור' ישמעאל נפקא ליה מניינא מדמנה הכתוב שתים וקרא טמא כמו שפי' ר"ע ז"ל בריש זבין:
תנוקת בת יום אחד וכו': ובגמ' בברייתא מפיק לה מקרא דכתיב גבי נדה ואשה ויו יתירה וכן האי דתנן בת עשרה ימים מטמאה בזיבה מפיק לה מקרא דכתיב גבי זבה ואשה וי"ו יתירה:
תינוק בן יום אחד מטמא בזיבה: דכתיב איש איש והכי מפיק לה ר' יהודה בברייתא אבל ר' ישמעאל בנו של ריב"ב מפיק לה מקרא דכתיב והזב את זובו לזכר ולנקבה לזכר כל שהוא בין גדול בין קטן לנקבה כל שהיא בין גדולה בין קטנה א"כ מה ת"ל איש איש דברה תורה כלשון בני אדם:
בפי' ר"ע ז"ל דאין זכיה לעובר. אמר המלקט ומתני' דלא כר' יוסי דאמר התם ביבמות פ' אלמנה לכהן גדול העובר פוסל ואינו מאכיל ומשום דקתני מחני' תינוק בן יום אחד איצטרכינן לפרושי דפוסל מן התרומה קאי אעבדים דאילו בת כהן שנשאת לישראל ומת ל"מ דתינוק בן יום אחד פוסל את אמו מתרומת בית אביה דהא כתיב וזרע אין לה ושבה אל בית אביה והא יש לה זרע אלא אפי' הניחה מעוברת עובר נמי פסיל דכתיב ושבה אל בית אביה כנעוריה פרט למעוברת כלומר אם דומה לימי נעוריה תשוב ואם לאו לא תשוב. ועיי' בספ"א דהל' נחלות בהשגות הראב"ד ז"ל גם בתשובות להרמב"ן ז"ל סי' ח' שחלק על הרמב"ם ז"ל ומביא ראיות דתינוק דלא כלו לו חדשיו אינו נוחל ומנחיל:
בת שלש שנים ויום אחד: בר"פ בנות כותים וגם הכא בגמ' מסיק דבת שלש שנים לביאה הלכה למשה מסיני. ומתני' דלא כר"מ דלא בעי יום אחד אלא שלש שנים שלימות כן פי' ר' ינאי ההיא ברייתא דקתני בת שלש שנים מתקדשת בביאה דברי ר"מ אלא דאותיבניה מברייתא אחריתא דקתני ואפי' בת שתי שנים ויום א' מתקדשת בביאה דברי ר"מ והיינו טעמא דיום אחד בשנה שלישית חשיב שנה לר"מ וההיא ברייתא קמייתא דקתני בת שלש שנים דברי ר"מ על כרחך היינו טעמא משום דס"ל לההוא תנא אליבא דר"מ דשלשים יום בשנה חשובים שנה ולאו דוקא קתני בת שלש. וכתוב בתוס' פ"ק דר"ה דף י' וחכמים בעו בת שלש שנים ויום א' דמעת לעת בעינן ע"כ. והקשו תוס' ז"ל שם ביבמות ובקדושין ושם בפ"ד מיתות דאמאי איצטרך למיתני תנא וחייבין עליה משום אשת איש דהא קתני סיפא בא עליה א' מכל העריות שבתורה ואשת איש בכלל כדמוכח בפ' בן סורר ומורה ואפי' בהמה וכו' והעלו בשם ה"ר דוד וריב"א ז"ל דנקט וחייבין עליה משום אשת איש ברישא כדי לאשמעינן דסיפא אפי' בהמה דמסיפא גרידא לא הוה שמעינן בהמה דהוה אמרינן גבי בהמה לא חשיב ביאתה ביאה תדע דגבי בן ט' דקתני ואם בא על אחת מכל העריות אפילו הכי קתני בהמה בהדיא ופוסל את הבהמה ונסקלת על ידו וניחא לפירושם דלא קתני גבי קטנה ופוסלת את הבהמה ונסקלת על ידה ע"כ ועיין שם ותוסיף לקח טוב:
פסלה מן הכהונה: מתרומת בית אביה אם היא בת כהן וכל שכן מלהנשא לכהן:
מומתין עליה: ס"א מתים על ידה:
פחות מכאן כנותן וכו': ירושלמי פ"ק דכתובות גם בפ' הנודר מן המבושל וה"ג התם בדף מ' ע"א בת שלש שנים ויום א' בא עליה ה"ז בסקילה נמלכו ב"ד לעברו ובא עליה אינו בסקילה א"ר אבון אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי בת שלש שנים ויום אחד נמלכו ב"ד לעברו בתולים חוזרים ואם לאו אינם חוזרים ע"כ:
בן ט' שנים ויום אחד וכו': בר"פ בנות כותים מסיק דבן ט' שנים ויום אחד שראוי להזריע הלכה למשה מסיני:
ומיטמא בנדה: י"ס כנדה בכא"ף וכן משמע קצת מפי' רש"י ז"ל דבפ"ד מיתות שפירש ומיטמא כנדה כבועל נדה ולא כנוגע לטמא משכב תחתון שלו כעליונו של זב אבל פחות מבן ט' אינו אלא כנוגע בנדה לטומאת ערב ע"כ:
בת י"א שנה וכו': ובגמ' זו דברי רבי אבל ר"ש בן אלעזר אומר דברים האמורים בתינוק בתינוקת אמורים דברים האמורים בתינוקת בתינוק אמורים. ובגמ' מפר' טעמא דרבי דכתיב ויבן ה' אלהים את הצלע מלמד שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש וטעמא דרשב"א דמתוך שהתינוק מצוי בבית רבו נכנסת בו ערמימות תחלה ואפי' אין לו רב רגיל לצאת ולבא ומתפקח יותר. ובספר הפרפראות ריש פ' מטות בנעוריה אותיות נערה י"ב לומר לך בת י"ב שנים נדריה נבדקין ע"כ:
ובודקים כל שתים עשרה: דמהו דתימא וכו' עד סוף לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט ובגמ' קעביד צריכותא לכולה מתני' דפרכינן כיון דתנא בת אחד עשר שנה ויום א' נדריה נבדקין בת י"ב שנה ויום א' נדריה קיימין למה לי ממילא ידענא דמכאן ואילך לא בעי בדיקה ומשני סד"א דהאי דקתני בת י"א שנה בודקים לא אתא רק למעוטי קודם הזמן הזה דלא בדקינן לה דאפי' ידעה קטנה היא קמ"ל דלמעוטי לאחר זמן נמי אתא והדר פריך וכיון דתנא בת י"ב שנה ויום א' נדריה קיימין בודקין כל י"ב שנה למה לי הא תנא דמיום א' בשתים עשרה מתחילין לבדוק ואינם קיימין בלא בדיקה עד יום א' בי"ג אלמא כל י"ב הוי זמן בדיקה ומשני סד"א הואיל ואמר מר וכו' כדפי' כבר ר"ע ז"ל והדר פריך וליתני הני תרתי בבי בת י"ב שנה ויום א' נדריה קיימין ובודקין כל כל י"ב. בת י"א שנה ויום א' נדריה נבדקין למה לי ומשני איצטריך סד"א סתמא בי"ב בעיא בדיקה בי"א לא בעיא בדיקה והיכא דחזינן לה דחריפא טפי מבדקא בי"א קמ"ל והדר פריך קודם לזמן הזה ואחר הזמן הזה למה לי ומשני סד"א ה"מ דמקמי הכי מוחזקים קטנים ולאחר זמן מוחזקים גדולים היכא דלא קאמרי אינהו קודם הזמן יודעים אנו ולאחר הזמן אין אנו יודעים אבל היכא דאמרי אינהו נסמוך עלייהו קמ"ל:
אין נדריהם נדר: דקטנים הם ולא סמכינן אמאי דקאמרי אינהו. ומ"מ אין נדריהם נדרים וגם בסיפא נדריהם נדרים וי"ס נדרן נדר לשון יחיד כבסיפא. ובטור יורה דעה סימן רל"ג כתוב שם ובודקים שנת י"ג לזכר ושנת י"ב לנקבה שאפי' בדקן מתחלת השנה ונמצאו שיודעין לשם מי נדרו אם נדרו אח"כ בסוף השנה אינו נדר עד שיבדקום פעם אחרת [הגהה פי' דהכי משמע כי יפליא לנדר וגו':] ע"כ והוא לשון הרמב"ם ז"ל שם ועיין עליו שם ובבית יוסף:
בזו ובזו אמרו: אית דל"ג מלת אמרו:
צמל כל שבגרה ושוב אין לאביה רשות בה: כך מצאתי בקצת נוסחאות:
איזהו סימניה: לדעת ר"ת ז"ל אבוחל קאי כמו שאכתוב בסמוך בס"ד. ומ"מ איזהו סימנה:
משיעלה הקמט: גמרא אמר שמואל לא משיעלה הקמט ממש אלא כדי שתחזור ידיה לאחוריה ונראית כמי שיעלה הקמט תחת הדד:
משיטו הדדים: נ"ל מִשֶׁיִטוּ גרסי' בנקודת חירק תחת היו"ד:
משישחיר: מ"מ משהשחיר נ"א כשתשחיר: עוד גרסי' בגמ' ת"ר אלו הן סימני בוגרות ר"א בר צדוק אומר כשיתקשקשו הדדים כלומר גדולים הרבה ר' יוחנן בן ברוקה אומר משיכסיף ראש החוטם ופי' הקונטריס ספק דלא אתפרש. ופרכינן משיכסיף אזקונא לה אלא אמר רב משיפציל ראש החוטם ופי' ג"כ כאן רש"י ז"ל משיפציל ספק. ר' יוסי אומר משתקיף העטרה פי' רש"י ז"ל שגדול העוקץ ועבה ומוקף עטרה והיינו שיעורא דא"ר יוסי במתני' שיהא נותן ידו על העוקץ ושוקע ושוהה לחזור ע"כ. רש"א משנתמעך הכף הוא מקום תפוח שלמעלה מאותו מקום של אשה והלכה כדברי כולן להחמיר שאם הביאה אחד מן הסימנים ואפי' הקודם שבכולן ולא הביאה את כולן בוגרת ואינה בוגרת ואם קבל בה אביה קדושין וקדשה היא את עצמה לאחר צריכה גט משניהם דכיון שהביאה א' מן הסימנים הללו יצאה לה במקצת מרשות אביה דאיכא למימר בוגרת הויא ואין כח בקדושי אביה להפקיע קדושין שלה וגם בה אין כח להפקיע קדושי אביה עד שתביא את כולן. וכן היה ר' שמעון בן יוחי אומר שלש סימנים נתנו תכמים באשה מלמטה וכנגדן מלמעלה פגה מלמעלה בידוע שלא הביאה ב' שערות בוחל מלמעלה בידוע שהביאה שתי שערות צמל מלמעלה בידוע שנתמעך הכף. והקשו תוס' ז"ל על פירש"י ז"ל שפי' דאיזהו סימניה קאי אסימני בגרות ור' יוסי דאמר בגמ' משתקיף העטרה היינו נמי דקאמר הכא במתניתין משיתן ידו על העוקץ דאי חד שיעורא הוא למה שינה ר' יוסי לשונו ותו דכל תנאי דגמ' שום אחד מהם אינו מזכיר שיעורא דמתני' ועוד דא"כ בבוחל לא נתן שום סימן ובגמ' קאמר בוחל מלמעלה בידוע שהביאה שתי שערות הא לא שמעינן סימנים דבוחל. לכך פי' ר"ת ז"ל דאיזהו סימניה דקא' אבוחל קאי עכ"ל פי' לפירושו ז"ל דברייתא מיירי בסימני בוגרות דהיינו צמל כדמוכח מרישא דברייתא דקתני אלו הן סימני בגרות ומתני' מיירי מסימני בוחל דהיינו ימי נערות:
בת עשרים שנה שלא הביאה וכו': ובגמ' דייק עולא מדבכולה פירקין קתני ויום אחד והכא לא קתני ש"מ לא בעי' עשרים שלימות אלא כיון שיצאו משנת עשרים שלשים יום הרי היא כשנת עשרים לכל דבריו ואיכא נמי תנאי דס"ל כותיה דבן עשרים או בת עשרים או למ"ד בני י"ח לא בעי' מיום ליום והרמב"ם ז"ל פי' אם הם בני עשרים שנה פחות שלשים יום הנה נדין בהן כאילו הם בני עשרים שלימות ויהיה סריס או אילונית ע"כ אבל רב ס"ל דאפי' הכא דלא קתני ויום א' בעינן שלימות מיום שנולדו ואיכא תנאי דס"ל כותיה:
יביאו ראיה שהיא וכו': פי' קרובי האשה ואי גרסי' תביא היינו היא בעצמה ואי גרסי' יביא קאי אבעל שיביא ראיה שזו היא אילונית והוו קדושי טעות אם רוצה לישא אחותה תוס' ז"ל:
בן עשרים שנה וכו': פ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ה) ופי' שם רשב"ם ז"ל יביאי ראיה קרובי האלמנה כדי לפוטרה מזה היבם להתירה לשוק בלא חליצה ויבים. והוא סריס לא חולץ ולא מיבם דלא קרינן ביה להקים לאחיו שם וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה ע"כ:
והוא סריס: שנראו בו סימני סריס וסימני סריס פירשם ר"ע ז"ל ביבמות פ' הערל. אבל אם לא נראו בו סימני סריס התנן בס"פ האשה רבה אחד שהוא בן ט' שנים ויום א' ואחד שהוא בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות חשובים קטנים:
ובש"א זה וזה בני שמנה עשרה: כך מ"מ:
בש"א זה וזה בן י"ח: בגמ' רבי ס"ל כב"ש ור' יוסי בן כיפר משום ר"א כב"ה ומ"מ תרויהו ס"ל כעולא כדכתבינן:
ר' אליעזר אומר הזכר כדברי ב"ה: אלמא לר' אליעזר סריס חמה לא חליץ וביבמות פ' הערל (יבמות דף פ') פריך עלה דאיפכא שמעינן ליה לר' אליעזר התם דתנן ר' אליעזר אומר לא כי אלא סריס חמה חולץ וחולצין לאשתו מפני שיש לו רפואה ומשני שמואל דחזר בו ר' אליעזר מהא דהכא דהא בהדיא אמר בבריי' סריס חמה חולץ וחולצין לאשתו שכן במינן מתרפאים באלכסנדריא של מצרים וסמי חדא מקמי תרתי ור"א משני לעולם לא הדר ביה והאי דהכא לאו אחליצה קאי אלא לענין עונשין ואשמעינן דעד עשרים חשבינן ליה קטן אם לא הביא מעשרים ולמעלה סריס גדול וחייב בכל עונשים שבתורה. ומסקינן בס"פ השג יד דבכל שנות בן ובת השנוין בהאי פירקא כולהו מעת לעת שנולדו והיינו אליבא דרב כמו שכתבתי וכל הני שנות בן ובת דהאי פירקא כולהו מדרבנן: