משנה נידה ה ב

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נידה · פרק ה · משנה ב | >>

היה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו אבריו, אוחז באמה ובולע את התרומה.

ומטמאים בכל שהוא, אפילו כעין החרדל ובפחות מכן.

היה אוכל בתרומה,

והרגיש שנזדעזעו אבריו -
אוחז באמה - ובולע את התרומה.
ומטמאין בכל שהן -
אפילו כעין החרדל - ובפחות מכן.

התירו לו פה לאחוז באמה, לפי שהוא כבר הזריע ולא יוסיף בזה הרהור.

ואמרו ומטמאין בכל שהן - רומז אל שכבת זרע ואל הזוב, לפי שזב ובעל קרי אם ראו איזה שיעור שיהיה נטמאו. אמנם מי שיגע בשכבת זרע עד שיגע בכעדשה אז יטמא כמו שבארנו:


שנזדעזעו אבריו - שנעקרה שכבת זרע מגופו:

אוחז באמה - ואע"ג דכל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם, הכא כיון דנעקרה שכבת זרע שוב אינו חוזר ומתחמם לעקור עוד מיד באותה שעה:

ומטמאין - זוב ושכבת זרע:

בכל שהן - לאדם היוצא ממנו. אבל הנוגע, אינו טמא עד שיגע בכעדשה:

אוחז באמה. כתב הר"ב ואע"ג דכל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם. גמ' ופירש"י שמחמם את איברו ומביא לידי קרי. וזהו קלקול דור המבול שנאמר כי השחית כל בשר. ועיין עוד מה שכתבתי בריש פ"ב:

ומטמאין בכל שהוא. פי' הר"ב זוב וש"ז וכו'. בגמרא משמע דמסתמא כל שהוא. דמאן דבעי שיעור מפיק ליה מקרא דמינייהו נפיק לתנא דידן זב בעל שתי ראיות לטומאה. שהוא מדכתיב או החתים בשרו מזובו טמא [מקצת זובו טמא דהיינו כשראה רק שתי ראיות]. וקשיא לי שהר"ב והרמב"ם בריש פ"ק דזבים מפרשים דזב בעל שתי ראיות. מדמנה הכתוב שתים וכו' ובגמרא דרשה זו למאן דבעי שיעור דצריך להכי קרא דבשרו מזובו. אבל הרמב"ם בזבים פ"ק מ"ד כתב ראייה אין לה שיעור אפילו כל שהוא. וזהו אמרו החתים בשרו ואפי' כל שהוא ע"כ. וכ"כ בחיבורו פ"ב [הלכה ט] מה' מחוסרי כפרה שנאמר או החתים בשרו. כל שהוא ניכר בבשרו מטמא ע"כ והוא בתורת כהנים. תהיה כל שהוא. החתים כל שהוא. בשרו כל שהוא כמ"ש הרמב"ם שם במ"ה. והתם מסיק מזובו מקצת זובו לימד על בעל ב' ראיות. כדדרש בגמ' למאן דאמר [אין] צריך שיעור. [ומה שכתב הר"ב] אבל הנוגע אינו טמא עד שיגע בכעדשה. וקשיא מפירושו דמ"ג פ"ק דכלים וכמו שהארכתי שם בס"ד:

.אין פירוש למשנה זו

שנזדעזעו:    כך צ"ל:

ומיטמאין בכל שהוא:    דם נדה וזיבה וקרי:

אפי' בכעין החרדל:    מ"מ:

ובפחות מכן:    יש גורסין ובפחות מכאן. ובגמ' וגם בפסחים פ' אלו דברים (פסחים דף ס"ז) ר' נתן משום ר' ישמעאל ס"ל דזב ובעל קרי בעו שיעורא כחתימת פי האמה שנאמר או החתים בשרו מזובו ומוכח שם בפסחים דכחתימת פי האמה לא הוי פחות מכגריס כמו שכתבו תוס' ז"ל המוגהים ע"י הרב בצלאל אשכנזי ז"ל ופרכי' בגמ' ורבנן ההוא מיבעי ליה לח מטמא ואינו מטמא יבש שהיבש אינו חוחם דנפיל ור' ישמעאל ההוא מרר בשרו נפקא דרר משמע לח כמו ויורד רירו ורבנן ההוא למניינא הוא דאתא זובו חד רר בשרו תרי את זובו תלת לימד על זב על שלש ראיות שחייב בקרבן ור' ישמעאל נפקא ליה מניינא מדמנה הכתוב שתים וקרא טמא כמו שפי' ר"ע ז"ל בריש זבין:

יכין

היה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו אבריו:    ונעקר ש"ז מגופו:

אוחז באמה:    כדי שלא יצא הש"ז לחוץ עד שיבלע התרומה. ואף דבאנשים תקצץ כרפ"ב הכא כבר נעקר. ואינו חוזר ומתחמם מיד:

ומטמאים:    זוב וש"ז:

ובפחות מכן:    היינו לאדם שיצאו ממנו ולנוגע צריך כעדשה:

בועז

פירושים נוספים