מלאכת שלמה על נדה ד
<< · מלאכת שלמה · על נדה · ד · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה א עריכה
תחתון בעליון: העלו תוס' ז"ל דעליונו של זב היינו בגד שמקצתו על הזב ומקצתו נגרר בארץ ולאו היינו היסט אלא כשמסיטו כולו כדאמרי' איזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זה היסטו ע"כ:
בפי' ר"ע ז"ל שאם רואה דם ירוק היום מתחלת למנות מהיום ז' ימי נדה ואם תראה וכו'. אמר המלקט זה יובן בעיקר שיש לנו ותמצאנו באריכות בהלכות נדה להרי"ף ז"ל ובפ' שני דשבועות דף ש"ה ע"א וזהו קיצורו שאם תראה האשה בימי נדה לא מיבעיא שאם לא תראה אלא יום אחד שדי לה שתספור ששה אחרים והוא וכן אם תראה שנים שתספור חמשה והוא וכן כולם אלא אפי' תראה ששה ימים ותספור אחד של טהרה שהן ז' בין הכל ואפי' ראתה כל ז' ופסקה לערב טובלת ומותרת לבעלה ובימי זיבה קיימא לן שאם לא תראה אלא אחד או שנים שומרת יום כנגד יום וטובלת אבל אם תראה שלשה רצופים צריכה לשמור ז' נקיים כנגדם ואלו הכותים בימי הנדות כשרואה שנית דם אדום שהיא טמאה ממנו הן צריכות להתחיל למנות ז' ימי הנדות ולא להשלים ז' ימים על ראיה הראשונה של דם ירוק שאותו הוא דם טוהר. ועיין עוד במה שכתב שם הרי"ף ז"ל בהל' נדה ובפ' שני דשבועות דף ש"ה ובמה שכתב מגיד משנה בשם הרמב"ן ז"ל ברפי"א דהלכות איסורי ביאה. ועוד מפ' בגמ' שהם בועלי נדות מפני שיום שפוסקת בו סופרתו למנין ז' פי' רש"י ז"ל יום שפוסקת בו כשהיא רואה שלשה רצופים לאחר ז' ימי הנדה והויא זבה ופוסקת באמצע היום סופרת אותו קצת היום שעד הערב למנין ז' נקיים ואנו ז' נקיים שלימים בעינן לזבה:
על כל דם ודם: מחק הר' יהוסף ז"ל מלת ודם. ע"כ:
לשון ר"ע ז"ל הלובש וכו' באותם בגדים וכו' פטור מקרבן. וז"ל החכם הר"ס ז"ל כן פי' רש"י ז"ל. וצ"ע מה היא כונתו במה שפי' הלובש או מתכסה באותן בגדים ולא פי' המכניס אותן למקדש דמה לי מכניס או יתכסה הכל יקרא מכניס ועוד מאי איריא של כותים אפי' ישראל בועל נדה ישראלית משכבו אינו אלא ראשון ופטור עליו על ביאת מקדש ואפי' אם אותו הכלי אב הטומאה פטור עליו על ביאת מקדש דכתיב ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ וכו' על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כבוס בגדיו לוקה מ'. והיה אפשר לפרש משנתנו דקתני ואין חייבין עליהם על ביאת מקדש לא קאי אבגדים אלא אבנות כותים כגון הבועל כותית ונכנס למקדש עד כאן:
ואין שורפין עליהם את התרומה מפני שטומאתם ספק: בפ"ק דשבת דף י"ו כתב התוס' ז"ל דמשמע דקאי אף אקטנות דברישא ע"כ:
בפי' ר"ע ז"ל. נראה שכך צ"ל באופן דבגדיו של כותי כשהן מדרס לא נגעו בבגדיו של חבר ואח"כ נגעו בגדיו של חבר שדרס כותי עליהן בתרומה לא שרפי' תרומה וכו':
משנה ב עריכה
בדרכי אבותיהן: מצאתי מוגה בדרכי אבותם וכן גם כן בסיפא:
פרשו ללכת בדרכי ישראל הרי הן כישראל ר' יוסי אומר לעולם הן כישראל: כך מצאתי מוגה וכן הגיה ג"כ הר' יהוסף ז"ל:
ר' יוסי אומר לעולם הן כישראליות וכו': אבל סתמא כישראל מכלל דת"ק סבר סתמא ככותיות שמעת מינה אבל ממילתיה דת"ק ליכא למישמע מידי משום דקשה דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא:
עד שיפרשו: גרסי' הפ"א בקמץ שהוא לשון פירוש:
משנה ג עריכה
בפי' ר"ע ז"ל מזכר נפקא דכיון דאתרבי מצורע למעיינותיו אתרבי נמי מצורעת לכל מעיינותיה דאיכא דכוותייהו בזכר ע"כ אמר המלקט וב"ש נקבה מזכר לא אתיא דאיכא למפרך מה לזכר שכן טעון פריעה ופרימה ואסור בתשמיש המטה תאמר בנקבה דלא וב"ה וכו'. ואיבעית אימא אמרי לך ב"ש האי לזכר מיבעי ליה לזכר כל שהוא זכר בין גדול בין קטן וב"ה נפקא להו מזאת תורת הזב בין גדול בין קטן:
שהיא מטמאה לח ויבש: והגיה הר' יהוסף ז"ל שהוא מטמא פי' הדם ע"כ. ועיין במ"ש פ"ה דעדיות סי' ד':
משנה ד עריכה
קשתה שלשה ימים וכו': בתוך י"א יום. מלת יום מחקה הר' יהוסף ז"ל:
ששפתה מן הצער ולא מן הדם: ואם שפתה מזה ומזה רב חסדא אמר טמאה דהא איכא שופי ר' חנינא אמר טהורה דכיון דשפתה אף מן הדם איגלאי מילתא דדם הקושי מחמת ולד אתא אבל כי שפתה מן הצער ורואה דם איגלאי מילתא דמקמי הכי הואי חזיא נמי בלא קושי ולרב חסדא מתני' דקתני ששפתה מן הצער ולא מן הדם לא מיבעיא קאמר ל"מ דשפתה מזה ומזה דטמאה דפסקו להו לגמרי דהשתא ודאי קמאי לאו מחמתיה דולד אתו דאי מחמתיה כ"ש דמפיש דם השתא בשעת לידה אבל מן הצער ולא מן הדם אימא כי היכא דמדם לא פסקה מקושי נמי לא פסקה והא תונבא בעלמא הוא דנקיט לה פירוש שמחמת שעמומית החולי אינה מרגשת בצערה קמ"ל ופרכינן לר' חנינא ממתני' דקתני רישא קשתה שלשה ימים בתוך י"א יום ושפתה מע"ל וילדה ה"ז יולדת בזוב ה"ד אילימא כדקתני שלשה בקושי ואחד בשופי ובכולן ראתה למה לי כולי האי בתרי בקושי ואחד בשופי סגי כדקתני לעיל בברייתא דבגמ' אלא לאו ה"ק קשתה שלשה ושפתה מזה ומזה או שקשתה שנים ושפתה מע"ל בשלישי מן הצער ה"ז יולדת בזוב ותיובתא דר' חנינא ומשני אמר לך ר' חנינא לא לעולם כדקתני שלשה בקושי ומקצת שלישי ומקצת רביעי בשופי והא קמ"ל דאע"ג דקשתה בקצת שלישי ולא שפתה לילה ויום כלילי שבת ויומו אלא לילה ושני חצאי יום טמאה ולאפוקי מדחנניא בן אחי ר' יהושע דאמר לעיל בברייתא דבגמ' כל שקשתה בשלישי אפי' שעה אחת בליל כניסת שלישי אפי' כל היום כולו בשופי ושפתה מליל רביעי שעה אחת להשלמת מע"ל אין זו יולדת בזוב דבעי' שופי כל יום שלישי המביאה לידי זיבה ע"כ:
משנה ה עריכה
ר"מ אומר אפי' מ' וחמשים יום: ובגמ' דייק מדלא קתני ר"מ אומר אפי' מ' או נ' יום טהורה בכולן ש"מ דלאו לגמרי מטהר לה ר"מ מזוב ומנדות אלא ה"ק ר"מ כמה היא קשוייה שלא תבא להתחייב קרבן ולספירת נקיים מ' או נ' יום ומיהו בימי נדתה נדה בימי זיבתה טהורה פי' בכל מ' יום כי שלמי ימי זוב ומטו ימי נדות טמאה נדה וכי הדר שלמי ז' ימי נדות ומטו ימי זוב טהורה ואפי' בימי זיבה איכא מ"ד בגמ' דאין הולד מטהר אלא ימים הראוין להיות בהן זבה גדולה כגון אם ראתה ג' ימים רצופים טהורים מספירת ז' ימים נקיים ומקרבן אבל לא ראתה אלא יום אחד צריכה לשמור יום כנגד יום דכי כתי' דמה דדרשינן ולא מחמת ולד בזבה גדולה כתי' דכתיב בההוא קרא ימים רבים. ואיכא מ"ד דאפי' ימים הראוין להיות בהן זבה קטנה הולד מטהר מלשמור יום כנגד יום דהתם נמי כתיב כל ימי זוב טומאתה דמיניה נפקא לן זבה קטנה:
ר' יהודה אומר דייה חדשה: תניא ר' יהודה אומר משום ר' טרפון דייה חדשה ויש בדבר להקל ולהחמיר כיצד קשתה שנים בסוף שמיני ואחד בתחלת תשיעי ואפי' בתחלת תשיעי ילדה דס"ל לר' יהודה דיולדת לט' יולדת למקוטעין אפ"ה הרי זו יולדת בזוב הואיל ורוב זיבה בשמיני הואי שאין הולד מטהר שדינן חד יומא בתר תרין יומין והרי היא זבה אבל קשתה יום א' בסוף שמיני ושתים בתחלת תשיעי ואפי' בסוף ט' ילדה אין זו יולדת בזוב דקסבר ר' יהודה שיפורא גריס כלומר החודש של תשיעי שב"ד תוקעין לקדוש החדש גורמת לידת הולד דמכי עייל הוי זמן לידה. והקשו תוס' ז"ל וא"ת היכי מוכח דחדש לבנה גרים דילמא חדש ט' שלאחר ח' חדשים של שלשים יום להריונה גרים ואפי' הוא מתחיל באמצע חודש הלבנה וי"ל דא"כ הל"ל דייה חדש אחרון אבל חדשה משמע חדש המבורר דהיינו חדש הלבנה ע"כ ועוד דקדקו ג"כ מן הברייתא שכתבתי ע"ש:
ר' יוסי ור"ש אומרים וכו': גמ' אמר שמואל מאי טעמייהו דרבנן דכתיב וטמאה שבועים כנדתה ולא כזיבתה מכלל דזיבתה טהורה ואיזה זה קושי בימי זיבה דכתיב ביה דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד וכמה שבועים:
משנה ו עריכה
כל דמים שהיא רואה טהורים: דכל תוך מלאת הוי דם טהור דילפי' לה מרבוייא דקרא דכתיב תשב על דמי טהרה תשב רבוייא הוא לרבות המקשה בתוך פ' של נקבה שכל דמים וכו':
ור' אליעזר מטמא נדה כו': לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט דאם ראתה בימי נדה הויא נדה ובגמ' אמר רבא בהא זכנהו ר' אליעזר לרבנן לאו אמריתו דמה דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד הכא נמי וטהרה ממקור דמיה דמיה מחמת עצמה ולא מחמת ולד אימא בימי נדה נדה בימי זיבה טהורה אמר קרא תשב ישיבה אחת לכולן ופי' רש"י ז"ל לר' אליעזר פריך כיון דאית ליה דיו לודי מיהא דבימי זיבה טהורה בקושי שלפניו כגון ראתה בקושי שבעה ימים ראשונים תהא טמאה ואם ראתה יותר יהא הדם טהור ותטבול לאחר שבעה ראשונים של קושי ע"כ ומשני בגמ' דאפי' אם רואה בי"א של ימי זיבה ס"ל דהויא טמאה דאמר קרא תשב ישיבה אחת לכולן או כולן טהורין או כולן טמאים והיינו דקתני סתמא ור' אליעזר מטמא ולא מפליג משמע דאף בימי זיבה מטמאה מרבוייא דקרא כדכתבינן ודיו דקאמ' ר' אליעזר לדבריהם דרבנן קאמר להו כן כתבו תוס' ז"ל לפי פי' רש"י ז"ל אבל הר' מנחם ז"ל מפרש דר' אליעזר לא מטמא אלא בימי נדה כדקאמר דיו ויישב סוגית הגמ' דכתיבנא כפי פירושו ז"ל ע"ש בתוס' ועיין בפי' הרמב"ם ז"ל שכתב ויהיה הבא מן הדין לפי סברת ר' אליעזר שאומר שהיא נדה אם קשתה בתוך י"א יום יחויב שתהא טמאה טומאת נדה אם קשתה בתוך פ' של נקבה כמו שזכר פה ע"כ. ונלע"ד דליכא למפרך הכא ורבנן לית להו דיו כדפריך בגמ' ס"פ שני דב"ק דהכא עיקר ראיית רבנן הוא מרבוייא דתשב כדכתיבנא. ועיין בס' קרבן אהרן פ' כי תזריע סוף פ' שני:
משנה ז עריכה
ישבה לה ולא בדקה: אכל נשים קאי ולאו לעיל מהדר רש"י ז"ל. בפי' ר"ע ז"ל בימי נדתה בעי בדיקה פי' דהיינו אחד עשר יום שהם ראוים לימי נדה ה"ר יוסף ז"ל. והפי' שפי' ר"ע ז"ל היא אוקמתא דרב יהודה שפי' דחזקת י"א יום בטהרה לומר שאינה צריכה בהן בדיקה מאחר שלא ראתה בהן עדיין כלל וסיפא אתאן לימי נדה. אבל רב חסדא אוקי מתני' דקתני כל י"א יום בחזקת טהרה באשה שאין לה וסת וכמו שאכחוב בסמוך בעה"י. ושמואל פי' בחזקת טהרה לומר שאינה קובעת וסת בי"א יום של ימי זיבתה כמו שכתבתי לקמן פ"ט סי' יו"ד וכן פי' הרמב"ם ז"ל:
ר"מ אומר אם היתה וכו': ובפ' כל היד (נדה דף ט"ז) דייקינן מפני שחרדה מסלקת את הדמים טעמא דאיכא חרדה הא ליכא חרדה והגיע עת וסתה ולא בדקה טמאה אלמא ס"ל לר"מ וסתות דאורייתא פירש"י ז"ל אותה בדיקה שהצריכוה לאשה להבדק בשעת וסתה דבר תורה הלכה למשה מסיני דאורח בזמנו בא ואם בא יום וסתה ולא בדקה מחזקינן לה טמאה ופירשו תוס' ז"ל שם פ"ק דדייק מדקתני מסלקת הדמים משמע הידועים והמבוררים לבוא אלמא וסתות דאורייתא ע"כ (ועיין במ"ש בסוטה פ' היה נוטל סי' ד'). ומוקי רב חסדא מתני' אליבא דר"מ דאמר אשה שאין לה וסת אסורה לשמש ואיצטריך לאשמעינן דה"מ בימי נדתה אבל בימי זיבתה בחזקת טהרה קיימא וכולה מתני' ר"מ היא וחסירי מחסרא והכי קתני כל י"א יום בחזקת טהרה ושריא לבעלה ובימי נדה אסורה בד"א באשה שאין לה וסת אבל יש לה וסת מותרת וצריכה בדיקה ישבה לה ולא בדקה וכו' עד ה"ז טהורה אם לא היתה במחבוא והגיע שעת וכו'. ועיין במ"ש לקמן פרק בתרא סי' ב':