מלאכת שלמה על נידה ג
<< · מלאכת שלמה · על נידה · ג · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
המפלת חתיכה וכו': ופי' חתיכה בלא צורה. ובגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל לא טימא ר' יהודה אלא בחתיכה של ר' מיני דמים דקסבר היא גופה דם וטמאה נדה אבל של שאר מיני דמים טהורה ור' יוחנן אמר של ד' מיני דמים ד"ה טמאה ושל שאר דמים ד"ה טהורה לא נחלקו אלא כשהפילה ואינה יודעת מה הפילה שאבדה החתיכה קודם שבאת לפנינו ר' יהודה סבר זיל בתר רוב חתיכות ורוב חתיכות של ד' מיני דמים הם ורבנן סברי לא אמרי' רוב חתיכות של ד' מיני דמים הן והא דאמר ר' יוחנן שם פ' כל היד בשלשה מקומות הלכו בהן חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי חד מקור דתנן בפירקין דלעיל נמצא בפרוזדור ספקו טמא לפי שחזקתו מן המקור אלמא כיון דרוב דמים התם שכיחי מחזקינן ליה מן המקור והוי טומאה ודאית לשרוף עליהם את התרומה ואידך שליא דתנן לקמן בפירקין שליא בבית הבית טמא לא שהשליא ולד אלא שאין שליא בלא ולד ושורפין עליה את התרומה אלמא כיון דרוב שליות אינם בלא ולד מחזקינן לה בטומאה ודאית ואידך דתניא המפלת יד חתוכה או רגל חתוכה פי' מחותכת בצורתה בחיתוך אצבעות אמו טמאה לידה ואין חוששין שמא מגוף אטום באת הואיל ורוב נשים לאו גוף אטום ילדן והיינו כודאי מדיהבינן לה ימי טוהר ככל אשה יולדת ולד מעליא. מפרש התם בגמ' דהאי מנינא דבשלשה מקומות דקאמר ר' יוחנן דהלכו בהן אחר הרוב ותו לא אתא למעוטי הא רובא דר' יהודה דלר' יהודה דאזיל בתר רובא לא כודאי משוי ליה לשרוף על מגעה את התרומה וכתבו תוס' ז"ל שם וללישנא אחרינא דהמפלת דא"ר יוחנן טעמא דר' יהודה דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ולא משום רוב ה"מ למיפרך למעוטי מאי. ועי' בדף כ"ב ע"ב כי משם משמע לע"ד קצת דר' יוחנן גרסינן הכא בגמ' כמו שכתבו תוס' ז"ל ולא כמו שכתוב בדפוס רב נחמן בר יצחק או בלישנא אחרינא רב יהודה:
בפי' ר"ע ז"ל ואפי' נמצא דם בתוך החתיכה טהורה. אמר המלקט דלא כסומכוס משום ר"מ ודלא כר"ש בן מנסיא שהיה אומר כדבריו דקורעה ואם יש בתוכ' אע"פ שאינה אגור טמאה ואם לאו טהורה דס"ל כרבנן דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם ועדיפא מדרבנן להחמיר יותר דרבנן ס"ל עמה דם טמאה אבל בתוכה טהורה וסומכוס ס"ל דאפי' אם אין עמה דם הואיל ויש בתוכה אמו טמאה נדה. ובגמ' בדף כ"ה אמר רבי דר' יוסי נמי ס"ל כסומכוס ור' אחא פליג ומחמיר טפי מסומכוס דלא בעי דם ממש בתוכה אלא אפי' אם תוכה מאדים טמאה ור"ש בן יוחי מקל מר' אחא וגם מסומכוס וס"ל דדוקא אם יש דם אגור בתוכה טמאה ואם לאו טהורה ומחמיר טפי מת"ק דמתני':
המפלת כמין קליפה וכו': וכתב שם בית יוסף בשם הרשב"א ז"ל הא דתנן טהורה בשלא נימוחו ל"ש מעוברת שהפילה כמין אלו ול"ש שאינה מעוברת כל שלא נימוחו טהורה ומפלת דקתני ולא קתני רואה לפי שאין שותתין ויורדין אלא נופלין כעין בריה מש"ה קתני המפלת וא"ת כי לא נימוחו נמי תיפוק לי משום דאי אפשר לפתיחת הקבר ר"ל דהכא דבר מועט היא דכ"ע לית להו פתיחת הקבר ובד"א דאם לא נימוחו טהורה בזמן שהם יבשים גמורים שאין עמהם דם כלל הא בלחים שיש עליהם שום לחלוח דם טמאה נדה אפי' בכחסיל ובפחות מכן ע"כ. ובגמ' מפרש אם נימוחו טמאה אע"ג דכי חזיתיה יבש הוה מעיקרא כעפר ואע"ג דקרא כתיב כי יזוב זוב דמה דמשמע לח קרא אורחא דמלתא נקט ופרכי' אי הכי כי לא נימוחו נמי ומשני רבא כי לא נימוחו ברי' בפני עצמה הוא ולא דם. ותו מפרש בגמ' מפלת כמין קליפות בא לה משום דיש לה מכה בתוך מעיה וממנה מפלת כמין קליפות גלדי המכה. ואשה שיש לה שומא בתוך מעיה דדרך שומא להיות בה שער מפלת כמין שערות ובדיקתם במים פושרין דאי בדק בצונן ולא נימוח לא מטהרינן לה בהכי דדילמא אי הוה בפושרין הוה נימוח אבל אם צריך למעכו לאו דם הוא ורשב"ג ס"ל דאפי' נימוח ע"י מיעוך נמי דם הוא. ועי' מ"ש לקמן ר"פ דם הנדה:
אם נמוחו: הגיה ה"ר יהוסף ז"ל אם נִמְחוּ גם מחק מלות ואם לאו טהורה:
אם יש עמהם דם טמאה וכו': בגמ' פריך ונפלוג נמי ר' יהודה בהא דהא טעמא דר' יהודה אוקמינן דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ומשני במחלוקת היא שנויה ורבנן היא אבל גבי קליפה ושערה לא פריך דלא שייך בהו פתיחת הקבר:
המפלת כמין בהמה חיה ועוף וכו': ובגמ' מפרש ר' ינאי טעמא דר' מאיר הואיל ועיניהם הולכות לפניהם כשל אדם ופרכינן עלה בגמ' והרי עוף דאין עיניו הולכות לפניו וקאמר ר' מאיר דטמא ומשני אביי דעוף דקתני במתניתין היינו קריא וקיפופא שעיניהם הולכות לפניהם ובגמ' איכא מאן דיהיב טעמא הואיל ונאמרה בו יצירה כאדם ואע"ג דלא כתיבא יצירה אלא גבי חיה שכן כתיב ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה בהמה בכלל חיה וחיה בכלל בהמה כדנפקא לן מקראי פ' בהמה המקשה (חולין דף ע"א.) ועוד איכא מאן דיהיב טעמא אחרינא הואיל ועיניהם דומות כשל אדם ועי' במ"ש בפ"ח דערכין סי' ה' דשייך לטעם ראשון שכתבתי אבל במסקנא מכח ברייתא מפרש בגמ' מה שפי' כבר ר"ע ז"ל שהוא הפך ממשמעות מתני' כמ"ש בשם הרמב"ם ז"ל בר"פ יש בכור אבל לפי גירסת ר"ח ז"ל שכתבו תוס' ז"ל בגמ' משמע דלההיא גירסא אכתי מתני' כפשטה דר"מ להחמיר וחכמים להקל ע"ש. ואיתה להאי בבא בחולין פ' בהמה המקשה (חולין דף ע"א) ובכורות פ' על אלו מומין (בכורות דף מ'.) ועיין במ"ש שם סי' ח' דשייך ג"כ לטעם אחרון שכתבתי ועיין ג"כ בר"פ יש בכור:
בפי' ר"ע ז"ל ר"מ אומר כל צורת אדם צריכה וכו'. לשון הר"ס ז"ל ע"ז לשון הברייתא בגמ' רמ"א כל צורת אדם וחכמים אומרים מצורת אדם ואי אפשר לפרשה כפשוטה כמו שפירשה שסובר ר"מ כיון שיש לו עין כבהמה אין זה ולד שא"כ משנתנו דקתני המפלת כמין בהמה וכו' תשב לזכר ולנקבה ורבנן פליגי במאי מתוקמא שאם כל פניו פני אדם כ"ע מודו שהוא ולד ואם כל פניו פני בהמה כ"ע מודו שאינו ולד ואם קצת פניו פני אדם וקצת פני בהמה הרי אמר אפי' אין לו אלא עין כבהמה אין זה ולד אמנם רש"י ז"ל פי' דברייתא הכי קאמר כל שהוא צורת אדם שבו הוי ולד ואפי' כל פניו תיש אלא שנברא בעין אחת או בלסת א' דומה לאדם וחכמים אומרים עד שיהי' בו מקצת צורה נכרת כגון חצי פרצוף דומה לאדם ע"כ. עכ"ל ז"ל. והילך פי' תי"ט אם נמוחו טמאה ואם לאו טהורה ובנ"א ל"ג ואם לאו טהורה ולכאורה נראה כו'. עד ש"מ דה"נ גרסי' ואם לאו טהורה ותימה הוא בעיני דהא אפי' אי ל"ג בהדי' ואם לאו טהורה ודאי דמדיוקא שמעי' לה דאם לא נימוחו טהורה ועוד תימה איך לא ראה הרב בעל תי"ט דברי הרשב"א ז"ל שכתבתי בריש מתניתין שהביאן ב"י דשמעת מינייהו נמי דבהדיא גרסינן ואם לאו טהורה:
שפיר מלא מים: בגמ' פריך בשלמא דם ומים לאו כלום הוא אלא גנינים ניחוש שמא ולד היה ונימוח אמר אביי כמה יין חי שתתה אמו של זה שנימוח עוברה בתוך מעיה בתמיה רבא אמ' מלא תנן ואם איתא דאתמוחי אתמח מיחסר הוה חסר רב אדא בר אהבה אמ' גוונים תנן ואם איתא דאתמוחי אתמח כוליה בחד גוונא הוה. ובגמ' תניא המפלת שפיר שאינו מרוקם ר' יהושע אומר ולד וחכמים אומרים אינו ולד ומכ"ש אם יש בתוכו בשר דטמאה לידה לר' יהושע דמשום עור שפיר לחודיה מטמא ומתני' דלא כר' יהושע ואיכא בגמ' כמה אמוראי דמוקמי פלוגתייהו דוקא היכא דמה שנמצא בתוך השפיר עכור דאיכא למימר ולד היה ונימוח אבל בצלול פי' שהוא מלא מים צלולין דברי הכל אינו ולד ומותיב רבא ממתני' דתנן ברפ"ג דבכורות אלא אמרו סימן ולד בבהמה דקה טנוף ובגסה שליא ובאשה שפיר ושליא ואילו שפיר בבהמה לא פטר אא"ב בצלול מחלוק' מש"ה אשה דרבי בה קרא דכתי' ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור מלמד שאין הקב"ה עושה עור לאדם אא"כ נוצר אלמא בעור תליא מילתא מש"ה פטר בה שפיר אבל בבהמה דלא רבי בה קרא לא פטר בה שפיר אלא אי אמרת בעכור מחלוקת מכדי סברא הוא מ"ש אשה ומ"ש בהמה ומשני מי סברת ר' יהושע מיפשט פשיטא ליה ר' יהושע ספוקי מספקא ליה בעכור גופיה אי ולד הוא אי לאו ואזיל הכא לחומרא והכא לחומרא גבי בכורת בהמה אמר דלאו ולד הוא ולא פטר את הבא אחריו דאי אמרת פטר קא גזיז ועביד ביה עבודה ודילמא לאו ולד הוא ההוא קמא וקאתי לידי תקלה וגבי טומאת ולד אזיל לחומרא דקאמ' ולד הוא וטמאה שבועיים וימי טוהר לא ס"ל דניתוב לה וגבי בכור אדם דקולא היא דקאמר פטר את הבא אחריו לא אכפת לן דאין קדושה בבכור אדם אלא ממון כהן חמש סלעים וספק ממונא לקולא דכהן הוי מוציא מחברו ע"ה. ושמואל אמר דאחד עכור ואחד צלול חוששת ויושבת ימי טומאה ואין לה ימי טוהר דספק ולד הוא ולא ודאי:
תשב לזכר ולנקבה: טמאה שבועים כיולדת נקבה לאוסרה על בעלה י"ד ימים ואין לה דם טוהר אלא ל"ג ימים כיולדת זכר ומשם ואילך יש לדמה דין דם נדות ולא כיולדת נקבה שיש לדמה דין דם טוהר עד ששים יום וששת ימים:
המפלת סנדל וכו': ובגמ' אמרינן דסנדל צריך צורת פנים וכן נמי איתא בברייתא דתניא משום רבותינו העידו סנדל צריך צורת פנים ודחי לה בגמ' דמעדותו של ר' נחוניא נשנית ויחידאה היא ולא סמכינן עלה ואית תנא דאמר דסנדל הוא צורת דג שבים ששמו סנדל ופי' רש"י ז"ל אין סנדל בלא ולד אחר ובשביל סנדל תשב לזכר ולנקבה כו' דיהבינן ליה חומר טומאה דנקבה בשביל הסנדל וימי טוהר לזכר לחומרא עכ"ל ז"ל במתני' והוא קיצור מה שמפ' התלמוד בטעם ראשון והא קמ"ל דלא תימא כיון דאיתייליד זכר בהדיה מדהאי זכר האי נמי זכר וכדקיימא לן אשה מזרעת תחלה יולדת זכר קמ"ל אימור שניהם הזריעו בבת אחת האי זכר והאי נקבה ועוד מפ' בגמ' טעם אחר שאפי' ילדה עמו נקבה צריך להזכיר ספק סנדל ע"ש. ועוד מפ' בגמ' דסנדל דתנן בר"פ יש בכור דהבא אחריו בכור לנחל' ולא לכהן האי הבא אחריו לא קאי לנולד אחריו לסוף שנה או לסוף שנתים דהא בלא סנדל פטר ולד דבהדיה את הבא אחריו דהא אין סנדל בלא ולד אלא לכך הוזכר שם סנדל שאם יצא ולד שעמו הוי בכור לנחלה ולא לכהן וסנדל דתנן בפ"ק דכריתות סי' ג' לענין חיוב קרבן אע"ג דמשום ולד שעמו מביאה קרבן נ"מ שאם תלד ולד דרך דופן וסנדל דרך רחם דמייתא קרבן אסנדל דאיוצא דרך דופן לא מחייבא קרבן דגבי קרבן כתיב אשה כי תזריע וילדה זכר עד שתלד ממקום שמזרעת ולר' שמעון דס"ל התם סי' ה' ולקמן ר"פ יוצא דופן ובפ' יש בכור דיוצא דופן ולד מעליא הוא נפקא מינה שאם תלד ולד בגיותה וסנדל לאחר שנתגיירה דמייתא קרבן אסנדל ופרכי' והתניא כשהן יוצאין סנדל וולד שעמו אין יוצאין אלא כרוכים יחד ומדיוצאין יחד אי אפשר שתתגייר בינתים ומשני רב פפא ש"מ מדהוזכר סנדל גבי כרתות משום גרות וכגון שיצא ולד תחלה ואח"כ סנדל וגבי בכורות כגון שיצא סנדל תחלה כדאוקימנא דפוטר ולד מחמש סלעים ותניא דבבת אחת יוצאים ש"מ אין שוכבים זה אצל זה דא"כ לא משכחת לה שיצא זה קודם זה אלא האי כרוכים דקתני ברייתא הכי הוא דמיכרך כריך ליה ולד לסנדל אפלגיה דראש הולד תחוב כנגד טבורו של סנדל ודוחפו ולד לסנדל כלפי חוץ גבי בכורות דבעינן שיצא סנדל תחלה כגון שיצאו דרך ראשיהן דסנדל קדים ונפיק גבי כרתות שיצאו דרך מרגלותיהן דולד קדים ונפיק רבא אמר אפ' תימא שוכבין מצומצמים זה אצל זה ואיפוך מימרת רב פפא ואימא הכי גבי בכורות שיצאו דרך מרגלותיהן ולד דאית ביה חיותא אוחז בידיו למעלה ואינו ממהר לצאת וסנדל מחליק ויוצא קודם כיון דלית ביה חיותא גבי כרתות שיצאו דרך ראשיהן ולד דאית ביה חיותא מדנפיק רוב ראשו הויא לידה סנדל דלית ביה חיותא עד דנפיק כל הראש ועד דנפק סנדל נתגיירה וטבלה:
או שליא תשב לזכר ולנקבה: הקשו תוס' וא"ת בשליא ליתני נמי ולנדה דאימור הרחיקה לידתה וכבר כלו ימי טוהר וי"ל וכו' ועוד י"ל דאי הוה תני ולנדה ה"א מביאה קרבן ואינו נאכל דספק לידה הוא קמ"ל דמביאה קרבן ונאכל ע"כ. והכי משני בגמ' בפירקין דף כ"ח אמתני' דבסמוך המפלת ואין ידוע מה הוא תשב לזכר ולנקבה:
שליא בבית: עיין במ"ש בפ"ק דערובין סי' ג':
אלא שאין שליא בלא ולד: אלא שנימוק ואעפ"כ הבית טמא שמא לא נימוק עד שיצא וקודם שבטל טימא את הבית:
רש"א נימוק הולד וכו': ר' יוסי ור' יהודה ס"ל כותיה בברייתא בגמ' ור"מ חולק עליהם. א"ל לר"מ אי אתה מודה שאם הוציאוהו בספל לבית אחר שיצא טהור אמר להן אבל פי' הן דכיון שטלטלוהו נימוק ביותר ואינו דומה נימוק פעם אחת לנימוק שני פעמים:
בפי' ר"ע ז"ל ונתערב בדם הנדה ובטל ברוב. ואזדא ר"ש לטעמי' דתניא מלא תרוד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא טמא ור"ש מטהר. ובבכורות שם פ"ג גם בגמ' בפירקין א"ר יוחנן ר"ש ור' אליעזר בן יעקב אמרו דבר אחד דמשום בטול ברוב נגעו בה גבי בהמה גסה ששפעה חררת דם דלא מטמאה כדכתבינן התם רפ"ג. עוד גרסי' בגמ' א"ר יוחנן אע"ג דאר"ש שליא בבית הבית טהור דנמוחה מודה דמ"מ אמו טמאה לידה דאמר קרא אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה אפי' לא ילדה אלא כעין שהזריעה כלומר דנמוח כזרע אמו טמאה לידה ע"כ:
בפי' ר"ע ז"ל ולא אמרי' מדהאי זכר וכו'. אמר המלקט דאימא שניהם הזריעו בבת אחת זה זכר וזה נקבה:
יצא כדרכו: ותנן נמי בפ' בהמה המקשה גבי בהמה כה"ג דביציאת ראש חשיב כילוד דתנן הוציא עובר ראשו בשעת שחיטת אמו ה"ז כילוד ואפי' החזירו ואינו ניתר בשחיטת אמו ומפ' התם וגם בפ' בהמה המקשה דקמ"ל בהמה וקמ"ל נמי אדם דאדם מבהמה לא יליף משום דבהמה לית לה פרוזדור פי' אין רחם שלה בין ירכותיה הלכך חשיב הראש לידה דבגלוי הוא אבל אשה דירכים שלה מכסין את הרחם ה"א לא חשיב ראש לידה ובהמה נמי מאדם לא ילפא משום דחשיב פרצוף פנים דידיה משום הכי אשמעי' גבי אדם וגבי בהמה. ובגמ' תניא יצא מחותך או מסורס משיצא רובו ה"ז כילוד הא כתקנו הראש פוטר ר' יוסי אומר משיצא כתקנו לחיים ואיזהו כתקנו לחיים משיצא רוב ראשו ואיזהו רוב ראשו ר' יוסי אומר משיוציא צדעיו אבא חנן משום ר' יהושע אומר משיוציא פדחתו ויש אומרים משיוציא קרני ראשו פרש"י ז"ל קרני ראשו גובה ראשו שאצל העורף:
משתצא פדחתו: גרסי' וכן הגיה הר' יהוסף ז"ל:
אין ידוע אם ולד היה וכו': ומחק הר' יהוסף ז"ל מלות אם לאו ע"כ:
תשב לזכר ולנקבה ולנדה: אע"ג דהוי ספק ספקא ספק שמא לא ילדה ואפי' ילדה שמא זכר הוא אפ"ה תשב לנקבה דאי מטהרת לה מטומאת נקבה משום ספק ספקא ולא נחוש לנקבה ה"נ נטהרנה אם ראתה בל"ד וחזרה וראתה במ"א מספק ספקא ולא ניחוש לזכר והוו תרי קולי דסתרן אהדדי כדפרישית לעיל וכיון דאי אפשר בתרוייהו למיזל לקולא דסתרן אהדדי אזלינן בתרוייהו לחומרא ומיהו בטועה בגמ' מחמרינן אע"ג דאיכא כמה ספיקי תוס' ז"ל ומ"ש כדפרי' לעיל הוא מ"ש בפירקין דף כ"ז. ועיין ג"כ בדבריהם ז"ל בפ"ק דב"ק דף י"א ומיד תבין אע"פ שכבר הוא מובן במה שהוספתי על דבריהם מדבריהם לדבריהם ז"ל:
ולנדה: בגמ' מוקי ר' יהושע בן לוי למתני' בשלא הוחזקה עיברה אבל אם הוחזקה אינה יושבת לנדה דאמרי' הלך אחר רוב נשים ורוב נשים ולד מעליא ילדן ומביאה קרבן ונאכל:
המפלת ליום מ' וכו': פי' שהפילה שליא תשב לזכר בגמ' בעי למה הוזכר זכר אי לימי טומאה הא קתני נקבה דה"ל שבועים ויש בכלל מאתים מנה ואי לימי טוהר להחמיר שלא יהא לה אלא ימי טוהר דזכר הא קתני נדה דכל דמים שתראה טמאים ומשני שאם תראה ליום ל"ד ותחזור ותראה יום מ"א תהא מקולקלת עד מ"ח דאי לאו משום ספיקא דזכר הוות טבלה למחר ליום מ"ב ממה נפשך אי לאו ולד הוא הרי שומרת יום כנגד יום ואי ולד הוא ונקבה היה אכתי הוי דם טוהר עד שמונים וספיקא דזכר מקלקל לה. וכן לענין נקבה פי' דספיקא דנקבה נמי מקלקל לה האי קלקולא נמי עד פ"ח שאם תראה יום ע"ד ותחזור ותראה יום פ"א תהא מקולקלת דלא טבלה עד פ"ח דאי הוה פשיטא לן דלאו ולד הוה הואי טבלה למחר ביום פ"ב דראיית פ"א באחד עשר יום שבין נדה לנדה היא ומשום דמספקא לן דילמא ולד הוה וראיה דיום ע"ד דם טוהר הוה והשתא הויא תחלת נדה לא טבלה עד פ"ח. ועיין בפי' רשב"ם ז"ל בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ"ז:)
והנקבה לשמונים ואחד: מייתי ראי' בגמ' מדאמר קרא תלד כו' ורבנן הביאו ראי' לדבריהם ממעשה בשתי שפחות שנתחייבו הריגה למלכות ומתוך שעומדות ליהרג ניסו בהם וייחדום לביאה וקרעו שתיהן לסוף מ' יום ונמצא א' זכר וא' נקבה ור' ישמעאל הביא גם הוא ראיה לדבריו ממעשה אחר כיוצא בזה ובדקו זכר למ"א ונקבה לפ"א וכל אחד מצא דחייה לדברי חברו כדאיתא בגמ':