פתיחת התפריט הראשי

מלאכת שלמה על מנחות י

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה אעריכה

ר' ישמעאל:    בגמרא מסודר האי פירקא בתר פרק כל המנחת באות מצה אמנם בכל הגמרות של כתיבת יד מסודר אחר פרק שתי מדות ותוס' ז"ל נראה שגורסים כפי מה שהוא מסודר בגמרא שכן כתבו כאן בפרק זה דף ס"ז ע"ב. לקמן בפרק אלו מנחות שכך הוא הסדר תחלה נוחן השמן בכלי וכו' ע"ש:

וחכמים אומרים אחד שבת וכו':    מתני' כולה דלא כרבי דאיהו סברי קצירת העומר לא דחיא שבת וכתבו תוס' ז"ל שבת דמודה ר' ישמעאל מזכיר ברישא ובספ"ק דסוכה דפליגי ר' אליעזר ורבנן במחצלת ואמר רבא בגדולה דכ"ע ל"פ דסתמא לסכוך כי פליגי בקטנה ומקשה אביי אי הכי אחת גדולה ואחת קטנה אחת קטנה ואחת גדולה מיבעי ליה אין גירסא זו נכונה ואפכא גרסינן כדמוכח הכא דההוא דמודו רבנן מיבעי ליה למיתני ברישא וכן ההיא דתנן בפ' בתרא דר"ה אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו ב"ד ע"כ. ומן התוס' דבר"פ דם חטאת משמע דגרסינן הכא ברישא במתני' וחכמים אומרים אחד חול ואחד שבת משלש וכו' חול ברישא ובסיפא גבי פלוגתא דר' חנינא סגן הכהנים נראה דגרסינן אחד שבת ואחד חול שהקשו שם בשם הר"ש ז"ל למאי דאמרן שהפשוט רגיל להזכיר תחלה שהוא מה שמודה בו ת"ק א"כ ה"ל למיתני הכא ברישא וחכמים אומרים אחד שבת ואחד חול ובסיפא דקאי אמילתיה דר' חנינא ה"ל למינקט חול ברישא דמודה בה ר' חנינא ולא תרצו כלום וע"ש כי שם נפל טעות והנכון לע"ד שהוא מה שכתבתי אע"פ שלא מצאתיו מוגה בתלמוד הרב בצלאל אשכנזי ז"ל:

ר' חנינא סגן הכהנים אומר וכו':    גמרא אמר רבה ר' ישמעאל ור' חנינא סגן הכהנים אמרו דבר אחד. מי לא אמר ר' חנינא סגן הכהנים כיון דאפשר לא טרחינן הכא נמי כיון דאפשר לא טרחינן. ודחינן ממאי דילמא ע"כ ל"ק ר' ישמעאל הכא אלא דליכא פרסומי מילתא דבין שלש לחמש מאי פרסומי מילתא איכא אבל לענין קצירה דבעי פרסומי מילתא כדתנן לקמן שיהא נקצר בעסק גדול מפני הבייתוסים אימא כרבנן ס"ל. א"נ ע"כ ל"ק ר"ח סגן הכהנים אלא משום דאי בחד או בשלשה צורך גבוה מיתעבד כהלכתו אבל הכא דלא אתעבד צורך גבוה כהלכתו אי לא עביד בשבת כבחול קצירה וכל צרכו אימא כרבנן ס"ל. וכתבו תוס' חיצוניות וגם הרגמ"ה ז"ל לאו דוקא כרבנן דהא רבנן אמרי אחד שבת ואחד חול משלש היה בא אלא כלומר פשיטא דבכך אינם מחלקים בין בחול לשבת ואי הוה ס"ל דעשרון מובחר אינו בא אלא מחמש סאין אפילו בשבת יביא מחמש. ועיין עוד במ"ש בפ"ק דר"ה סי' ה':

בשלשה ובשלש קופות ובשלש מגלות:    גרסינן דקופה ומגל לשון נקבה כדמשמע ממתני' דבסמוך סימן ג' אלא שיש לדחות דדילמא מנל נמי הוי לשון זכר כדמשמע מלשון ועוד וגם במתני' הכא במילתיה דר"ח סגן הכהנים קתני במגל אחד ולא קתני אתת והתם במתני' סימן ג' דלמא טעות היא מלת מגל זו וצריך לגרוס מגל זה או שמא אגב קופה נקט ג"כ התם גבי מגל לשון נקיבה או דלמא איפכא דהכא במילתיה דר"ח סגן הכהנים גרסינן ובמגל אחת בתי"ו ולא נצטרך לומר כטעם ר"א בן עזרא ז"ל שכתב דבל דבר שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו והכי איתא נמי בפי' רש"י ז"ל ריש פ' ויקהל גבי קרא דכתיב את עמודיו ואת אדניה וכדמשמע מהאי מתני' דאפי' בקופות נקט לשון זכר דקתני שְׁלשָׁה קופות אם אין טעות גם שם. ומ"מ צריך עיון לע"ד אמאי בריש מילתיה דרבי חנינא סגן הכהנים נקט ברישא מגל ובתר הכי קופה ובסדר דנקטינהו נמי תנא דמחני' בסמוך סי' ג' ונראה שהוא סדר נכון דהא ברישא קוצרין במגל ובתר הכי מניחין העומר של השעורים בקופה ואילו בסוף מילתיה דר"ח סגן הכהנים וגם במילתייהו דחכמים נקטו קיפות ברישא:

וחכמים אומרים אחד שבת וכו':    דלא כרבי וכדכתיבנא וכמו שבכתוב בס"ד בסוף פירקין. וביד כוליה פירקין בפ"ז דהלכות תמידין ומוספין:

משנה בעריכה

לבא מן הקרוב:    לירושלים. ואם הדין כן בשאר מנחות עיין בתוס' שכתבתי לעיל בפ' כל הקרבנות הצבור סימן ב':

מעשה שבא מגגות צריפין:    רחוק מירושלים הרבה רש"י ז"ל ואיתה ס"פ עגלה ערופה וס"פ מרובה. ומפרש בגמרא דכשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה והיה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים בכל יום ויום היו משלשלין להם דינרים בקופה ומעלין להם תמידים היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמה יונית פי' רש"י ז"ל רמיזות לעז להם בחכמה יונית אמר להם כל זמן שעסוקים בעבודה אין נמסרין בידכם למחר שלשלו להם דינרים בקופה והעלו להם חזיר כיון שהגיע לחצי חומה נעץ צפרניו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה באותה שעה אמרו ארור שיגדל חזירים וארור שילמד את בנו חכמה יונית ועל אותה שעה שנינו מעשה שבא עומר מגגות צריפין ושתי הלחם מבקעת עין סוכר שאותם החיילות החריבו כל סביבות ירושלים כי מטא עומר לא הוו ידעי רבנן היכא איכא עומר אכרזו אתא ההוא חרש אותיב חדא ידא אאגרא וחדא ידא אצריפא אמר להם מרדכי מי איכא דוכתא דשמיה גגות צריפים או צריפים גגות וצריפים היינו מין ערבה שהוא חד ולמעלה כמין צריף בדקו ואשכחו וכי בעו לאתויי שתי הלחם לא הוו ידעי מהיכא אכרוז אתא ההיא חרש אותיב חדא ידא אעינא וחדא יד אסכרא דהיינו תור שנכנס בו בריח הדלת אמר להו מרדכי וכו' בדקו ואשכחו. ורש"י ז"ל פי' דהיינו מרדכי שהיה בימי אחשורש והקשו תוס' ז"ל ותימא הוא לומר שהאריך ימים כל כך ונראה ע"ש מרדכי הראשון היו נקראים הממונים על שמו לפי שאינם מְמַגִים אלא בקיאים בעלי שכל ומדע עכ"ל ז"ל:

משנה געריכה

כיון שחשבה וכו':    ירושלמי ס"פ שני דמגלה:

בא השמש:    כלומר הגיע זמן יוקצור:

בא השמש בא השמש:    וכתב הרב יהוסף ז"ל בס"א גרסינן ג"פ בא השמש אומרים הן וכן מגל זו וכו' וכן קופה זו וכו' וכן שבת זו וכו' ע"כ עוד כתב שלשה פעמים על כל דבר ודבר פי' שלשה פעמים יעשה כסדר הזה שהוא אומר אקצור והן השיבו לו קצור וכן על כל דבר שהיה בא לעשות היה שואל תחלה והם אומרים לו הן הן הן כן נ"ל לפרש לשון משנה זו ע"כ: בפי' רעז"ל אמר להם הקוצר לבני העיירות העומדים עליו אם עדיין בא השמש צריך למחוק מלת עדיין או להגיה אם עדיין לא בא השמש:

בשבת אומר להם וכו':    דלא כרבי:

משנה דעריכה

קצרוהו ונתנוהו בקופות וכו':    ירושלמי ספ"ק דר"ה ודס"פ שני דמגלה:

בקנים ובקליחות:    תוס' פ' התודה דף פ"ה: בפי' רעז"ל שאין נקרא קלי אלא ע"י דבר אחר דהיינו ע"י כלי ע"כ. אמר המלקט והכלי קראו הכתוב [עי' ברגמ"ה.]67 אביב וקלוי לשון קלל של נחושת מדלא כתיב קלי. ובברייתא דבגמרא אביב קלוי גרש איני יודע אם אביב קלוי אם גרש קלוי פי' אם עד שלא יטחן נעשה קלוי דהא קלוי דקרא אאביב קאי או גרש קלוי דלאחרי טחינה נעשה קלוי וקלוי דקרא אגרש קאי כשהוא אומר באש הפסיק הענין דלא קאי אגרש:

כדי שיהא האור שולט בכולו:    גרסינן דאור לשון זכר והכי נמי גרסינן בירושלמי דתרומות פ' האשה דף מ"ה ע"ד כאן האור שולט וכאן אין האור שולט וכן בכמה מקומות איתא כל שהאור מהלך תחתיו גם הוא שם בירושלמי דף מ"ט ע"ב ובדף ז"נ ע"ד וגם שם דף נ"ח ע"א. עוד בירושלמי ריש פרק הכובש דף נ"א אור טובל מקח טובל מלח טובלת תרומה טובלת שבת טובלת:

יצק ובלל:    כתבו [תוס']. ז"ל יצק. נתן תחלה שמן ולבונתו קודם הסלת יצק לאחר נתינת הסלת ובלל שכן דרך כל המנחות שנותן שמן תחלה בכלי ואח"כ נותן סלת וחוזר ויוצק עליה שמן ובולל ועוד יש נתינת שמן שלישית שלא הזכיר בקונטרס דתנן לקמן פ' ואלו מנחות כל המנחות הנעשות בכלי טעונות שלש מתנות שמן יציקה ובלילה ומתן שמן בכלי קודם לעשייתם ונראה דכולהו תני להו הכא דנתן שמני הוא נתינת שמן תחלה בכלי ויצק ובלל היא יציקה ובלילה דלקמן ובין הכא ובין התם ה"ל למיתני בלילה ברישא דיצק היא יציקה אחרונה דמרבינן כל המנחות ליציקה בר ממנחת מאפה לקמן בפ' אלו מנחות שרך הוא הסדר תחלה נותן השמן בכלי ונותן הסלת ולש בפושרין ונותנין שמן עליו ובולל וחוזר ונותן שמן לקיים מצות יציקה וקומץ ע"כ. [הגה"ה צריך עיון שלא נזכר זה מבואר בשום מקום שהקמיצה תהיה אחר הלישה וגם ביד פי"ג דהלכות מעשה הקרבנות לא נזכרה לישה רק בלילה משמע מתוך דבריהם ז"ל שהיו גורסין האי פירקא בתר פרק כל המנחות באות מצה כמו שהוא בדפוס בתלמוד וכן משמע ג"כ מדבריהם ז"ל בדף ס"ח בדבור המתחיל קוצרין שכתבו שם פַעֲמַיִם לקמן בפ' כל קרבנות וכן בדף ע' דבור המתחיל תנא כתבו שם ג"כ לקמן בס"פ אלו מנחות וכן משמע ג"כ מתוך דברי רש"י ז"ל כמו שכתבתי לעיל ר"פ כל קרבנות. וביד ספ"ג דהלכות מעשר]:

משנה העריכה

משקרב העומר וכו':    פ"ק דפסחים דף י':

ומוצאין בשוק ירושלים וכו':    כצ"ל. והפירוש מיד כשיוצאין מוצאין:

משקרב העומר וכו':    פ' בכל מערבין (עירובין דף ל"ב.) וביד פ' עשירי דהלכות מאכלות אסורות סי' ב'. ובטור י"ד סימן רצ"ג. ועיין בת"כ פרשה יו"ד דפרשת אמור:

שלא ברצון חכמים:    מפני שהיה נקצר קודם לעומר: בפי' רעז"ל כשקוצר קודם שיקריבו העומר. כתב החכם הר"ס ז"ל אי אפשר ע"י קצירה דאסור לקצור מלפני העומר אלא ע"י קיטוף עיין בריש פסחים ע"כ:

ר' יהודה אומר ברצון חכמים היו עושין:    בפ"ק דפסחים בסימן ג' הארכתי יותר ע"ש:

משקרב העומר הותר החדש מיד:    אלמא בעומר תליא מילתא היינו למצוה מן המובחר להמתין עד שיקרב העומר אבל בלאו לא עברי וכן נמי הא דכתיב עד יום הביאכם וגו' למצוה וכן נמי הא דתנן בסמוך העומר היה מתיר במדינה למצוה:

אמר ר' יהודה והלא:    פ' לולב הגזול (סוכה דף מ"א.) ומפרש בגמרא דר' יהודה הוא דקטעי דסבר דריב"ז מדרבנן קאמר ולא היא דריב"ז מדאורייתא קאמר ומאי התקין דרש והתקין כדפי' רעז"ל:

ומפני מה וכו':    שם בפ' פכל מערבין ובפ' לולב הגזול (סוכה דף מ"א) ובפ' בתרא דר"ה דף ל':

משנה ועריכה

העומר היה מתיר וכו':    פ"ה דהלכות איסורי מזבח סימן ט' י':

אין מביאין מנחות וכו':    פ"ק דמכלתין דף ה'. ואמר ריש לקיש התם לא שנו דקודם לעומר פסול אלא בי"ד ובט"ו אבל בי"ו אם הביא כשר דקסבר האיר המזרח מתיר אפילו בזמן שבית המקדש קיים ומ"מ ס"ל דלמצוה מן המובחר אין שיריה סל מנחת העומר נאכלין עד הבאת העומר כדכתיב עד הביאכם וגומר וכמו שכתבתי לעיל בסמוך. עוד גרסינן בגמרא אמר רב נחמן בר יצחק לדברי ר' יהודה בן נחמיה דתלי טעמיה דקודם לעומר פסול בהואיל ולא הותר מכללן אצל הדיוט נסכים בכורים שהקריבן קודם לעומר כשרים דהני מותרין להדיוט קודם לעומר דעומר אינו אוסר אלא מין דגן ולא יין והא דקתני מתני' אם הביא פסול לאו אבכורים דפירות האילן קאי שאם אירע שבכרו ענבים קודם לעומר והביא מהן יין לנסכים קודם לעומר כשרין. ואיתה בגמרא דמשום דאמר ר' יהודה בר נחמיה טעם הגון זה לפני ר' טרפון וצהבו פניו לא האריך ימים אחר שאמרו מפסח ועד עצרת:

בתוי"ט:    ד"ה ואם הביא פסול וכו' ולי נראה דתרתי קאמר וכו' [הגה"ה גם מפירוש הרגמ"ה משמע דתרתי קאמר]:

משנה זעריכה

הרי אלו חייבין בחלה וכו':    ביד בר"פ עשירי דהלכות מאכלות אסורות וסימן ד' ובפי"ד סי' ה':

ואסורין בחדש מלפני העומר ומלקצור מלפני הפסח:    עיין במ"ש ברפ"ק דחלה כי שם מתנייא מתני' ושם הארכתי וכתוב בפי' הרגמ"ה ז"ל ובתוס' ומלקצור מלפני הפסח היינו לפני קצירת העומר אבל כיון דפסח יום טוב הוא ולא קצרי מש"ה קתני לפני הפסח ע"כ. ובטור י"ד סימן רצ"ג.

משנה חעריכה

קוצרין בית השלחין ושבעמקים:    פ"ק דפסחים דף י"א ובפירקין דף ס"ח. בפי' רעז"ל כגון בית השלחין ובית העמקים ע"כ. אמר המלקט כך הוא הלשון ברש"י ז"ל מוגה בכתיבת יד כגון בית השלחין ובית העמקים דאמרינן בפרק כל קרבנות אין מביאין מבית השלחין ומבית העמקים נמי רעות הן כדתנן התם אין מביאין בכורים מפירות שבעמקים דרעות הם וכ"ש דאין מנחה באה מהם ע"כ:

אבל לא גודשין:    [הגה"ה לשון ספר לקח טוב בפ' אמור דף צ"ה אבל לא גודשין לעשות גדיש דכמה דאפשר לשנויי משנינן ע"כ] משום דבגדישה ליכא פסידא כו' [עי' תוי"ט]. תוס' ז"ל בדף ס"ח. ורש"י ז"ל פירש וז"ל וקוצרים לפני העומר וכו' ואע"ג דאר"מ לעיל ומוצאים שוקי ירושלים מלאים קמח וקלי שלא ברצון חכמים דגזר דילמא אתי למיכל מיניה התם הוא דעסיק ביה טובא בקצירה וטחינה וקלייה והרקדה ועוד דשלא במקום פסידא הוא אבל אנשי יריחו דפסידא איכא וקצירה לחוד שריא להו מודה ר"מ דברצון חכמים הוה. תדע דלא שרי גדישה עכ"ל ז"ל. וכתבו תוס' חיצוניות ומיהו קשה מר' יהודה דקתני בברייתא אלו ואלו עושין שלא ברצון חכמים וגבי קמח וקלי קאמר ר' יהודה ברצון חכמים היו עושין ואע"ג דליכא פסידא והוה לן למיחש כי גדישה וי"ל דחשיב עיטור ירושלים וצורך עולי רגלים כי פסידא דקצירה. ובקצירה אמרינן לקמן סמי מכאן קצירה ור"מ לא חשיב לעיטור פס דא ע"כ:

ולא מיחו בידם חכמים:    מתני' דקתני ולא מיחו ר' יהודא היא דלר"מ דפליג עליה בברייתא מְחִיַיה כלל לא הוי אפילו במתירין גמזיות של הקדש וכו' אלא דשלא ברצון חכמים היו עושין אלא ודאי מדנקט מתניתין לישנא דמיחו ר' יהודא היא ומש"ה פריך בגמרא וסבר ר' יהודה דקצירה דאנשי יריחו ברצון חכמים הואי והתניא וכו' א"ר יהודה ואלו שלא מיחו בידם חכמים וכו' וקוצרים וגודשים מלפני העומר מחייה היא דלא הואי אבל שלא ברצון חכמים היו עושין. ומשני סמי מההיא ברייתא מלת קוצרין:

וקוצר לשחת ומאכיל לבהמה:    כצ"ל. ואיתה בפ' כל שעה (פסחים דף כ"ג) גבי לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע ופריך והרי חדש דרחמנא אמרה לא תאכלו ותנן קוצר לשחת ופי' שם רש"י ז"ל קוצר לשחת להאכיל לאדם. ומאכיל לבהמה [הגה"ה כתב הר"ס ז"ל ומ"מ גם הקוצר לשחת היינו דוקא לבהמה ע"כ] חטים גמורים ע"י קטוף. והקשו תוס' ז"ל דהכא בגמרא מוכח בהדיא דלבהמה איירי וכולה חדא מילתא קתני ותרצו דהא דדייק התם מהכא דשרי אסיפא סמיך דקאמר ר' יהודה אימתי בזמן שהתחיל עד שלא הביאה שליש אלמא שרי משהביאה שליש ע"כ. והתם בפסחים תרצו דסמיך אסיפא דאר"ש אף משהביאה שליש יקצור ע"כ:

אף יקצור ויאכיל משהביאה שליש:    כך צ"ל. ומה שפי' רעז"ל דהיינו שליש אחרון של גמר בשולה לא מצאתיו רק בפירושו של הרמב"ם ז"ל:

משנה טעריכה

בפי' רעז"ל פי' אחר כריכות אלומות גדולות אמר המלקט כן פי' הרמב"ם ז"ל ורש"י ז"ל פי' בלשון ראשון כן אבל כתבו תוס' ז"ל עליו דאי אפשר לומר כן כמ"ש התוי"ט:

אבל מניחן צבתים:    דכמה דאפשר לא טרחינן. וז"ל הרמב"ם ז"ל שם בהלכות תמידין ומוספין פ"ז סימן י"ו ואע"פ שמותר לקצור לא יעשה אותן כריכות כדרך הקוצרים אלא יניחם צבתים ע"כ:

לא מצא יביא מן העומרים וכו':    דכתיב ואם תקריב מנחת בכורים וקרא יתירה הוא דהא כתיב בסיפיה דקרא תקריב את מנחת בכוריך אלא ללמד שאם מצא קמה יביא מעמרים לא מצא לח יביא יבש ושאם נקצר ביום כשר דתקריב משמע כל שהוא אף מעמרים תקריב מ"מ שאתה יכול למוצאו בין ממקום רחוק דהוי יבש עד דאתי לעזרה בין ממקום קרוב דהוי לח תקריב ואפילו בשבת תקריב ואפילו בטומאה. פי' כולהו מחד תקריב יתירה דריש להו:

נקצר ביום כשר:    בגמרא פריך והתנן בס"פ שני דמגלה כל הלילה כשר לקצירת העומר וכו' זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה קתני לילה דומיא דיום מה דיום בלילה לא אף דלילה נמי ביום לא ותירץ רבה דמתני' דהכא דקתני נקצר ביום כשר רבי היא דמכשר קצירת העומר שלא כמצותה משום דס"ל דקצירת העומר לא דחיא שבת דתניא היה עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת בידו אם יש אחרת אומרים לו הבא אחרת וקוצרה וטוחנה ביום ור"א בר"ש פליג עליה וס"ל שכל עומר שנקצר שלא כמצותו פסול וההיא מתני' דמגלה ראבר"ש היא ור' אלעזר בשיטת ר' עקיבא רבו של אביו אמרה דתנן כלל א"ר עקיבא כל מלאכה שאפשר לו לעשותה מע"ש אינו דוחה את השבת ולא ס"ל כותיה דר' אליעזר דפליג אדר' עקיבא בפי"ט דמסכת שבת ובפסחים פ' אלו דברים ולקמן בפ' שתי הלחם משום דשמותי הוא ובהא ס"ל כר' ישמעאל דאמר בפ"ק דשביעית יצאת קצירת העומר שהיא מצוה ודוחה את השבת ואי ס"ד דר' אלעזר ס"ל נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת ניקצריה מע"ש דהא ס"ל כר' עקיבא דכל שאפשר ליעשות מע"ש אינו דוחה שבת אלא מדדחי שבת ש"מ נקצר שלא כמצותו פסול דמצותו לא הויא אלא במוצאי י"ט ולא מעי"ט וגבי לילה נמי מצותו בלילה ולא ביום ופסקו תוס' ז"ל הלכתא כסתם משנה במגלה. ועוד פריך בגמרא היכי אמרת דרבי סבר אין קצירת העומר דוחה שבת הא מאן הוא דשמעת ליה דאמר נקצר ביום כשר רבי היא דהכי אמר בברייתא דמייתי בגמרא וכדכתבינן לעיל בסמוך וקתני ודוחה את השבת מאי לאו לקצירה ומשני לא להקרבה:

מצותו לקצור בלילה:    תוס' דפירקין דף ס"ו וירוש' ספ"ק דר"ה ודס"פ שני דמגלה: