משנה מנחות י ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת מנחות · פרק י · משנה ד | >>
קצרוהו ונתנוהו בקופות, הביאוהו לעזרה, היו מהבהבין אותו באור, כדי לקיים בו מצות קלי, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים, בקנים ובקליחות חובטים אותו, כדי שלא יתמעך.
נתנוהו לאבוב, ואבוב היה מנוקב, כדי שיהא האור שולט בכולו.
שטחוהו בעזרה, והרוח מנשבת בו.
נתנוהו ברחים של גרוסות, והוציאו ממנו עשרון שהוא מנופה משלש עשרה נפה, והשאר נפדה ונאכל לכל אדם, וחייב בחלה, ופטור מן המעשרות.
רבי עקיבא מחייב בחלה ובמעשרות.
בא לו לעשרון, ונתן שמנו ח ולבונתו, יצקט, ובלל, הניף, והגיש, וקמץי, והקטיר, והשאר נאכל לכהנים.
קְצָרוּהוּ וּנְתָנוּהוּ בְּקֻפּוֹת,
- הֱבִיאוּהוּ לָעֲזָרָה.
- הָיוּ מְהַבְהֲבִין אוֹתוֹ בָּאוּר,
- כְּדֵי לְקַיֵּם בּוֹ מִצְוַת קָלִי,
- דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר;
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
- בְּקָנִים וּבִקְלִיחוֹת חוֹבְטִים אוֹתוֹ,
- כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְמָעֵךְ.
- נְתָנוּהוּ לְאַבּוּב,
- וְאַבּוּב הָיָה מְנֻקָּב,
- כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הָאוּר שׁוֹלֵט בְּכֻלּוֹ.
- שְׁטָחוּהוּ בָּעֲזָרָה,
- וְהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ.
- נְתָנוּהוּ בְּרֵחַיִם שֶׁל גָּרוֹסוֹת,
- וְהוֹצִיאוּ מִמֶּנּוּ עִשָּׂרוֹן,
- שֶׁהוּא מְנֻפֶּה מִשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה;
- וְהַשְּׁאָר נִפְדֶּה,
- וְנֶאֱכָל לְכָל אָדָם,
- וְחַיָּב בַּחַלָּה,
- וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת.
- רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּב בַּחַלָּה וּבַמַּעַשְׂרוֹת.
- וְהוֹצִיאוּ מִמֶּנּוּ עִשָּׂרוֹן,
- בָּא לוֹ לָעִשָּׂרוֹן,
- וְנָתַן שַׁמְנוֹ וּלְבוֹנָתוֹ.
- יָצַק, וּבָלַל,
- הֵנִיף, וְהִגִּישׁ,
- וְקָמַץ, וְהִקְטִיר;
- וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים:
קצרוהו - ונתנוהו בקופות,
- הביאוהו לעזרה,
- והיו מהבהבין אותו באור - כדי לקיים בו מצות קלי,
- דברי רבי מאיר.
- וחכמים אומרין:
- בקנים ובקלחות חובטין אותו - כדי שלא יתמעך,
- נתנוהו לאבוב,
- ואבוב היה מנוקב - כדי שיהא האור שולט בכולו.
- והיו מהבהבין אותו באור - כדי לקיים בו מצות קלי,
- שטחוהו בעזרה - והרוח מנשבת בו.
- נתנוהו לריחיים של גרוסות,
- והוציא ממנו עישרון - שהוא מנופה בשלש עשרה נפה,
- והשאר - נפדה,
- ונאכל לכל אדם,
- וחייב בחלה,
- ופטור מן המעשרות.
- רבי עקיבה - מחייב בחלה, ובמעשרות.
- בא לו לעישרון - נתן שמנו, ולבונתו,
- יצק, ובלל,
- והניף, והגיש,
- וקמץ, והקטיר,
- והשאר - נאכל לכהנים.
הפירוש המקובל שאין עליו מחלוקת, כי מה שנאמר "ואם תקריב מנחת בכורים לה'"(ויקרא ב, יד) ירמוז למנחת העומר. ומלת "אם" בכאן אינה רשות אלא היא סמוכה, ויהיה פירושו וכשתקריב מנחת בכורים תהא אותה מנחה אביב קלוי באש.
ורבי מאיר אומר, שלא יהא קלוי אלא שיגע באש, ועל כן חייב לחרך אותן בשיבלים.
וחכמים אומרים, שלא יגישו אותן באש קודם שידוש אותן, לפי שהוא מתלחלח ובשעת הדישה יתפרד ויפסד, אבל קולין אותן אחר דישתו בכלי שקולין בו, ויהא הכלי נקוב, והוא הנקרא אבוב, כמו שתראה בכלים "אבוב של קלאים".
ורבי עקיבא [אומר], אף על פי שקוצר הכל אין כוונתו אלא בעומר, ועל כן חייב הנותר לפי דעתו במעשר.
וחכמים אומרים, כי מאחר שנגמרה מלאכתן והוא נדון כהקדש אינו חייב במעשרות, כמו שבארנו במקומות מסדר זרעים.
וזה שאמר ונתן עליו שמנו ולבונתו - לא יהא אלא ביום, רוצה לומר יום ששה עשר בניסן.
ודע שזה העומר הוא העומר של שעורין, וכבר זכרנו זה העניין, ויש לו רמזים בתורה, מכללם שקרא אותו "מנחת בכורים", ונקרא שתי הלחם "בכורים", וביאר זה ואמר "בכורי קציר חטים"(שמות לד, כב), וזו היא ראיה על שהבכורים שקדמו להם בניסן אינם אלא בכורי שעורין. והעיקר שעליו אנו סומכין בזה היא קבלה בידינו.
ואין הלכה כרבי מאיר, ולא כרבי עקיבא:
מהבהבין אותו באור - בעודו בשיבלין, כדי לקיים בו מצות קלי, כדכתיב (ויקרא ב) אביב קלוי באש, ובמנחת העומר מיירי קרא:
וחכמים אומרים - תחלה חובטים. ולא כדרך תבואה יבשה שחובטים אותו במקל, אלא בקנים לחים:
ובקליחות - בקלח של כרוב, כדי שלא יתמעך. ואח"כ מקיימין בו מצות קלי:
נתנוהו לאבוב - דסבירא להו לרבנן שאם מהבהבים אותו באור ממש אין נקרא קלי, שאין נקרא קלי אלא ע"י דבר אחר דהיינו ע"י כלי, שנותנים אותו באבוב, והוא כלי של נחושת מנוקב שמוכרי קליות קולין בו. והלכה כחכמים:
ברחיים של גרוסות - שאין טוחנות דק אלא עבה. שאם יטחנו יפה יעברו הסובין של קליפה בנפה עם הסולת. וגרוסות לשון גריסין של פול, ועל שם כן נקראת גרש כרמל:
וחייב בחלה - דחיוב חלה היינו גלגול העיסה, וגלגול עיסה זו ביד הדיוט היא לאחר שנפדה:
ופטור מן המעשרות - דמירוחו ביד הקדש הוא ומירוח הקדש פוטר מן המעשרות:
ר"ע מחייב - האי קמח הנותר מעשרון של עומר בחלה ובמעשרות לפי שלא נתנו מעות הקדש אלא בצריך להם לעשרון לבד , אבל האחר לא קדש, הילכך לאו מירוח הקדש הוא, דהא לא קדוש. ואין הלכה כרבי עקיבא:
בא לו לעשרון - נותן תחלה שמנו ולבונתו קודם נתינת הסולת:
יצק ובלל - לאחר נתינת הסולת, כדרך כל המנחות שנותן שמן בכלי תחלה ואח"כ נותן סולת וחוזר ויוצק עליה שמן ובולל:
הניף והגיש - דמנחת העומר טעונה הנפה והגשה, כדאמרינן בפרק כל המנחות:
ואבוב היה מנוקב. עיין בפירוש הר"ב פ"ב דכלים משנה ג':
רבי עקיבא מחייב בחלה ובמעשרות. פירש הר"ב. לפי שלא נתנו מעות הקדש. אלא בצריך להם. והא דקתני והשאר נפדה [לר"ע] לית ליה דלדידיה לא בעי פדייה א"נ שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. תוס':
בא לו לעשרון ונתן שמנו כו'. וזה לא יהא אלא ביום. ר"ל יום ט"ז בניסן. רש"י:
ונתן שמנו ולבונתו. יצק ובלל. [*פי' הר"ב ויוצק עליה שמן ובולל. וכן פירש"י ועוד יש נתינת שמן שלישית שלא הזכיר בקונטרס] [דתנן] [במ"ג פ"ו] (תנן) דכל המנחות טעונות שלש מתנות שמן ונראה דכולהו תני להו הכא דנתן שמנו הוא נתינת שמן תחלה בכלי ויצק ובלל היא יציקה ובלילה [דלקמן] ובין הכא ובין התם. ה"ל למתני בלילה ברישא. דיצק הוא יציקה אחרונה. תוס'. ועמ"ש שם בפ"ו [*והרמב"ם בפ"ז מה"ת כלל הכל בלשון ובוללן]:
יצק ובלל. תימה דלא תני מלח. כדקתני בהקומץ רבה [משנה ב'] לא יצק לא בלל לא מלח. תוס'. ואפשר לי לומר דלא קחשיב ותני אלא מילי דמנחות. אבל מליחה על כל קרבנך תקריב מלח וכן ליתא אלא סמוך להקטרה כמ"ש שם:
וקמץ. לאחר שבורר כל הלבונה לצד אחד. כדפי' הר"ב במשנה ב' דפ"ק:
(ח) (על המשנה) שמנו. וזה לא יהא אלא ביום, ר"ל יום ט"ז בניסן. הר"מ:
(ט) (על המשנה) יצק כו'. במ"ג פ"ו תנן דכל המנחות טעונות שלש מתנות שמן. ונראה דכולהו תני להו הבא. דנתן שמנו הוא נתינת שמן תחלה בכלי, ויצק ובלל הוא יציקה ובלילה. ובין הכא ובין התם ה"ל למתני בלילה ברישא, דיצק הוא יציקה אחרונה. תוספ':
(י) (על המשנה) וקמץ. לאחר שבירר כל הלבונה לצד א':
קצרוהו ונתנוהו בקופות וכו': ירושלמי ספ"ק דר"ה ודס"פ שני דמגלה:
בקנים ובקליחות: תוס' פ' התודה דף פ"ה: בפי' רעז"ל שאין נקרא קלי אלא ע"י דבר אחר דהיינו ע"י כלי ע"כ. אמר המלקט והכלי קראו הכתוב [עי' ברגמ"ה.]67 אביב וקלוי לשון קלל של נחושת מדלא כתיב קלי. ובברייתא דבגמרא אביב קלוי גרש איני יודע אם אביב קלוי אם גרש קלוי פי' אם עד שלא יטחן נעשה קלוי דהא קלוי דקרא אאביב קאי או גרש קלוי דלאחרי טחינה נעשה קלוי וקלוי דקרא אגרש קאי כשהוא אומר באש הפסיק הענין דלא קאי אגרש:
כדי שיהא האור שולט בכולו: גרסינן דאור לשון זכר והכי נמי גרסינן בירושלמי דתרומות פ' האשה דף מ"ה ע"ד כאן האור שולט וכאן אין האור שולט וכן בכמה מקומות איתא כל שהאור מהלך תחתיו גם הוא שם בירושלמי דף מ"ט ע"ב ובדף ז"נ ע"ד וגם שם דף נ"ח ע"א. עוד בירושלמי ריש פרק הכובש דף נ"א אור טובל מקח טובל מלח טובלת תרומה טובלת שבת טובלת:
יצק ובלל: כתבו [תוס']. ז"ל יצק. נתן תחלה שמן ולבונתו קודם הסלת יצק לאחר נתינת הסלת ובלל שכן דרך כל המנחות שנותן שמן תחלה בכלי ואח"כ נותן סלת וחוזר ויוצק עליה שמן ובולל ועוד יש נתינת שמן שלישית שלא הזכיר בקונטרס דתנן לקמן פ' ואלו מנחות כל המנחות הנעשות בכלי טעונות שלש מתנות שמן יציקה ובלילה ומתן שמן בכלי קודם לעשייתם ונראה דכולהו תני להו הכא דנתן שמני הוא נתינת שמן תחלה בכלי ויצק ובלל היא יציקה ובלילה דלקמן ובין הכא ובין התם ה"ל למיתני בלילה ברישא דיצק היא יציקה אחרונה דמרבינן כל המנחות ליציקה בר ממנחת מאפה לקמן בפ' אלו מנחות שרך הוא הסדר תחלה נותן השמן בכלי ונותן הסלת ולש בפושרין ונותנין שמן עליו ובולל וחוזר ונותן שמן לקיים מצות יציקה וקומץ ע"כ. [הגה"ה צריך עיון שלא נזכר זה מבואר בשום מקום שהקמיצה תהיה אחר הלישה וגם ביד פי"ג דהלכות מעשה הקרבנות לא נזכרה לישה רק בלילה משמע מתוך דבריהם ז"ל שהיו גורסין האי פירקא בתר פרק כל המנחות באות מצה כמו שהוא בדפוס בתלמוד וכן משמע ג"כ מדבריהם ז"ל בדף ס"ח בדבור המתחיל קוצרין שכתבו שם פַעֲמַיִם לקמן בפ' כל קרבנות וכן בדף ע' דבור המתחיל תנא כתבו שם ג"כ לקמן בס"פ אלו מנחות וכן משמע ג"כ מתוך דברי רש"י ז"ל כמו שכתבתי לעיל ר"פ כל קרבנות. וביד ספ"ג דהלכות מעשר]:
יכין
היו מהבהבין אותו באור: ר"ל חרכו השבלים באור:
כדי לקיים בו מצות קלי: כדכתיב בעומר. קלוי באש:
בקנים ובקליחות חובטים אותו: ר"ל קודם שיחריכו הגרעינים. חובטין אותן בקנים לחים ובקלחי כרוב כדי להוציא הגרעינין מהשבלים. אבל לר"מ דס"ל שבעודן בשבלים הבהבום באור. כבר נתייבשו הגרעינין. היו דשין במקלות אחר ההבהוב שלא יתמעכו הגרעינין:
כדי שלא יתמעך: ר"ל להכי לא חבטום במקלות קשים. דעי"ז היתה התבואה הלחה מתמעכה בחביטה:
נתנוהו לאבוב: [ברעגנער] שיקלה יפה. משא"כ לר"מ:
והרוח מנשבת בו: שיתיבש הזיע. מהגרעינין שהזיעו באבוב:
נתנוהו ברחיים של גרוסות: שאינה טוחנת הגרעינין דק דק. כדי שלא יטחנו עמן הסובין שמקליפת הגרעינין:
שהוא מנופה משלש עשרה נפה: י"ג פעמים נפוהו. וכל פעם בנפה יותר דקה מהנפה שקודם לה. [מיהו להכי לא נפוה מיד בתחלה בנפה היותר דקה. דע"י רבוי הקמח הגס שבתחלה בהעומר. לא היה מתברר יפה הסולת מיד לצאת דרך נקבי הנפה. ועוד דבעוד הקמח הגס מעורב בהסולת. היה הקמח הגס ההוא סותם נקבי הנפה הדקין. ולא היה הסולת יוצא יפה. והא דנפוה דוקא בי"ג נפה. לרש"י הלממ"ס היה. ואפשר עוד דכך שיערו חכמים. שבי"ג נפה יצא כל הסולת שבג' סאין. עד שלכה"פ יהיה עומר סולת בין שיהיו מגרעינים יפים או לא]:
וחייב בחלה: דחיוב חלה משעת גלגול העיסה. ואז כבר נפדה והוא חולין:
ופטור מן המעשרות: דחיוב מעשר חל בשעת מרוח ואז הקדש היה:
ובמעשרות: דס"ל דמתחלה לא נתנו מעות הקדש רק בעד העשרון שיצטרך. ונמצא שהשאר לא היה קדוש בשעת מרוח. ולא הוצרך לפדותו. [ואילה"ק. א"כ היה בתחלה חולין וקודש מעורבין. ואיך יהיה השאר מותר. הרי בדאורייתא אין ברירה [כביצה ל"ח א']. נ"ל דמיירי דהתנה הגזבר בשעת קנייה שלא יהיה העשרון קודש עד שיפרישו. ועמ"ש בפירושינו ת"ל חגיגה פ"ג סי' מ'. ובביצה ספ"ד]:
בא לו לעשרון: ר"ל אותו המתעסק בו. בא לו להעשרון שנפוהו. וכל המעשים שנזכרו במתניתין בבבא זו צריך שיהיה כשהאיר כבר היום של ט"ז ניסן. רק א"צ כהן. דרק מקמיצה ואילך מצות כהונה:
ונתן שמנו ולבונתו: רצה לומר נתן מן הלוג שמן קצת למטה בהכלי. ונותן הקמח עליו. והלבונה הניח מן הצד בכלי:
יצק: ר"ל יצק מהשמן שבלוג גם על הסולת:
ובלל: ואחר הבלילה חוזר ויוצק מהשמן על הסולת הבלול. שכל המנחות טעונות ג' מתנות שמן [כלעיל פ"ג סי' ו']. רק שא"צ התנא להזכיר יציקה זו. מדכבר נכלל במלת יצק:
הניף והגיש: שהגיע הכלי עם המנחה לקרן דרומית מערבית של מזבח [כלעיל שם]:
והקטיר: אבל מולח הקומץ קודם שמקטירו עם הלבונה הנ"ל:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת