מלאכת שלמה על כלים ב
<< · מלאכת שלמה · על כלים · ב · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה א עריכה
בל' ר"ע ז"ל. ובכלי חרס טמא כה"ג וכו'. כתב הח' הר"ס ז"ל צ"ע מנא לי' שכ"ח שיש לו תוך אע"פ שאין לו בית קבול טמא דלכאורה נראה שיש ללמוד זה מדין התנור שיש לו תוך ואין לו שולים שיקבל ואפ"ה טמא. ומ"מ יש לדחות דשאני תנור שגזרת הכתוב הוא שהרי מקבל טומאה אע"פ שהוא מחובר לקרקע. ועוד קשה ממשפך דתנן לק' משפך של בע"ב טהור אמאי הרי יש לו תוך אע"פ שאינו מקבל וכן קשה מטיטרוס דתנן לק' עכ"ל ז"ל:
וכלי זכוכית: בשבת פ"ק דף י"ד אמרי' התם בברייתא דיוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלם הם גזרו טומאה על כלי זכוכית. וכתבו תוס' ז"ל בפ"ק דשבת דף ט"ו דדוקא בטומאת גבן אמרי' בגמ' דאין שורפים תרומה וקדשים דאינו טמא אלא משום דמדמי להו לכלי מתכות אבל שאר טומאות המיטמאין מתורת כלי חרס שפיר שורפין תרומה וקדשים דהא דמו לגמרי לכלי חרס ע"כ. עוד כתבו שם בדף ט"ז דאה"נ דכלי זכוכית מיטמאין מאוירן והא דלא תני להו בהדי נתר וכלי חרס משום דכלי זכוכית מיטמו מגבן ע"כ. ובירו' דכתובות ס"פ האשה שנפלו אמרי' שנשתכחה התקנה וחזר שמעון בן שטח והסכים על דעת הראשונים וכמו שכתבתי שם:
פשוטיהן טהורין: כתבו תוס' ז"ל בפ' במה אשה (שבת דף ס"ג ע"ב) דפשוטי עור דטהורין מיירי בעור שלוק שהוא קשה דאי בעור רך הרי ראוי הוא לקפל בו שום דבר והוי דומיא דשק דמיטלטל מלא וריקן ע"כ:
בפי' ר"ע ז"ל היינו מדאורייתא. אמר המלקט כן כתב הרמב"ם ז"ל אמנם הרא"ש ז"ל כתב ואפי' מדרבנן לא מקבלי טומאה דאי הוה להו טומאה מדרבנן לא הוה ליה למיתני פשוטיהן טהורין דהא טומאת כלי זכוכית אינה אלא מדרבנן וקתני להו ומיהו יש פשוטי כלי עץ שטמאים מדרבנן כגון שלחן וטבלא ודולפקי דהיינו טבאקיש בלעז שהן רחבין ונשאר עליהן מה שנותנין עליהן ונראין כמקבלין ובת"כ אסמכינהו אקראי ע"כ. ובעל הערוך ז"ל כתב בערך פשט קשיא ליה לרבינו נסים ז"ל הא דתניא בספרי בענין שרצים [הגה"ה בתורת כהנים פ' שמיני ריש פרשה שביעית הכי גרסי' לה כלי חרס אין לי אלא כלי חרס מנין לרבות כלי נתר ת"ל וכלי חרס מנין לרבות את האהלים ודין הוא מה אם כלי עץ שטימא פשוטיו טיהר אהליו כלי חרס שטיהר פשוטיו אינו דין שנטהר אהלים ת"ל כלי חרס לרבות את האהלים מנין לרבות שברי כלי חרס וז"ל וכל כלי חרס ע"כ:] כלי חרס אין לי אלא כלי חרס מנין לרבות כלי נתר ת"ל וכל כלי חרש מנין לרבות אהלים ודין הוא ומה כלי עץ שטימא פשוטיו טיהר אהליו אלמא פשוטי כלי עץ טמאים ופריק דהתם בהני דחזו למדרסות קאמר כגון המטה והכסא והספסל והקתדרא שהן פשוטין ומקבלין טומאה ע"כ וכתוב עוד שם דפשוטי כלי עץ תרי גווני מאי דחזי למדרס מקבל טומאה מדאורייתא וכל כלי עץ העשוי לנחת אינו מקבל טומאה מדאורייתא אלא אם כן דרכו להטלטל מלא וריקם ע"כ:
נשברו טהרו: כמו נטהרו ועיקר הגירסא נלע"ד שהיא טִהֲרוּ כמו וגם שם עיר המונה וטהרו הארץ שהוא עבר אלא שהוי"ו הפכו מעבר לעתיד או אי נמי גרסי' טָהָרוּ בקמץ מלעיל דהוי לשון עבר מן הקל והוא הנכון כמו כי לא אותך מָאָסוּ או א"נ גרסי' בקמץ הטי"ת ניחא דהוי כמו כי אותי מָאֲסוּ מלרע לשון עבר וכן אשכחן ג"כ וּבָחֲרוּ באשר חפצתי מלרע בקמץ הבי"ת דאילו לגירסת טיהרו הטי"ת בחירק משמע טיהרו לאחרים וכדתנן ג"כ בפ"ח דנגעים סימן ד' שבפריחתם טיהרו טמא וכו' וכי"ב ברפ"ד דמכשירין טיהרו שניים וכו' אבל ודאי לא גרסי' טהרו הטי"ת בפתח והה"א בשבא ופתח דהכי הוי לשון צווי על משקל טענו את בעירכם בחרו לכם היום את מי תעבודון וגו' כך נלע"ד וע' עוד במ"ש בריש חולין במלת שחטו. והרי"א ז"ל הגיה ס"א נטהרו:
מכאן ולהבא: אבל למפרע לא דטומאה ישנה לא גזור אלא בכלי מתכות משום גדר מי חטאת דטעם זה לא שייך אלא בכלי מתכות שהדבר קשה להמתין להם הזאה שלישי ושביעי משום דחרב הרי הוא כחלל ועוד דשאר כלים מתקלקל בשבירה ולמאן דמפ' התם בשבת טעמא שמא לא יקבנו בכדי טהרתו גם למ"ד טעמא שמא יאמרו טבילה בת יומה עולה בשאר כלים אין דרך להני לישני ועוד דכלי מתכות איידי דדמיהם יקרים חייס עלייהו טפי ושייך למיגזר עלייהו שמא לא יקבם בכדי טהרתם הר"ש ז"ל:
כלי נתר: אלומי בלעז וכן פירשו הר"ש והרא"ש ז"ל וכן פי' רש"י ז"ל שם פ' אין מעמידין וגם בדוכתי אחריני ור"י פירש דתרי גווני איכא מנתר שעושים ממנו כלים ושזה הנתר הנזכר בפ' אין מעמידין אינו הנזכר כאן עם כלי חרס דטומאתם שוה וכתב עוד ר"י ז"ל שיש עוד נתר שלישי שאין עושים ממנו כלים אלא מכבסים בו את הכלים והוא אותו ששנינו בנדה פ"ט אצל ז' סממנים שמעבירין את הכתם ע"כ אמנם הרמב"ם ז"ל פי' שהוא נקלה ג"כ באור כמו כלי חרס. והביא כל דבריו ז"ל בספר קרבן אהרן פרשת שמיני ריש פרשה ז'. והעתיקו בתוספת יום טוב:
מיתטמאין ומטמאין באויריהם: [הגהה ה"ר יהוסף ז"ל כתב מיטמאין ומטמאין באויר בס"א מחקו ומטמאין וכן היה נראה נכון דהא סיפא דמתני' לא מיירי אלא בחדא ודו"ק: עוד כתב ומטמאין מאחוריהן ואינן מיטמאין מגביהן כן מצאתי כתוב הראשונה בחיריק ובלא יוד והשניה ביוד ע"כ:] כך צ"ל המ"ם של מיתטמאין בחיר"ק והמ"ם של ומטמאין בשבא דהיינו לטמא אחרים. ואית דגרסי מאויריהם במ"ם:
ומיטמאין מאחוריהן ואינם מיטמאין מגביהן: שניהם בנקודת חירק. וכתב הרא"ש ז"ל ומיטמאין מאחוריהן וכ"ש שמטמא אחרים ע"כ וכתוב שם בגליון דהא כלי חרס אינו מיטמא מגבו ומטמא אחרים אם נגעו בו ע"כ והיא גירסת רש"י ז"ל שם בשבת פרק קמא דף ט"ז מיטמאין מאחוריהן ביו"ד ובחיר"ק כדכתיבנא. ועיין שם בשבת פרק קמא שהן בעלי התוספות ז"ל האריכו בזה:
ואינם מיטמאין מגביהן: דכתיב וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו מתוכו הוא מיטמא ואינו מיטמא מגבו עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט אבל מטמא אחרים מגבו והוא פי' הר"ש והרא"ש ז"ל אמנם הרמב"ם ז"ל פי' ומטמאין מאחוריהן שכלי חרס מטמאין מאחוריהן האוכלין והמשקין ואינם מיטמאין מגביהן ר"ל טומאת עצמן ואמנם פעם יקרא גב הכלי אחוריים ופעם יקראהו גב שם הבדל בשמות להבין בעניינים אצל טומאת עצמו לזולתו דלזולתו אמר אחוריהן להיות השרש אצלנו שאחורי הכלים מטמאין אוכלים ומשקין ואצל טומאת עצמן אמר גביהן להיות השרש אצלנו שכלי חרס אינו מיטמא מגבו ע"כ ולפירושו ז"ל גרסי' ומטמאין מאחוריהן בשבא. ומצאתי כתוב ומיטמאין מאחוריהן הא דלא תנא מיטמאים ומטמאין מאחוריהן כי היכי דתנא גבי אויריהן משום דהתם הוי חדוש בשניהם דאין כן בכלים אחרים אבל מה שמטמא אחרים מאחוריהם אינו חדוש דאפי' מגביהן מיטמו כ"ש מאחוריהן וכלי נתר וכלי חרס טומאתם שוה מתני' ב"ה וב"ש פליגי עלייהו בתוספתא ע"כ וכן כתבו תוס' ז"ל שם פ"ק דשבת דף ט"ז לגירסת רש"י ז"ל דהתם כדכתבינן ע"ש שהאריכו. וכתבו שם דמקום חקק של אחוריו זימנין קרי ליה תנא גבו וזימנין קרי ליה אחוריו. וכתבו עוד ז"ל ור"י ז"ל גריס הכי מטמאין מאחוריהם פי' מאויר אחוריהן אם קבלו טומאה מתוכן ואין מיטמאין מגבן פי' לא מקבלי טומאה אפי' בנגיעת גבן וכ"ש מאויר אחוריהן דאין מקבלים טומאה והה"נ בנגיעת אחוריו נמי לא מקבלי טומאה והא דלא נקט דאין מיטמאים מאחוריהן משום דלא ניטעי לומר דהיינו אויר אחוריהן אבל בנגיעת אחוריהן טמא להכי נקט ואין מיטמאים מגבן דאין כאן אלא נגיעה והא דלא עריב ותני להו מטמאין ואין מיטמאין מאחוריהן ומגביהן היינו משום דלא הוה מפרש רבותא בגביהן ורבותא באחוריהן אבל השתא תנן מטמאים מאחוריהן לרבותא דאפי' באויר אחוריהן מטמאין ואין מיטמאין מגבן דאפי' בנגיעה לא מקבלי טומאה ע"כ:
ושבירתן היא טהרתן: וכולהו כלים נמי וכו' לשון ר"ע ז"ל אמר המלקט ומש"ה שינה בלשונו דלעיל קתני נשברו טהרו שגם יש להם טהרה במקוה:
משנה ב עריכה
הדקים וכו': בחולין פ' אלו טריפות (חולין דף נ"ד) תניא לוג כלמטה סאה כלמטה סאתים כלמטה דעד ועד בכלל דאזלינן לחומרא דמטמאינן לשברים בשיעורא זוטא. ועיין במ"ש לקמן פי"ט סי' ב':
מכדי סיכת קטן: כדי סיכת קטן פירשו בגמרת שבת אבר קטן של תינוק בן יומו ומסתברא שהוא אחד מתשעים וששה בלוג כשאר שיעורין שהן מתשעים וששה חוץ מן האחרון [הגהה ונלע"ד דה"פ דלשון ה"ר שמשון ז"ל חוץ מן האחרון דהיינו חמש סאים דתנן לה בסיפא ושיעורה בלוג דהיינו אחד ממאה ועשרים כיצד חמש סאים הם שלשים קבים שהרי הסאה ששה קבים והשלשים קבין הם מאה ועשרים לוג שהרי כל קב ארבעה לוגים:] שהוא אחד ממאה ועשרים הר"ש ז"ל: ועיין בסמוך במה שאכתוב בס"ד בשם הרב בעל הערוך ז"ל. עוד כתבו הר"ש והרא"ש ז"ל ונראה דכל בפחות משיעורן אפי' ע"י יחוד לא מקבלי טומאה ואם יחדו בטלה דעתו אצל כל אדם ואין יחודו יחוד דאין דרך לייחד שברים הבאים מכלי גדול לצורך סיכת קטן ובשיעורן אפי' בלא יחוד טמאים דאי צריכי יחוד ונטהרו בשעת שבירה תו לא מהני להו לא יחוד ולא תקון כדתניא בתוספתא וכו'. ופירש בערוך בערך קרקר הדקים שבכלי חרס קרקרותיהן ודפנותיהן יושבים שלא מסומכין שיעורן כדי סיכת קטן ועד לוג. פי' הכלים אשר נפחתו ונשתייר בשוליהם שהן קרקרותיהן והיינו קרקעותיהם או בדפנותיהן שהן הצדדין שיעור שישבו במקום שלא מסומכין ויכולין לקבל אפי' כל שהוא עדיין מקבל טומאה ולא נאמר בפירוש כמה שיעור קבלתו ושיעור של אותו כלי כשהיה למטה כדי סיכת קטן למעלה עד לוג. מלוג עד סאה ברביעית פי' הכלי כשהיה שלם היה מחזיק לוג למעלה עד סאה ונפחת ונשתייר ממנו כדי רביעית עדיין עומד במקומו כדי לקבל טומאה בזה נתן שיעור בכלי כשהיה שלם למטה ולמעלה ובשיור כשנשתבר וכן מסאה ועד סאתים בחצי לוג אם היה כלי שהיה מחזיק בתחלה למטה סאה ולמעלה עד סאתים ונשבר ונשתייר ממנו שמחזיק חצי לוג מקבל טומאה וזה שבראש המשנה יושבין שלא מסומכין ולא פירש כמה מחזיק יש לומר הואיל כשהיה שלם שיעורו כדי סיכת קטן שיורו כשנשתבר כדי סיכת אבר קטן של קטן בן יומו שמפורש בגמ' דפרק המוציא יין לענין הוצאת שבת. וי"ל ילמד סתום מן המפורש חצי לוג בסאתים חלק אחד מצ"ו חלקים בה וכן רביעית בסאה חלק א' מצ"ו חלקים בה. גם אלו הדקים אם ישאר להן תוך והן יכולין לקבל חלק א' מצ"ו בלוג מקבל טומאה כדאמרינן בכל מקום סמכו ענין לו ותו אמרינן קתני בסיפא והה"נ ברישא עכ"ל ז"ל ונלע"ד דה"פ שבתחלה נתן שיעור הוא ז"ל לשבר שהוא פחות מכדי סיכת קטן כדי סיכת אבר קטן של קטן בן יומו והיש לומר בא לפרש שגם שבר שתחלתו בהיותו שלם היה כדי סיכת קטן בשיורו ג"כ יהבי' ליה אחד מצ"ו חלקים בשלם שהוא כדי סיכת קטן ככולהו בבי דסיפא ומ"מ בפירוש הראשון הוא חולק עם ה"ר שמשון ז"ל שה"ר שמשון ז"ל סובר דסיכת קטן דתנן במתני' היינו אבר קטן של קטן בן יומו והרב בעל הערוך ז"ל סובר דסיכת קטן דמתני' הוא ממש קטן ולשיור הכלי הוא דיהבינן שיעור אבר קטן של קטן בן יומו דוק:
ר' עקיבא אומר וכו': ר"ע לא פליג אר' ישמעאל אלא ר' ישמעאל נתן שיעורו במדות ור' עקיבא בשמות הכלים והכל אחד ה"ר שמשון והרא"ש וכן ג"כ פי' בספר קרבן אהרן פ' שמיני פרשה ז' וז"ל ור' עקיבא לא פליג את"ק אלא אתא למימר שיעורי המדה שאמר ת"ק מאין נולד לו ע"כ:
בפי' ר"ע ז"ל. לפי גודל הכלי וקוטנו אלא לפי המקומות וכו'. כתב עליו הרי"א ז"ל פי' זה אינו נראה מה תלוי במקום אלא דוקא בגודל הכלי וקוטנו תלוי הכל ונראה דה"ק אין אני שונה בזה הלשון שאתה שונה שאתה אומר עד לוג או עד סאה וכו' אלא אני שונה החילוקים בכלים כי הכלים הקטנים יש להם שיעור זה והגדולים מהם יש להם שיעור אחר ואע"פ שיש במין הכלים אחד גדול מחבירו ויש בקדרות הדקות קדרה שהיא גדולה מעט יותר מלוג וכן בחביות לודיות גדולות מסאה אפ"ה שיעור אחד להם עכ"ל ז"ל:
לחמיות: רש"י ז"ל בבכורות דף כ"ד נקד מגופת חבית הלֵחמיות בנקידת ציריי תחת הלמ"ד וכתבתיו רפ"ה דטהרות:
רבן יוחנן בן זכאי אומר חצבים גדולים שיעורן בשני לוגין: ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב נחלקו על ר' עקיבא בתוספתא וכן ג"כ שם בת"כ וסברי להו כריב"ז בחצבים גדולים:
הפכים וכו': עד סוף הבבא נראה דמילתיה דריב"ז נמי היא דפליג אר' ישמעאל ור"ע בתרתי וכן משמע מפי' ר"ש ז"ל לתוספתא שכתב ומיהו בדקין שבכלי חרס לא פירשו ר' נחמיה ור"א בן יעקב אי סברי בכדי סיכת קטן כר' ישמעאל וכר"ע או בכל שהוא כריב"ז ע"כ:
הגלילים: פי' הרא"ש ז"ל הנעשים בארץ הגליל והן קטנים מאד והרב ן' גיאת ז"ל פי' הגלילים הגדולים אי נמי העגולים ע"כ. ולפי פירושו הראשון ז"ל נקט גדולים גבי פך דגדול דפך הוי שיעורו בכל שהוא כחבית קטנה שבקטנות דהיינו חביונות דכל המוסיף גורע כך נראה לע"ד:
והחביוֹנוֹת: בתוספתא קתני אביונות ופירוש הר"ש ז"ל אביונות כמו חביונות ובערוך אביונות כמו כאובות חדשים ע"כ. וגרסינן לה חביונות החי"ת בקמ"ץ או בשו"א פתח והבית בחירק והיו"ד בחולם:
ואין להם דפנות: כי דפנות הכלים הדקים הן שוות השטח וכל מה שישאר מהן דומה ללוח פשוט:
משנה ג עריכה
הטהורים שבכלי חרס וטבלא: צריך למחוק הוי"ו שבוטבלא. ועיין במה שכתבתי בפרק ד' דמסכת מקואות סי' ב':
בפי' ר"ע ז"ל נראה שכך צריך להיות אע"פ כפופין אע"פ שכפופין משני צדיהם. אע"פ מקבלין. והוא שלא חקק בהן בית קבול צרורות. אבל מאחר שלא מצאתי סמך להגהתי חוזרני לומר שאני הוא הטועה אלא הכי פירושו אע"פ כפופים והוא שלא חקק פי' כפופים כגון שלא חקק בהן אלא קצת. ולפי זה אע"פ מקבלין. ר"ל שחקק בהן יותר מעט אלא שלא הגיע לבית קבול צרורות וגם זה לא נהירא וצ"ע לע"ד. וגם צ"ע אמאי קתני אע"פ בשתי החלוקות דמשמע דבכל בבא ובבא אשמעי' רבותא וה"ל למיתני בין כפופים בין מקבלין כדרך כל המשניות והברייתות ואם מה שפירשתי היה אמת הוה מתיישב ג"כ על אותו הדרך דברישא אשמעינן רבותא זוטא ובסיפא אשמעינן רבותא רבא ולא שייך למתני בין בין אלא אי הוה תני בין פשוטים בין מקבלים דליכא שום רבותא ברישא:
וכבכב שעשאו סל הפת: אי גרסי' הכי נלע"ד דהכי קאמר ורבותא אשמועינן דאפילו שייחדו לשמור בו הפת במקום הסל אפ"ה טהור הואיל ועיקר תשמישו כפוי ואני מצאתי מוגה לסל הפת. וברמב"ם פי"ח לא נזכר בהדיא לא הכבכב ולא הטפי:
והטפי: פי' הרמב"ם ז"ל טפי הוא שם חסר והשלם הוא טפיח:
בפי' ר"ע ז"ל. והספינה אע"פ שעשויה לקבלה ואפילו היא של חרס טהורה ע"כ. אמר המלקט כר' עקיבא ודלא כחנניה דיליף טעמא משק וחרס לא אתקש לשק פי' דלרבי עקיבא דיליף טעמא מקרא דכתיב דרך אניה בלב ים הא נמי בלב ים היא וטהורה ולחנניה דאמר כשק הנך כלי עץ וכלי עור דכתיבי גבי שק הוא דאי מיטלטלי מלא וריקן אין ואי לא לא וטהורין אבל ספינה של חרס אע"ג דאינה מיטלטלת מלא וריקן טמאה:
כל שאין לו תוך וכו': בכורות דף ל"ח ברייתא שהעיד חזקיה אבי עקש לפני רבן גמליאל ביבנה משום רבן גמליאל הזקן והיא ברייתא בת"כ פ' שמיר פרשה ז' וע"ש בספר קרבן אהרן שהאריך לבאר כל סוגיית הגמרא אשר עליה וכתב שם בסוף דבריו דלפי' הרמב"ם ז"ל במשנה. המשנה והעדות שהוא בברייתא אינם דבר אחד ובמשנה גרסי' בכלי חרס בבי"ת ובברייתא גרסינן כל שאין לו תוך ככלי חרס בכ"ף הדמיון ע"ש:
בפי' ר"ע ז"ל נראה שהיה צריך להיות כך חכמים גזרו על משקים טמאים שיטמאו כלים ואע"פ שלא נטמאו המשקים אלא מחמת ידים מטמאים כלים מד"ס וכו' דהא לעולם משקין הם נעשין תחלה בין שנגע בהן הזב בין שנגע בהן השרץ בין שנגעו בהן סתם ידים. ועיין בסוף פי' ר"ע ז"ל למסכת זבים:
עוד בסוף פי' ר"ע ז"ל. אבל כל שאין היה צריך להיות אבל כל כלי חרס שאין וכו':
עוד שם בסופו לא נטמא אחורי הכלי: צריך לומר לא נטמא אפי' אחורי הכלי:
משנה ד עריכה
מגופת היוצרים שהוא פותח בה וכו': לשון ר"ע ז"ל פי' ראשון שהביא ר"ע ז"ל דנראה לו עיקר הוא פי' הרמב"ם ז"ל והפירוש השני הוא לרבינו שמשון והרא"ש ז"ל ופירשו עוד דלהכי נקט מגופת יוצרין דאין זו כמגופת חבית דבכל דוכתא דההיא אפילו יש לה בית קבול טהורה שהיא עשויה לכסות בה החבית ומשמשת כפויה ע"כ וקיי"ל כל המשמש כפוי בכלי חרס טהור. ומצאתיה מנוקדת מַגוׁפֶת. ומה שכתב ר"ע ז"ל ומתני' ר"מ היא וכו' ברייתא מייתי לה במסכת ביצה פ' המביא דף ל"ב וכתבתיה שם בסימן ד' ופשוט הוא דגמר מלאכת חקיקתם היא קודם צרוף הכבשן:
משנה ה עריכה
כסוי כדי יין וכו': דכל כפוי בכלי חרס טהור דתוכו כתיב והאי לאו תוך דידיה הוא כיון שאינו עשוי אלא לכפיה:
וכסוי חביות ניריות: גרסינן אבל בערוך הביאו בערך נייר ופירש שהם כלי חרס ואין להם שפה ויש מפרשים שהכסוי כמו ניירא ויש מפרשים שע"ש מקומם נקראו ע"כ ואית דגרסי והניירות וכדפי' ר"ע ז"ל. והרמב"ם ז"ל שם פרק י"ח לא הזכיר ניירות אלא חביות סתם:
הַלַפֶס: כמו אלפס עכ"ל ר"ע ז"ל נראה שר"ל שהה"א במקום אל"ף דאלפס ולפי זה היא שורש בשם הכלי אבל בהר"ש ז"ל הלשון כך הלפס כמו האלפס וכן שם ברמב"ם כתוב כסוי האלפס. אכן הרי"א ז"ל נקד הלפס בשלשה פתחין. וכתב עוד חדוד פי' בערוך חדוד שיצא מן הכלי כמין קנה שיצאו ממנו המים ע"כ:
בזמן שהוא נקוב ויש לו חדוד טהור: פי' או יש לו חדוד וכדפי' ר"ע ז"ל ובהא לא קשה דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא:
מפני שהאשה מסננת לתוכה את הירק: תמהתי שבהרמב"ם פי"ח בכל הדפוסים אני רואה מצננת לתוכו את היד ואין הגהה עליו אפי' בספר מוגה שבא לידי מוגה מספר כתיבת יד שבצובא בחתימת ידי הרמב"ם ז"ל עצמו בסוף הספר. וליכא למימר שכך היה גורס במשנה שהרי בפירושו למשנה גריס ירק אם לא שנאמר שחזר בו וצ"ע:
רונקי: אית דגרסי רומקי:
משנה ו עריכה
גיסטרא שנמצאת וכו': ובספר אגודה כתוב גינדא שנמצא בכבשן וכו' פי' ר"י גינדא היינו גיסטרא שבכל התלמוד ע"כ. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל גסטרא פי' חבית שניטל העליון שלה נקראת גסטרא שנגמרה מלאכתה. אבל חבית שלא נגמרה עשייתה אלא חציה נקראת גסטרא שלא נגמרה מלאכתה ע"כ:
טיטרוס: בלשון תלמוד מיאדק בס"פ בתרא דעירובין וגם אפרכס בבראשית רבה כך כתב הרא"ש ז"ל בפרק כל הבשר סימן טו וכן כתב ג"כ הר"ש ז"ל וגם בערוך:
רבי אלעזר ב"ר צדוק: אלעזר בלתי יו"ד גרסי' ליה בכל מקום שהוא מוזכר ואין לך ר' אליעזר ביו"ד רק ר' אליעזר סתמא דהיינו ר' אליעזר הגדול בנו של הורקנוס תלמידו של ריב"ז חברו של ר' יהושע ובר פלוגתיה או מפורש רבי אליעזר בן יעקב או ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי ופשוט הוא כל זה וידוע למתחילים:
ור' יוסי מטמא: שכך הוא דרך תשמישו וחשיב בית קבול הואיל והמים עומדים ע"י הנחת האצבע ומיהו לשון המשנה לא ידעתי ליישב דקא תלי טעמא מפני שהוא כמוציא פרוטות הר"ש ז"ל. ולשון הערוך בקיצור ור' יוסי מטמא מפני שאותו הנקב מוציא פרוטות ושיעור כלי חרס ליטהר אינו כמוציא פרוטות ור' אלעזר ב"ר צדוק ס"ל שהוא כלי טהור במוציא פרוטה קטנה ע"כ ונלע"ד דלפי דעת הרב בעל הערוך ז"ל ר' אליעזר דאמר בפירקי' דלקמן סי' ב' דנר שיעורו בפרוטה קטנה או אם הוא ר"ש למאן דגריס התם ר"ש כמו שאכתוב שם בס"ד בשיטת ר"א ב"ר צדוק אמרה ולית הלכתא כותייהו. ולשון הרמב"ם ז"ל שם פי"ח טיטרוס אע"פ שהוא נקוב ומוציא פרוטות מיתטמא שהרי המים מתכנסין בצדדין והן עשויין לקבלה ובהשגות אמר אברהם אני שונה מפני שהוא מוציא פרוטות והוא אמר אע"פ שמוציא פרוטות וכבר יישב שם כסף משנה לשון הרמב"ם ז"ל וע"ש שהוא מכוון עם מה שפירש במשנה:
משנה ז עריכה
המתואמות: בפי' משנה לה"ר שמשוז ז"ל כתיבת יד ישן נושן ביותר משלש מאות ועשרים שנה מצאתי מנוקד המתאמת וכן בערוך ערך קלמר: ואית דגרסי המתאימות וה"ר יהוסף ז"ל הגיה המותאמת וכתב ס"א המתאמת:
ובית תבלין של עץ שנטמא אחד במשקה לא נטמא לא נטמא חברו ריב"ן אומד חולקים את עוביו וכו': לא פליג רק אבית תבלין של עץ:
משנה ח עריכה
הלפיד: בערוך הלפוד ס"א הלפיד וכן כתב הר"ש ז"ל. גם ה"ר יהוסף ז"ל הגיה הלפוד וכתב כן מצאתי:
בפי' ר"ע ז"ל. כשני המסרק שעושין אותן לנוי. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פירוש וכגון שלא יש סביב אותו הנוי מאומה כגון שישנו על ראשו של כלי ע"כ.
והמסרק של צרצור: כמין מכבר מעשה רשת והוא בקבוק דקרא הר"ש והרא"ש ז"ל: ופי' הרמב"ם ז"ל וקראוהו מסרק של צרצור מפני שסביב אותה סבכה בולטין שנים כשיני המסרק וכן יקראו הפגימות אשר סביב צואר הרמון מסרק של רמון ע"כ. ובחבורו שם פי"ג סי' י'. וזהו סוף לשונו וזהו הנקרא צרצור אם נכנסה הטומאה לאויר המסרק למעלה מן הרשת נטמא כולו שזהו תוכו של כלי זה ע"כ: