מלאכת שלמה על ברכות ב
<< · מלאכת שלמה · על ברכות · ב · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה א עריכה
אם כיון לבו יצא: פי' ר"ע ז"ל אם כיון לבו לקרות כנקודתן וכהלכתן וכו' אמר המלקט כן פי' תוס' ז"ל וכך נראה קצת שפי' הרמב"ם ז"ל. וז"ל ה"ר יונה ז"ל הנכון דקורא להגיה ר"ל שהיה מגיה ודרך המגיה הוא כשמביט בשני הספרים שלפניו כדי לתקן מהאחד לחבירו שפעמים מזכיר התיבות והפסוקים כמו שזה ג"כ דרך הסופר בשעה שכותב לבטא בשפתים. ומש"ה אמר שאם היה קורא בזה הענין מתחלה ונתכוין אח"כ כשהגיע לפ' ק"ש לקרות כל הפסוקים כלם כדינם יצא ע"כ. ובירושלמי א"ר בא זאת אומרת ברכות אינם מעכבות. פי' מדלא קתני אם כוון לבו ואמר ברכותיה יצא ודחי לה. ועי' במ"ש בפ"ה דתמיד סוף סי' א'. וכ' בב"י א"ח סוף סי' מ"ו וז"ל מצאתי להרשב"א ז"ל בתשובה וז"ל הא דתנן היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כוון לבו יצא מסתברא דחוזר ואומר ברכות בפני עצמן ואע"פ שאינו קורא ק"ש שהברכות לא נתקנו על ק"ש תדע שהרי אינו מברך על קריאת שמע וכ"כ בא"ח משמו דהא דתנן ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא דמסתברא שחוזר ואומר ברכות בפ"ע מן הטעם הנזכר ע"כ. וכ' בב"י שם סי' ס' שכ' הרא"ש ז"ל בשם ר"ה גאון ז"ל דהא דאמר בירושל' זאת אומרת ברכות אינם מעכבות היינו לומר שאין סדרם מעכב אבל מ"מ צריך הוא לקרות את שתיהן ודייק מדקאמר הגמ' לעיל בספ"ק לעולם דאמר אהבה רבה ולא אמר יוצר אור וכי מטא זימנא אמר ומאי ברכות אינם מעכבות לקדם אלמא סתמא דגמ' ס"ל דסדרן אינו מעכב אבל אם לא אמר כלל מעכב. והא דדייקי' בירושל' דברכות אינם מעכבות היינו ביחיד אבל בצבור מעכבין בההיא דקתני אמר להם הממונה ע"כ וכ"כ הרשב"א ז"ל וכו' עד ומשמע מדבריהם דלמ"ד ברכות מעכבות זו את זו כלומר שאם לא אמר אלא ברכה א' חברתה מעכבתה ואף ידי זו שבירך לא יצא הה"נ אם קורא ק"ש בלא ברכותיה אף ידי ק"ש כתקנה לא יצא ולמ"ד ברכות אינם מעכבות זא"ז אם קרא ק"ש בלא ברכותיה ידי ק"ש מיהא יצא ע"כ. ותמצא תשובת הרשב"א ז"ל זו בסימן מ"ז ובסי' ס"ט:
ואם לאו לא יצא: ס"א ל"ג:
שואל מפני הכבוד ומשיב: פי' ואצ"ל שמשיב. ואין להקשות א"כ שא"צ לומר למה אמר אותו. כי אילו לא היה אומר אלא שואל מפני הכבוד הייתי אומר דמותר להשיב בכל אופן ע"כ אמר ומשיב. ה"ר יהוסף ז"ל:
מפני היראה: הרשב"א והרא"ש ז"ל פירשו אביו או אמו או רבו חשיב מפני היראה דכתיב איש אמו ואביו תיראו ומורא רבך כמורא שמים ע"כ וכן פי' נימוקי יוסף בפ' יש נוחלין דף כ"ח דעת הראב"ד ז"ל וכ"ש מפני פחד סכנה. וכ' עוד הרשב"א ז"ל דמי שגדול ממנו בחכמה אע"פ שאינו רבו הוי בכלל מפני היראה ע"כ. ובירושלמי ר' ירמיה כשהיה מזדמן לו שואל ומשיב דמתני' היה מרמז ולא בדבור ממש. ור' יונה משתעי ומייתי ליה רב הונא מדכתיב ודברת בם מכאן שיש לך רשות לדבר בם:
משנה ב עריכה
בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק: פי' לא יפסיק כלל אפי' כדין באמצע (כך היא דעת התוס' וה"ר יונה וגם הרא"ש ז"ל ודלא כהרמב"ם ז"ל שפי' לא יפסיק כדין בין פרק לפרק אלא כמו באמצע הפרק לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד ע"כ) דכתיב וה' אלהים אמת. ואחר שיאמר אמת אם יצטרך לשאול מפני היראה או להשיב מפני הכבוד יפסיק כמו באמצע שאר פרקים. ובגמ' פליגי אמוראי אם פסק מפני היראה או מפני הכבוד אחר שאמר אמת אם צריך לחזור ולומר פעם אחרת אמת אם לא. והלכתא שאינו צריך אלא מתחיל מויציב ואילך או מן המקום שפסק. ומה שכתב בס' תוי"ט דנראה ודאי דבין אמת לויציב רשאי להפסיק כמו בין הפרקים (עיין בתוספות אנשי שם ד"ה לאמת ויציב וכו' מה שכתב בשם הברכי יוסף ובזה סרה תמיהתו על התוספות יו"ט) וכן כתוב בש"ע סי' ס"ו ע"כ. אני ההדיוט רואה שם בש"ע הלשון כך אבל בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק שלא להפסיק בין ה' לאמת אלא יאמר אני ה' אלהיכם אמת ואז יפסיק כדין באמצע הפרק ע"כ והוא פסק ר"י ז"ל ובסמוך ארחיב ביאור עוד על סוף דברי ה"ר יום טוב נ"י. וכ' ה"ר יונה ז"ל שרוב הפוסקים הסכימו שיפסיק בק"ש ובברכותיה לקדיש ולקדושה ולברכו ואפי' באמצע הפרק דלא גרע ממה שמפסיק מפני היראה ומשיב מפני הכבוד. ואפי' למודים נמי מפסיק אלא שדי כשישחה בלבד שאם יאמר יוצרנו יוצר בראשית ה"ל הפסקה גדולה עכ"ל בקצור מופלג. וראיתי מי שפי' שברכת אמת ויציב אינה מתחלת אלא ממלת ויציב וכן ברכת אמת ואמונה אינה מתחלת אלא ממלת ואמונה ומה שתקנו אנשי כנה"ג מלת אמת בין בזו ובין בזו לא נתקנה אלא בשביל עמי הארץ כדי שלא יפסיקו בין ה' אלהיכם לאמת ע"כ. ולשון מתניתין הוי תיובתיה דבין ברישא במלתיה דת"ק בין בסיפא במלתיה דר"י קתני בין ויאמר לאמת ויציב ולא קתני בין ויאמר לויציב וכן בכמה דוכתי בתלמודא אלא שר"י דהלכתא כוותיה ס"ל דאע"פ שמלת אמת היא תחלת ברכה חשבי' לה כאילו היא מק"ש גופא משום קרא דכתיב וה' אלהים אמת ואסור להפסיק בין מלת אלהיכם למלת אמת אע"פ שהיא תחלת ברכה כך נלע"ד. וכן מצאתי אח"כ מבואר בתשובות שאלות להרב משה אלשקר ז"ל סי' ס"ו וכתב עוד שם בשם הרא"ה ז"ל דאמוראי דבגמ' בהא נמי פליגי דר"י דאמר חוזר ואומר אמת ס"ל דחשבי' למלת אמת כאילו היא מפרשה גופא דק"ש הלכך אע"פ שחתם ק"ש במלת אמת בעינן למימר זימנא אחריתי אמת. ורבה דפליג עליה ואמר דאינו חוזר ואומר אמת ס"ל דלא חשבי' למלת אמת כאילו היא מפרשה דק"ש גופא ע"כ. וע"ש עוד וע"ז אני תוקע עצמי הואיל וחזינא מאן גברא רבא ס"ל כוותי דהיינו הרא"ה ז"ל אע"פ שמצאתי בתחלת ס' שו"ת למהר"ר אלי' מזרחי ז"ל הפך מזה שהוא מסכים לומר שמלת אמת היא מגוף הק"ש. ומ"מ אפי' לפי פירושי קשה קצת אמאי צריך ש"צ לחזור שלש תיבות באלהיכם אמת סגי לתשלום רמ"ה שהרי ק"ש כולה עם בשכמל"ו רמ"ה תיבות והקהל כבר אמרו מלת אמת כדי לסמוך אלהיכם לאמת הרי רמ"ו תיבות ועי' בשו"ת להרלנ"ח ז"ל בסי' ע"ג. ומ"ש בס' תוס' יו"ט דתנא דנקט אמת ויציב אשגרת לישנא הוא דנקט כמו דנקט לוהיה אם שמוע ולא אמר לוהיה בלבד יש לדחות דהתם ליכא למטעי אבל הכא דאיכא למטעי הו"ל לתנא לאסוקי אדעתיה ולמיתני לישנא שאין בו הטעה להבנה. ועוד דהתם אפשר לומר דאצטריך למיתני בהדיא והיה אם שמוע משום דלא לישתמע והיה כי יביאך או זולתו. אבל אמת ויציב ברכה חדא היא שמתחלת כך ואין זולתה וא"כ ליסגי דליתני אמת גרידא אלא ודאי ש"מ כמו שפי' רא"ה ז"ל. ועי' בס' לבוש תכלת סי' ס"ו סעיף ו' וסעיף ט' וסעיף יו"ד: כתוב בפוסקים דהא דרי"א בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק היינו דוקא כשקורא הפרשיות כסדר תקנת חכמים אבל אם קרא הפרשיות שלא כסדר תקנת חכמים דלא הוי קריאה למפרע כמ"ש ר"ע ז"ל בסמוך לא מיירי בהא ר"י:
ר' יהושע בן קרחה: י"מ דר"ע קרוי קרחה שהיה קרח כדתניא בפ' בתרא דבכורות אמר בן עזאי כל חכמי ישראל דומין לפני כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה. והי"ל בן ששמו יהושע כדאמרי' בספ"ק דשבועות א"ל יהושע בנו של ר"ע לר"ע. ואין נראה לר"ת דמה שקראו בן עזאי לר"ע קרח בבדיחותא בעלמא אין לנו לקרותו כן כל שעה דלשון גנות הוא שנא' עלה קרח עלה קרח אלא איניש אחרינא הוה ששמו קרחא וקרחא הוא שם אדם כמו קרח ונולד הרבה קודם יהושע בנו של ר"ע כך העלו בתוס' שבת פ' שואל (שבת דף ק"נ) והאריכו להוכיח ע"ז ע"ש. ורבינו נסים גאון ז"ל פי' במגלת סתרים שהוא ראב"ע דאמרינן בירושלמי שהיה קרח. ובפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קי"ג) האריכו ג"כ בזה תוס' ז"ל וכתבו בסוף הדבור וז"ל ועוד שפי' רבינו נסים במגלת סתרים שמצא בבראשית רבה דחוץ מן הקרח היה ראב"ע אלא אומר ר"ת דקרחא הוא שם אדם כמו קרח ע"כ. וגם בפ' בתרא דבכורות דף נ"ח כתבו כן. אבל הרגמ"ה ורש"י ז"ל ראיתי בכתיבת יד שפי' שם קרחא הוא ר' עקיבא:
למה קדמה שמע: פי' למה הקדימו אותה אנשי כנה"ג. וכ' הח' הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל למה קדם גרסי' וספרים דגרסי קדמה נ"ל טעות דהא קאמר שוהיה אם שמוע נוהג ביום ולא קאמר נוהגת ע"כ וקשה לפע"ד ואימא איפכא דגרסי' בסיפא נוהגת. וי"ל סמי חדא מקמי תרי א"נ שכך מצא הוא ברוב ספ"י שהיה בידו:
ויאמר אינו נוהג אלא ביום: מתני' נראה דר"ש היא דתניא בברייתא בספרי פ' שלח לך ומייתי לה בפ' התכלת (מנחות דף מ"ג) ר"ש פוטר הנשים מן הציצית מפני שהיא מ"ע שהז"ג. ורבנן פליגי עליה התם וקיי"ל כר"ש כמו שפסק הרי"ף ז"ל בריש הלק"ט ד"ה ציצית וגם הרא"ש ז"ל שם והאריך בראיות בשם ר"ת ז"ל:
ויאמר אינו נוהג אלא ביום: וע' מ"ש בס"פ דלעיל. ובגמ' בברייתא יהיב טעמא אחרינא רשב"י ומסיק בגמ' דחדא ועוד קאמר חדא כדא"ר יהושע בן קרחה. ועוד ראוי להקדימה משום דשמע יש בה שלשה דברים ללמוד וללמד ולעשות ללמוד דכתיב ודברת בם ללמד דכתיב ושננתם ולעשות דכתיב וקשרתם וכתבתם אבל והיה אם שמוע אין בה רק ללמד ולעשות ואם לא למד לעצמו האיך ילמד לבניו. והיה אם שמוע לויאמר שזו יש בה ללמד ולעשות ויאמר אין בה רק לעשות:
משנה ג עריכה
ולא השמיע לאזנו יצא: פי' ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל מפ' במכילתא טעמיה דכתיב על לבבך אחר כוונת הלב הן הדברים ע"כ ור"י אומר לא יצא דכתיב שמע השמע לאזנך והוי כאילו קרינן שַׁמַּע השי"ן פתוחה והמ"ם דגושה כלו' שמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך והוי כמפעל הדגוש. ירושלמי תני נתפלל ולא השמיע לאזנו יצא למי נצרכה לר' יוסי היידין ר' יוסי הדא דתנינן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ר"י אומר לא יצא ע"כ אכן בתוספתא תניא יכול יהא משמיע קולו לאזניו כבר פי' בחנה היא מדברת על לבה וקולה לא ישמע ע"כ ומשמעות גמ' דידן כדברי הירושלמי וכן הלכה. ומסיק בגמ' דמתני' ר' יהודה היא דבדיעבד אין לכתחלה לא דהקורא לשון דיעבד הוא ודלא כר"מ דס"ל אפילו לכתחלה כמ"ש בפ"ק דתרומות סי' ב':
קרא ולא דקדק באותיותיה: אין זה הדקדוק שיתן ריוח בין הדבקים שזה דבר אחר שהוסיף רבא ואמר אח"כ אבל הדקדוק שהזכירו במשנה הוא שלא ירפה הדגש ולא ידגיש הרפה ויזהר בקריאת האותיות שלא תבלע אות אחת בחבירתה שלא יאמר וחרף במקום וחרה אף. וכתב ר"מ ז"ל אפי' כשאומר אותה בלשון אחרת צריך ליזהר בכ"ז. ה"ר יונה ז"ל:
ר"י אומר יצא: ירושלמי רב שמע ר' חייא רבו גורס ר"מ במקום ר' יוסי. ומ"מ הלכתא כותיה דהמקל בין תשנה ר"מ או ר"י:
משנה ד עריכה
האומנין: ל' ה"ר יונה. אינו דוקא אומנין דאפי' בעה"ב קורא ג"כ בראש האילן אלא איידי דאצטריך למימר בסיפא ומתפללין בראש הזית שאינו מותר לבעה"ב אלא לאומנים בלבד כדי שלא יתבטלו נקט ברישא נמי האומנין:
קוראין: ומ"מ צריכין להתבטל ממלאכתם בפרק ראשון:
בראש האילן: בירושלמי כיני מתניתין. פי' כן גרסת משנתינו הפועלין קורין בראש האילן והאומנין קורין בראש הנדבך דלא שייך אומנות בלקיטת פירות אלא אבנין קאי אומנין. ע"כ:
הנדבך: פי' הרמב"ם ז"ל מנהג בוני קירות בעפר להציב שני לוחות ומשליכין העפר באמצע וירקעו אותם בכלי עץ יד עד יאחז תבנית הקיר ויקשר ואח"כ מסירין הלוחות ההם מן הבנין אשר בנו וזה המעשה נקרא אצל בנ"א היום בלשון ערב טאפיי"א והלוח האחד מאלו השנים אשר בם יבנה ויכונן הקיר קורין אותו נדבך. וזהו פי' המלה על אמתתה. וענין מ"ש בראש הנדבך ר"ל בראש הקיר בשעה שיהיו עושי המלאכה רוקעין וכותשין בין הלוחות הנקראין נדבך. עכ"ל ז"ל וכן פי' ג"כ בפ"כ דכלים:
מה שאינם רשאין לעשות כן בתפלה: נראה דהא דלא קתני אבל לא מתפללין ללמדנו דאם בדיעבד התפללו שם יצאו י"ח. אלא שלכתחלה אינם רשאין אע"פ שהבטחתן שיכוונו את לבם למקום. והיינו דוקא בשאר כל האילנות אבל בראש הזית או בראש התאנה שעליהן מרובין ויכולין לעמוד שם שלא בדוחק יכולין להתפלל כך פי' רש"י ז"ל. אבל בירושלמי מפ' מפני שטרחתן מרובה ופי' ה"ר יונה ז"ל שכיון שענפיהן מרובין יותר משאר אילנות יש טורח בעלייתן וירידתן יותר מבשאר אילנות ויתבטלו ממלאכת בעה"ב וכ"ה שם בר"מ. ובפי' ה"ר יהונתן ז"ל כ"י מצאתי מפני שטרחתן מרובה כלו' שיותר מדאי אדם טורח בנטיעתן ובקיומן ואם תצריכהו לירד ישברו הענפים והוא הפסד גדול. ע"כ. אבל בעה"ב צריך לרדת אפי' מראש הזית כדאיתא בברייתא בגמ' לפי שאין דעתו מיושבת עליו. וכתב הרא"ש ז"ל הא לאו הכי מצי להתפלל ול"ד להא דאמרינן לא יעמוד לא ע"ג כסא וכו' דכיון דעולה באילן לעשות מלאכתו הוי כאדם שעולה לעליה ומצי להתפלל אלא שאין דעתו מיושבת עליו ע"כ. ורישא דנקט גבי ק"ש אומנים לאו דוקא אלא אפי' בעה"ב קורא בראש האילן וכדכתב ר"י ז"ל:
משנה ה עריכה
עד מוצאי שבת: ומוצ"ש בכלל שהן ד' לילות דבתולה נשאת ליום רביעי והם ג' ימים וד' לילות וכמ"ש ה"ר יונה ז"ל וע' במתני' דבר"פ בתרא דנדה. ומ"מ מצאתי כתוב שם בלשון הטור ז"ל ד' ימים וד' לילות. וכתב עליו הר"י אבוהב ז"ל יש לתמוה שהרי אינם אלא שלשה ימים כלו' שבתולה נשאת ליום הרביעי וכבר קרא ק"ש בשחר קודם נשואיו והשתא לא משכחת עד מוצ"ש אלא שלשה ימים שהוא פטור וכ"כ תהר"י ז"ל ואולי שבוש הוא שנפל בספרים ע"כ. ומהרי"ק ז"ל כתב שם ואפשר לומר שרבינו ז"ל סובר שכיון שעתיד לכנוס ביום ד' גם מהשחר הוא טרוד ופטור מק"ש אע"פ שעדיין לא כנס. ועוד י"ל שמנהגם היה לכנוס את הבתולה בליל ד' אחר תפלת ערבית כמו שנוהגים במצרים עוד היום והשתא הוי שפיר ד' ימים וד' לילות עכ"ל ז"ל. וכתב בב"י א"ח שם סי' ע' שכתב ה"ר מנוח בשם הראב"ד ז"ל דהא דפטור כונס את הבתולה היינו דוקא בלילות שהוא מתייחד עמה אבל אם היתה נדה או חולה או שלא היה מקום ליחוד חייב ע"כ. ועוד כתב בשם ה"ר מנוח דמסתברא דלא מיפטר אלא בלילות כו' אבל הרב בעל הטורים וגם הרמב"ם ז"ל וגם ההגהות מיימונית בשם התוס' ס"ל דגם בימים הוא פטור: ירושלמי זאת אומרת שמותר לבעול בעילה בתחלה בשבת. ופריך תפתר באלמנה שאינו עושה חבורה ומשני והא תנינן ד' לילות אית לך למימר ד' לילות באלמנה. ופריך ומה בינה לבין הא דתנן בשבת פכ"ב שובר את החבית לאכול ממנה גרוגרות. ומשני ואימור דבתרה ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי וכאן שמתכוין לעשותה בעולה כמי שמתכוין לעשותה כלי. ופריך מה בינה למפיס מורסא בשבת דתנן לה בפ"ב דעדיות ומשני ואימור דבתרה ובלבד שלא יתכוין לעשות לה פה: תני לא יבעול אדם בעילה בתחלה בשבת מפני שהוא עושה חבורה ואחרים מתירין משום דלמלאכתו הוא מתכוין ומאליה נעשית חבורה. אסי אמר אסור. בנימין גנזכיה נפק ואמר משמיה דרב מותר. שמע שמואל ואיקפד עילוי ומית. קרי עלוי ברוך המקום שנגפו ועל רב קרא לא יאונה לצדיק כל און. ע"כ. וע' בס' תי"ט שדקדק דלילה ל' זכר. ופשוט הוא בכמה כתובים וישכב עמה בלילה הוא. בלילה ההוא נדדה וגו'. הלילה ההוא יקחהו אופל וגו'. ומפ' בגמ' דאפי' עד מוצ"ש לא פטרו אותו אלא בטרדה כזו שהיא טרדה דמצוה אבל בטרדה שאינה של מצוה כגון שטבעה ספינתו בים אינו פטור שיש לו לישב ולכוין: ומצאתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל ועד מוצ"ש בוי"ו וכתב עוד וז"ל אבל בלילה הראשון בודאי לא עשה מעשה. ע"כ:
בפי' ר"ע ז"ל. שמא לא ימצאנה בתולה ואני שמעתי שמתיירא וכו' מצאתי כתוב אין גם אחד מאלו הפי' נ"ל דאי הכי כי נמי עברו ד' לילות ליפטר דכל עוד דלא בעל אכתי לא סר פחדיה דאטו משום דעברו ד' לילות מובטח לו שלא יעשה כרות שפכה או שימצאנה בתולה. ונ"ל שאין כוונת רז"ל כאן באמרם טרוד מפחד אלא הכוונה שמחשבתו טרודה בדבר אחר ע"כ:
ומעשה ברבן גמליאל שקרא כו': ואית דגרסי שנשא וקרא בלילה הראשון שנשא וכו' ומלת רבינו אית דל"ג לה בכולהו בבי:
משנה ו עריכה
רחץ בלילה הראשון: פי' דקיי"ל דאבל אסור לרחוץ כל גופו אפילו בצונן אבל פניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר. ותימה אמאי איצטריך לאשמעינן דהרחיצה היתה בלילה הראשונה למיתת אשתו. וי"ל לאשמעינן אגב אורחיה דסבירא ליה דאנינות לילה דרבנן כדאיתא בגמ'. אבל אי הוה ס"ל דאנינות לילה דאורייתא אה"נ דלא היה רוחץ בחמין אפי' פניו ידיו ורגליו אע"פ שהיה אסטניס. ופסק הרא"ש ז"ל כר"ג דאנינות לילה מדרבנן שהיא דעת רבים בגמ' בברייתא בפ' טבול יום ור"י לחודיה הוא דסבר יום מיתה תופס לילו מדאורייתא ע"כ בקיצור:
אסטניס: פי' ר"ע ז"ל לשון צנה. אמר המלקט והסמ"ך הראשונה של אסטניס במקום צד"י ששתי האותיות ממוצא אחד. ולפי זה הפי' רחץ היינו בחמין. ומשמע אפי' כל גופו דכיון שהוא אסטניס מצטער הרבה. (בטור י"ד סי' שפ"א הלשון היה רוחץ בלילה כו'):
משנה ז עריכה
קבל עליו תנחומין: כשחזר מבית הקברות ישב באותן מקומות שעושין שורה לאבלים והעם עשו לו שורה וכבוד כבשאר מתים בני חורין. ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל:
לא למדתנו רבינו: גרסת הגמ' ובסכ"י למדתנו רבינו בשלשת המשניות:
שאין מקבלין תנחומין על העבדים: אלא כשם שאומרים לו על שורו ועל חמורו שמתו המקום ימלא לך חסרונך כך אומרים לו על עבדו ושפחתו שמתו המקום ימלא לך חסרונך. וכתב רשב"א ז"ל וא"ת לא יהא אלא בן חורין מי מקבלין תנחומין על הרחוקים כבר פרשו בירושלמי שתלמידו של אדם חביב עליו וכן עבדו המשמשו כרצונו היה חביב עליו כבנו עכ"ל ז"ל:
כשר היה: פי' שלא היה גזלן ופרוץ כשאר עבדים כנענים שהן פרוצים גם בעריות:
משנה ח עריכה
חתן אם רצה: כו' סתמא דמתני' כר"ג דלעיל הכי אמרי' בירושלמי ואיתא נמי בירושלמי פ"ק דשבת ורשב"ג בריה ס"ל דחיישינן ליוהרא אם לא היה אדם מפורסם בחסידות כר"ג אביו שקרא ק"ש לילה הראשון. וע' בפסחים פ' מקום שנהגו. ובגמ' דתענית פ"ק דף יו"ד אמר רשב"ג תלמיד אינו עושה עצמו יחיד בדבר של שבח כגון לפרוס סודר וכיו"ב. אבל לדבר של צער כגון להקדים להתענות על הגשמים בכלל היחידים עושה. וכתב התוס' ז"ל כ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידון וראיה אחרונה וכן פסק ר"ח. ומיהו אנן שבשום פעם אין אנו מכוונים היטיב גם חתן יש לקרות דאדרבא נראה כיוהרא אם לא יקרא וכו' ע"כ. וכתב הרי"ף ז"ל בפ' גט פשוט שאינו מוסכם אותו כלל. גם הר"ן ז"ל כתב דלא קיי"ל כההוא כללא דאמוראי נינהו אליבא דר"י כדאמרינן בפרק זה בורר ואיכא טובא דלית הלכתא כותיה ע"כ. וגם בתשובת הרשב"א ז"ל סי' מ' כ' אין למדין מן הכללות ואפי' במקום שנאמר בהם חוץ ומש"ה גבי עורות לבובים פ"ב דע"ז מ"ג פסקו בגמ' הלכה כרשב"ג שאין סומכין לפסוק כמותו אלא במקום שיש ראיה או דמסתבר טעמיה. ובפ' המדיר תנן רשבג"א בד"א במומין קטנים אבל במומין גדולים כופין אותו להוציא. ואתמר עלה בגמ' אר"י הלכה כרשב"ג ור"נ אמר הלכה כחכמים וקי"ל הלכתא כרב נחמן בדיני. ובפ' הכותב תנן רשבג"א אם מתה יירשנה ולא קיי"ל כוותיה דבדבר שבממון תנאו קיים. ע"כ. והכא במתני' נמי לית הלכתא כותיה וכמ"ש ר"ע ז"ל והוא פסק הרי"ף והרמב"ם ז"ל אכן ר"ח והרא"ש ז"ל פסקו בכאן כרשב"ג (וטעמא דמאן דפסק כת"ק וגם טעמא דמאן דפסק כרשב"ג מפורש בב"י שם סי' ע') ובזה"ז אפי' הפוסקים כרשב"ג מודו כמ"ש:
ליטול את השם: כתב במכלול עלה כ"ד. ועם הלמ"ד מצאנו רז"ל שנשתמשו בחסרון פ"א הפעל באמרם לטול למול לפול וזולתם ע"כ. פי' לטול במקום לנטול שהיא פ"א הפעל ששרשו נטל. למול במקום לנמול ששרשי נמל לפול במקום לנפול ששרשו נפל וכן הרבה זולת אלו. ופי' ליטול את השם לקנות שם טוב לעצמו שהוא חסיד: