מלאכת שלמה על ברכות ג
<< · מלאכת שלמה · על ברכות · ג · >>
מי שמתו: כתבו תוספות ז"ל רש"י גריס מי שמתו אחר תפלת השחר, אבל נראה לר"י שהוא אחר היה קורא דאיירי בסיפיה מקרית שמע וכאן מתחיל נמי מפיטור קרית שמע, ובירושלמי גריס כן ע"כ. ונראה לעניות דעתי דאפשר דבאיזו מהדורא ראו הם ז"ל שכתב הגרסא כן, אבל לפי מה שפירש וז"ל מי שמתו וכו' פטור מקרית שמע לפי שהוא טרוד במחשבת קבורתו והוי דומיא דחתן דפטור משום טרדא דמצוה ע"כ, משמע קצת דגריס ליה אחר היה קורא דסליק מניה דחתן דפטור משום טרדא וכאן נמי פטור מהאי טעמא גופיה.
מוטל לפניו: והעלה הרא"ש ז"ל שכל המתאבלים עליו נקראין מוטל עליו לקוברו ואפילו אחותו נשואה שאינו יורשה ואפילו אינו בעיר, דלא בעינן מוטל לפניו.
פטור מקרית שמע: בירושלמי מפרש טעמיה, א"ר בון כתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים, תוספות ז"ל.
ומן התפלה ומן התפילין: דכל הפטור מקרית שמע פטור מן התפילין כמו שכתב בר"מ פ"ד דהלכות תפילין הי"ג. וכתב הר' יונה ז"ל ואפילו רצה להחמיר על עצמו אסור, וכן מוכח מן הבבלי ומן הירושלמי. ודלא כהרמב"ם ז"ל שסובר דמי שמתו מוטל לפניו אם רצה לקרות קורא, וגם הרב רש"י ז"ל ס"ל הכי. וכתב ב"י בא"ח סימן ע"א דכדאי הם לסמוך עליהם שלא למחות ביד הרוצה להחמיר על עצמו היכא שיש לומר מי שישא משאו מיהת ע"כ.
ואית דגרסי ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה. אכן בירושלמי ובנוסחת כתבי יד אינו, וגם הרשב"א ז"ל לא גרס ליה.
נושאי המטה כו': כתב הר' יונה ז"ל, ואף על פי שיש שהות לאחרונים לקרוא בעוד שנושאין הכת השניה אפילו הכי פטורין, מפני שפעמים נמלכין שאותה כת שלישית בשניים יסעו ומתוך כך אין להם להתחיל ע"כ.
את שלמטה צורך בהן פטורים ואת שאין למטה צורך בהן חייבין: כך היא הגירסא הנכונה. והמרדכי כתב הכי גרסת רש"י שלפני המטה צורך בהן פטורים, ושלאחר המטה אפילו צורך בהן חייבין לקרות, והוי טעמא דכיון שנשאו אותו אין טרודין כל כך במצוה ע"כ. וגם התוספות ז"ל דחו גרסת רש"י ז"ל. אך הר' יונה ז"ל כתב את שהמטה צורך בהם פטורים בירושלמי מפני שאין זה החילוק אלא באותם שלפני המטה לבד, אבל באותם שלאחר המטה מתוך כך הולכין אחר המטה מפני שלעולם אינן צריכין למטה ולעולם חייבין ע"כ. ועיין בב"י או"ח ריש סימן ע"ב והילך כל לשונו.
פירש רש"י ז"ל 'וחלופיהן' שכן דרך שמתחלפין לשאת לפי שהכל חפצים לזכות בו, 'את שלפני המטה' שיתעסקו בו כשתגיע המטה אצלם, 'ושלאחר המטה' הואיל ואין צורך בהם חייבים שכבר יצאו ידי חובה מן המת ע"כ. נראה מדבריו שהוא סובר דהא דקתני את שלמטה צורך בהן היינו שלפני המטה, והא דקתני את שאין למטה צורך בהן היינו שלאחר המטה, והכי קאמר נושאי המטה וחלופיהן וכו' שלפני המטה ושלאחר המטה זהו משפטם, דשלפני המטה כיון שיש למטה צורך בהם פטורים, ושלאחר המטה כיון שאין למטה צורך בהן חייבין.
וכפירוש רש"י כתב הר' יונה בשם הירושלמי. ומדברי רבינו כאן ובסימן ק"ו נראה שהוא מפרש נושאי המטה וחלופיהן בין אותם שהם לפני המטה בין אותם שהם לאחריה אם יש למטה צורך בהן אלו ואלו פטורים, ואם אין למטה צורך בהם אלו ואלו חייבין. ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות קרית שמע נראה שהוא מפרש דהכי קאמר נושאי המטה וחלופיהן וכו' בין אותם שהם לפני המטה בין אותם שלאחריה מאחר שלמטה צורך בהן פטורין, ומאי דקתני סיפא ואת שאין למטה צורך בהן חייבין, הכי קאמר ושאר המלוים את המת שאין למטה צורך בהם חייבים. ולעניין הלכה נקיטינן כדברי הרמב"ם ז"ל עכ"ל ז"ל.
עוד כתוב ברבינו יונה ז"ל דבירושלמי מקשה, כיון דתניא אין מוציאין את המת סמוך לקרית שמע אלא יקדימו לו שעה שיעור שיוכלו להוציאו ולקוברו, אמאי הוצרך לשנות במשנה נושאי המטה וחלופיהן את שהמטה צורך בהן פטורין ואת שאין למטה צורך בהן חייבין, שהרי לא יצטרכו לעולם לקרות קרית שמע בדרך. ומתרץ תפתר כגון דהוו סבירין דאית ביה עונה וטעו דלא היה בה עונה שיעור שיוכלו להוציאו ולקברו קודם שיגיע זמן קרית שמע ע"כ. ויש מתרצים דמתניתין מיירי בדיעבד שהוציאוהו סמוך לקרית שמע.
אלו ואלו פטורין מן התפלה: כתבו תוספות ז"ל אבל בקרית שמע ותפילין שהן מדאורייתא חייבין, ורישא דקאמר מי שמתו מוטל לפניו דפטור מן התפילין וכו' וכל שכן דפטור מן התפלה, אלא לא בעי למתני ברישא אלא החילוק שבין נושאי המטה למתו מוטל לפניו ע"כ. משמע שלא היו גורסים הם ז"ל במשנה ומן התפלה. וכן מצאתי שמחק גם כן הרב בצלאל אשכנזי ז"ל מלת ומן התפלה מדבריהם ז"ל בדבור שקודם לזה.
אבל הר' יונה ז"ל כתב מי שמתו מוטל לפניו פטור מקרית שמע ומן התפלה ומן התפילין נושאי המטה כו' כן היא הגירסא בכל הספרים המדוייקים, ונראה לפרש שאף על פי שלא שנה במשנה אלא אלו השלשה בלבד הוא הדין דפטור מכל שאר המצות, אלא דתנא [אלו] שהן חמורות וכל שכן בכל שאר המצות שאינם חמורות כל כך, ולפיכך אמר תפלה ותפילין עם קרית שמע מפני שקבלת עול מלכות שמים שלימה היא עם התפילין וגם צריך להתפלל עמהם עכ"ל ז"ל.
ורשב"א ז"ל כתב דנקט הני לרבותא לומר דאף על גב דמצי למעבדינהו ולמיקם קמיה פטור ע"כ. משמע מדברי שניהם דלא גרסינן במתניתין ומכל מצות האמורות בתורה כמו שכתוב בגמרא במשנה. ורבינו שלמה לוריא ז"ל נראה דגריס לה, אבל הרב בצלאל ז"ל מחקה.
אלו ואלו פטורים מן התפלה: אפילו המלוין שאינם טוענים ולא עתידין לטעון גם הם פטורין מן התפלה, כך פירש הרמב"ם ז"ל במשנה וגם בפ"ו דהלכות תפלה, אף על פי ששאר מלוין לא נזכרו במשנה. וכתב הר' יונה שהטעם היותר נכון הוא מפני שבתפלה צריך להתפלל מעומד ואינם יכולין לשהות כל כך, אבל קרית שמע שיכולין לאמרה בעוד שמהלכין ודי לעמוד בפסוק ראשון שלא יתעכבו בו אלא מעט חייבין ע"כ.
פטורין מן התפלה: פירש רש"י ז"ל דלאו דאורייתא היא, ורבותי פירשו לפי שיש להן עוד שהות, ולי נראה שאין זה לשון פטורין ע"כ.
וכתב הרא"ש ז"ל ואין להקשות על דברי (רוצה לומר על דברי עצמו שפסק שם שמי שהיה אונן במוצאי שבת ולא הבדיל שחייב להבדיל למחר אחר הקבורה) מפירוש רש"י ז"ל, דמשמע כיון שפטורין ההוא שעתא פטורין עולמית, דהא ודאי ליתא, דמי לא מודה רש"י ז"ל דאם קברו את המת ויש שהות ביום שיוכלו להתפלל שמתפללין. ועל כן לא פליגי רבותיו והוא אלא שלפירוש רבותיו אם הגיע זמן התפלה ויכול לעסוק ועדיין יש להן שהות להתפלל יעסקו בו ואם לאו לא יבטלו התפלה, ולפירוש רש"י ז"ל אם יעבור זמן התפלה יתעסקו בו ע"כ.
אכן הרמב"ם ז"ל פירש והכל פטורין מן התפלה, והטעם מפני טרדת הלב ע"כ:
יתחילו: כתב ב"י שם דלישנא דיתחילו משמע יתחילו ויגמרו כולה, וכמו שכתב מהר"י אבוהב ז"ל דמשמע כן מפירוש רש"י ז"ל.
העומדים בשורה כו': פירש רש"י ז"ל בשורה שהיו מנחמים את האבל בהיקף שורה סביבותיו בשובם מן הקבר ע"כ.
ובגמרא תנו רבנן שורה הרואה את הפנים פטורה ושאינה רואה את הפנים חייבת. ר' יהודה אומר הבאים מחמת האבל פטורים ומחמת כבוד חייבין. ופירש ה"ר יונה ז"ל דאית דמפרשי דר"י לחומרא דארישא קאי, והכי קאמר כי אמרינן דשורה הרואה את הפנים פטורה הני מילי באותן שבאים מחמת האבל אבל הבאים מחמת כבוד אפילו רואה את הפנים חייבת, ואית דמפרשי דאסיפא קאי דאפילו בשורה שאינה רואה את הפנים אם באים מחמת האבל פטורין. ומחמת האבל, אית דאמרי דקרוביו ובני משפחתו בלבד נקראין מחמת האבל, ואית דאמרי דאפילו שאר בני אדם שבאים לנחמו נקראים מחמת האבל ופטורין ע"כ.
ובירושלמי א"ר חנינא בראשונה היו משפחות עומדות לנחם ואבלים עוברין, משרבה תחרות בצפורי שהיו מקפידין על סדר הישיבה התקין ר"י בן חלפתא שיהו משפחות עוברות ואבלים עומדין. ומתניתין דקתני גבי מנחמין עומדין משנה ראשונה קודם שנשתנה המנהג, וההיא דתנינן פ"ב דסנהדרין דרך כל העם עוברין זה אחר זה משנה אחרונה אחר שנשתנה המנהג ע"כ. ועיין שם:
נשים ועבדים וקטנים כו': פירש ר"ת דמתניתין איירי בין רישא בין סיפא בקטן שלא הגיע לחנוך, וחייבין דסיפא קאי אנשים ועבדים לחוד, אבל קטנים פטורים מכל וכל כיון דלא הגיע לחנוך. ואם תאמר אם כן אמאי תנא קטנים בהדי נשים ועבדים כיון דאין שוין, ויש לומר דכן דרך התנא לשנות יחד נשים ועבדים וקטנים שלא הגיעו לחנוך כמו נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה ע"כ.
ובריש פרק המוצא תפילין מוכח דמתניתין דלא כר"מ ור"י דתרווייהו אית להו נשים חייבות בתפילין, וכמ"ש שם תוספות ז"ל.
וגרסינן בילמדנו למה נשתתפו הנשים עם הקטנים ועם העבדים לעניין המצות (הכא מיירי בעבד כנעני שמל וטבל לשם עבדות שדינו כדין אשה שהוא חייב בכל מצוות לא תעשה וגם במצוות עשה שהנשים חייבות בהן. ויש עוד שני מיני עבדים כנענים אחרים. עיין במגיד משנה סוף פרק עשרים דהלכות שבת אכן עבד עברי חייב בכל המצות כשאר ישראל אחר לבד שמותר בשפחה כנענית), לפי שאין להם אלא לב אחד שנאמר וחנה היא מדברת על לבה, אשר היא מצודים וחרמים לבה, ויקם אישה וילך אחריה לדבר על לבה, וכן הקטן אולת קשורה בלב נער, וכן העבד לבו אל אדוניו בלבד. ובירושלמי נשים מניין ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם, עבדים מניין שנאמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד את שאין לו אדון אלא הקב"ה יצא העבד שיש לו אדון אחר, קטנים מניין למען תהיה תורת ה' בפיך בשעה שהוא תדיר בה ע"כ.
בפירוש ר"ע ז"ל דמהו דתימא הואיל ואיתקש לתלמוד תורה כו'. אמר המלקט, כתב ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל וצריך עיון למה לא אמר הואיל ואיתקש לתפילין כדלעיל, ויש לומר דסברא הוא להקיש לחומרא ע"כ. וכבודו במקומו מונח דלא ידענא מה קאמר ז"ל דהא בין תקיש לתפילין בין תקיש לתלמוד תורה הוי לקולא. אלא נראה דלהכי נקט הוה אמינא לאקושי לתלמוד תורה ולא נקט הוה אמינא לאקושי לתפילין, דיותר סמוך הוי קרא דולמדתם אותם את בניכם דמיניה ממעטינן בנותיכם מקרא דתפילין דרחוק טפי בפרשת והיה אם שמוע, אבל אין הכי נמי דהוי מצי ליה הוה אמינא לאקושי לתפילין:
בעל קרי כו': בין שהוא מרגיל וממשיך את הקרי עד עולם דהיינו שמשמש את מטתו (בירושלמי פרק בתרא דיומא ודסוף פרקא קמא דתעניות אריב"ל אין קרי אלא מתשמיש המטה. רב הונא אמר אפילו ראה עצמו ניאות בחלום ואפילו מדבר אחר פירוש שלא מאשה ע"כ), בין שראה קרי לאונסו הכל נקרא בעל קרי.
ומשמע דסבירא ליה לתנא דמתניתין דצריך טבילה לדברי תורה, וכן כמה תנאי ואמוראי איכא בגמרא דסבירא להו דצריך טבילה לדברי תורה, ודלא כר"י בן בתירא דאמר אין דברי תורה מקבלין טומאה והכי נהוג עלמא. (בספר לבוש החור סימן תרי"ג כתב קיימא לן דאין טבילה בזמן הזה לבעל קרי אפילו לתפלה, כיון שאינו יכול לטהר עצמו מכל וכל כגון מטומאת מת ע"כ).
וקודם ביטול התקנה אסיק רבא בגמרא (עיין בתשובת הרשב"א ז"ל סימן רי"ט) דהכי הויא הלכתא, דבריא המרגיל מ' סאה, וחולה המרגיל ובריא לאונסו ט' קבין, וחולה לאונסו פטור מכלום. ופירש רש"י ז"ל דרנב"י דאמר דהשתא נהגינן כריב"ב אחר רבא הוה, וכותיה קיימא לן.
מהרהר בלבו: קרית שמע כשיגיע זמן כו' לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט כך פירש רש"י ז"ל והכריחו לפירוש זה מן הבבלי.
אבל בירושלמי מפרש דבקרית שמע וברכת המזון שהם מהתורה כולי עלמא לא פליגי דמוציא בשפתיו, ולא נחלקו אלא בברכות דרבנן. והכי פרשינן בעל קרי מהרהר בלבו ברכות קרית שמע אבל אינו מברך בפה לא לפניה ולא לאחריה, ועל המזון מברך לאחריו בפה ואינו מברך לפניו אלא בהרהור. רי"א מברך בפה בין לפניהם בין לאחריהם ע"כ.
אבל הר"י ז"ל פירש ועל המזון מברך לאחריו כלומר מהרהר לאחריו. והתם בירושלמי בברייתא מזכיר ר"י בשם חכמים ות"ק בשם ר"מ.
וכתב ה"ר יונה ז"ל על דרך הבבלי דר"י בתרתי פליג בהדי רבנן, חדא בברכות דת"ק אומר שאין קרית שמע והברכות שוות ומהרהר על קרית שמע ולא על הברכות ור"י אומר דדינם שוה, ופליג עליה באידך דת"ק היה אומר מהרהר והוא היה אומר דאפילו הברכות מוציא בפה כל שכן קרית שמע עצמה ע"כ. ועוד האריך עד שנראה שגם הוא אינו מסכים לפירוש הירושלמי.
ובגמרא מסיק דר"י עשאה לברכת המזון כהלכות דרך ארץ, וגבי הלכות דרך ארץ שמעינן ליה לר"י דאמר דבעל קרי שונה בהלכות דרך ארץ פירוש שמתוך שהן הלכות פשוטות מעניין דרך ארץ אין צריך להעמיק בהן, אבל בשאר דברי תורה אין לו להוציא בשפתיו מפני שמתוך הדבור יעמיק בהן. ומכל מקום ר"י על עצמו היה מחמיר מלשנות אפילו דרך ארץ ע"כ עם פירוש רש"י ז"ל. וצריך עיון אמאי פירש רש"י ז"ל עשאה לברכת המזון, ולא קשיא סתמא עשאן דקאי אכולהו כדמשמע פשטא דמתניתין דר"י קאי בין אברכות דקרית שמע בין אברכת המזון וכדכתיבנא בשם ה"ר יונה ז"ל. ולא מצאתי מי שהגיה על דברי רש"י ז"ל מאומה, והוא תימה בעיני שהרי גם בירושלמי איתא נמי ברייתא בהדיא דפליגי בה ר"מ וחכמים דהיינו ר"י קאמר קורא את שמע ומשמיע לאזניו ומברך לפניה ולאחריה:
היה עומד בתפלה: הזכיר זה בכאן אפילו שאין עניין תפלה שייך לכאן מכל מקום משום עניין בעל קרי, הרי"א ז"ל.
לא יפסיק: ירושלמי מתניתין דוקא במתפלל ברבים, אבל במתפלל בינו לבין עצמו מפסיק, וכר"מ שהוא ת"ק דמתניתין דלעיל, ברם כר"י אפילו בינו לבין עצמו אינו מפסיק. ובשאין לו מים, אבל יש לו מים לטבול אפילו ר"י מודה שהוא מפסיק.
אלא יקצר: ודייקינן טעמא דיקצר משום דהתחיל, הא אם לא התחיל לא יתחיל אפילו בהרהור מדלא קאמר יקצר בדבור (פירוש כל זה הלשון הוה ליה למיתני) או יהרהר באריכות ע"כ עם פירוש תוספות והרא"ש ז"ל. וטעמא דהקלו בתפלה מפני שאינה אלא מדרבנן.
עד שלא תנץ החמה: לותיקין, ואפילו לר' יהושע דאמר בפרקא קמא עד ג' שעות.
וכתב ה"ר יונה ז"ל וכל זה דקדקו חכמים בקרית שמע בזמנה דלכתחילה כדי שלא תעבור הנץ החמה, שלא חששו למה שלא היה סומך גאולה לתפלה, ולא הצריכוהו לעלות ולהתכסות אלא שיקרא בתוך המים ע"כ. ועיין מה שכתב בריש פרקא דלעיל.
עד שיטיל לתוכן מים: פירש ר"ע ז"ל שיעור המים רביעית. אמר המלקט כר' זכאי (ואיתא בפרק ג' מינים (נזיר דף ל"ז)) לא שנא מי רגלים בתחילה לא שנא מי רגלים בסוף, וכן הלכה, ודלא כמאן דאמר כל שכן ורצה לומר מי רגלים שהם בכלי. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל פירוש פשט המשנה כך היא דקאי אמים הרעים דלעיל ואפילו דלא אצטריך להו אצטריך על כדומה להו ע"כ.
וכמה ירחיק כו': וכתב ה"ר יונה ז"ל ומי שקורא בלילה או סומא שאינו רואה צריך להרחיק מלא עיניו כאילו היה רואה, והכי פירש בירושלמי עכ"ל ז"ל. ובגמרא א"ר הונא לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו מלא עיניו וכן לתפלה.
ובירושלמי דייק מדקתני מתניתין וכמה ירחיק מהם ומן הצואה ד' אמות לאשמעינן נמי דצריך להרחיק ד' אמות מנבלה מוסרחת, דאי צואה הוי לכלוך הבא מחמת צואה כגון שכבסו במי משרה בגדים המלוכלכין בצואה הא קתני ולא במים הרעים ולא במי המשרה, אלא ודאי שמע מינה לאתויי נבלה מסרחת דדינה כצואה וצריך להרחיק גם ממנה ד' אמות, והוא הדין לכל בני סרחון. ומשמע מתוך ירושלמי זה דכמה ירחיק מהם דקתני מתניתין קאי אמים הרעים ומי המשרה ומי רגלים, וכן מפורש בטור סימן פ"ו:
זב שראה כו': טעמא דזב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע הוא דצריכין טבילה, הא זב שלא ראה קרי ונדה שלא פלטה שכבת זרע קורין ומתפללין ואין צריך טבילה, וכן פסקו רב אלפס ור"ח והרא"ש ז"ל. ודע דדוקא הפולטת שכבת זרע בתוך ג' ימים לשמושה הוי כאילו היא עצמה ראתה קרי וטמאה יום א' כאיש הרואה קרי, אבל אם פולטת אותו לאחר ג' ימים לשמושה אינה טמאה שכבר נסרח הזרע במעיה ואינו אלא כפירשא בעלמא, ונרמז בפירוש ר"ע ז"ל.
וברמב"ם פ"ד דהלכות תפלה סימן ה' וז"ל לפיכך היו אומרים בזמן תקנה זו שאפילו זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע ומשמשת שראתה דם נדה צריכין טבילה לקרית שמע וכן לתפלה מפני הקרי אף על פי שהם טמאים, וכן הדין נותן שאין טבילה זו מפני טהרה אלא מפני הגזרה שלא יהיו מצויין אצל נשותיהן תמיד ע"כ. ורבותא דכולה מתניתין מבוארת שאף על פי שהם בטומאה חמורה יותר משכבת זרע דלא מהניא להו טבילה השתא, אפילו הכי מחייבינן להו טבילה קודם ביטול התקנה. ותו דאף על גב דלא שייך השתא בנדה שפלטה וכו' טעמא דשלא יהיו מצויין אצל נשותיהן שהרי כיון שנטמאת ודאי לא אתו לידי תשמיש, אף על פי כן אצרכוה טבילה לתפלתה.
ור"י פוטר: פירש ר"ע ז"ל אף במשמשת שראתה נדה כו'. אמר המלקט פירוש אף על פי שהשמוש דהיינו הקרי קדם לדם הנדות.
וכן גם כן תני ר"ח בעל קרי שראה זיבה צריך טבילה ור"י פוטר. ולאו דוקא נקט רישא זב שראה קרי דאפילו איפכא בעל קרי שראה זוב פטר ר"י, אלא נראה דנקט ברישא זב שראה קרי להודיעך כוחן דרבנן דאפילו שקדמתו טומאת הזיבה אפילו הכי מחייבי ליה רבנן טבילה לקרויו לדברי תורה, וסיפא נקט משמשת שראתה דם להודיעך כחו דר"י דאף על פי שהקרי קדם פוטרו ר"י כדכתיבנא.
ומוכח ממתניתין דבעל קרי גרידא אפילו ר"י מחייב ליה טבילה לדברי תורה, אלא שלעניין ברכת המזון הקל כדכתיבנא לעיל בסימן ד':