מלאכת שלמה על בבא קמא י

<< · מלאכת שלמה · על בבא קמא · י

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

הגוזל ומאכיל וכו':    נראה דאגב דתני בסוף פירקין דלעיל היה מעלה את הכסף ואת האשם ומת הכסף ינתן לבניו דזכו בו בני הגזלן במיתת הגר תנא השתא נמי דזכו נמי בני הגזלן בגזלה שהניח לפניהם אביהם אחר מיתתו:

ואם היה דבר שיש בו אחריות:    כלומר ואם הניח להם וכו' לשון רעז"ל. אמר המלקט פי' משום דהא אשתעבוד נכסיה ורבא הוא דמתרץ לה הכי ואמר רבא כי שכיבנא ר' אושעיא נפיק לותי דתריצנא למתני' כותיה כמו שכתבתי שם ובגמ' בברייתא הניח לפניהם בין גדולים בין קטנים חייבי' משום סומכוס אמרו גדולים חייבים קטנים פטורין ואע"ג דגזלה קיימת:

אין פורטין וכו':    וז"ל נמוקי יוסף ז"ל ואין נוטלין מהם צדקה ואפי' לר"ש דאמר סתם גזלה יאוש בעלים והשתא איכא יאוש ושנוי רשות מ"מ דבר מגונה לקבל ממון הבא מן המקום המיוחד להצניע בו גזלה ע"כ. ובגמ' תנא אבל נותן לו דינר ומחזיר לו את השאר פי' רש"י ז"ל שאם היה למוכס פרוטות לתת לו נותן לו דינר כסף ומקבל ממנו פרוטות בשוה חציו מפני שהוא כמציל מידם:

ולא מכיס של גבאים:    פי' הרמב"ם ז"ל מכיס של גבאי צדקה שמי שלא יראה כשלקח הגבאי הדינר להחליפו יחשדנו שהוא פורע חובו מנכסי הצדקה:

משנה ב

נטלו מוכסין את חמורו וכו':    לרבה דאמר דאפילו בשמעיניה דאייאש פליגי רבנן ור"ש בגנב וגזלן מוקמי מתני' כר"ש דאמר בפ' כ"ו דמסכת כלים דבגזלן הוי יאוש בעלים ולא בגנב ואע"ג דמתני' קתני דבתרוייהו הוי יאוש לבעלים ר"ש משני דליסטים לאו היינו גנב אלא לסטים מזוין ותנא במתני' תרי גווני גזלן אבל לעולא דאמר בדשמעיני' דברי הכל יאוש קני מתני' בדשמעיניה דאייאש ודברי הכל ומוכס דמתני' היינו גזלן ולסטים היינו גנב. ועיין בגמ' אם אפשר לומר דלרבה מתני' רבי היא דס"ל דגנב כגזלן דר"ש דקני ולא כגזלן דרבנן דלא קני אע"ג דפשטא בגמ' משמע דלא אוקי באיבעית אימא מתניתא כרבי אלא ההיא ברייתא דפריך מינה בגמ' לרבה דקתני בה גנב וגזלן:

גזלו ליסטים את כסותו:    אית ספרים דגרסי נטלו לסטים את כסותו ונראה שהיא גירסא נכונה:

ונתנו לו כסות אחרת:    הרי אלו שלו. תנא אם נטל חמור מן המוכס או כסות מן הליסטים מחזיר לבעלים ופליגא ברייתא אמתני' כך פי' רש"י ז"ל אבל תוס' ז"ל בפרק מרובה (בבא קמא דף ס"ז) פירשו בשם ר"י דברייתא איירי שהבעלים עומדים ולא נתייאשו עדיין כשנתנו לזה אע"ג דלסוף דאתי לידיה נתייאשו לא קני דשנוי רשות דקודם יאוש לא קני ע"כ:

מן הגייס:    ליתיה בירושלמי הכא. אכן הר"ר יהוסף ז"ל הגיה המציל מיד הגייס מיד הנהר מיד הליסטים אם נתיאשו וכו':

וכן א"ר יוחנן בן ברוקא:    מלת וכן ל"ג לה:

נאמנת אשה או קטן וכו':    במסיחין לפי תומן וכגון שהיו בעלים מרדפין אחרי הנחיל קודם דברי הקטן דרגלים לדבר דשלו הוא ומשום דקנין דרבנן היא דהמנוה בנחיל ובתרומה בדרבנן נמי הימנום ובשבויה נמי אע"ג דאיסורא דאורייתא משום דספק זונה בעלמא היא וכן כתבתי בשם הירוש' ס"פ שני דכתובות:

מכאן יצא נחיל זה:    ומהלך בתוך שדהו ונוטל את נחילו כן הגיה הר"ר יהוסף ז"ל:

ואם הזיק משלם מה שהזיק:    נראה דמתני' דלא כר' יהודא ודלא כרשב"ג ודלא כר"ש וכמו שכתבתי בפ' בתרא דמציעא סי' ה':

ר' ישמעאל בנו של ריב"ב אומר אף קוצץ:    ובגמ' תניא ר' ישמעאל בנו של ריב"ב אומר תנאי ב"ד הוא שיהא יורד לתוך שדה חברו וקוצץ סוכו של חברו להציל את נחילו ונוטל דמי סוכו מתוך נחילו של חברו ותנאי ב"ד הוא שיהיה שופך יינו ומציל דובשו של חברו ונוטל דמי יינו מתוך דובשנו של חברו ותנאי ב"ד הוא שיהא מפרק את עציו מעל חמור חברו וטוען פשתנו אם מת חמורו ונוטל הלה דמי עציו מתוך פשתנו של חברו שע"מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ. וכתבו שם תוס' ז"ל דר' ישמעאל בנו של ריב"ב פליג נמי אמתני' דבסמוך דקתני זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש וכו' אין לו אלא שכרו דר' ישמעאל ס"ל דנוטל כל דמי יינו אע"פ שלא התנה עמו אני אציל את שלך ואתה נותן לי דמי ייני ע"ש. וכן משמע ג"כ מפי' רש"י ז"ל כאן אבל הרא"ש ז"ל כתב דמתני' מיירי כשנשפך מעצמו ותנאי ב"ד כשבעל הדבש תובע שישפוך בעל היין את יינו שלא יהא רשאי למחות ע"כ. עוד כתב דאפשר לומר דתרי תנאי אליבא דר' ישמעאל דתנא דמתני' אליבא דר' ישמעאל ס"ל דדינא הוי לקוץ סוכו דזה נהנה וזה אינו חסר הוא מאחר שנותן לו דמי סוכו להציל נחילו שדמיו מרובין וכופים אותו על מדת סדום ולא בעי תנאי ותנא דברייתא אליבא דר' ישמעאל היינו רבנן דמתני' וסברי לאו דינא הוא אלא תנאי ב"ד ע"כ:

משנה ג

המכיר וכו':    ונראה דאגב דסליק למיתני דר' ישמעאל ס"ל דיכול לקצוץ ונותן את הדמים סמך הא מתני' והוי כמו ראיה לדברי ר' ישמעאל והכי קאמר הא למה זה דומה למכיר כליו ביד אחר שאתם מודים לי באם יצא לו שם גניבה בעיר דנאמן לוקח ליטול בשבועתו כל מה שנתן הכא נמי דיצא קול אשה או קטן מסיחין לפי תומם וגם הבעלים מרדפין אחר הנחיל של הדבורים שלהם דומיא דהכא דבני אדם שלנו בתוך ביתו יצאו וחבילות על כתפיהן וכל בני אדם אומרים אלו כליו של פלוני הכא נמי קוצץ סוכו של חברו ונוטל כל נחילו ונותן דמי הסוכה לחברו א"ל חכמים אדרבא אין אנו מדמין דין הנחיל אלא לדין זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש וכו' שאין לו אלא שכרו שדומה לשטף נהר חמורו וחמור חברו אמר להם גם שם בחבית של יין ובכד של דבש פליגנא עלייכו דלכתחלה חייב לשפוך יינו להציל דבשו של חברו ונוטל דמי יינו בידו מתוך דובשנו של חברו וכדעת תוס' ז"ל:

אם יצא לו שם גניבה:    בגמ' פריך וכי יצא לו שם גניבה בעיר מאי הוי ליחוש דילמא זבנינהו והדר ביה ויודע שמכרן לוקח לאחר עמד וצעק בלילה להאמין כשיערער ומוקמי' לה כגון שהיתה מחתרת חתירה בתוך ביתו ובני אדם שלנו בתוך ביתו יצאו וחבילות של כלים על כתפיהן והכל אומרים אלו כליו של פלוני אלו ספריו של פלוני שהן ספר פלוני ופלוני כלי פלוני ופלוני שנגנבו שבני אדם הללו נושאים והם מכירים שהן חדשים כאשר טען וכל זה מיירי באדם העשוי למכור כליו אבל בעל הבית שאינו עשוי למכור כליו לא צריך דנימא ספר פלוני ופלוני כלי פלוני וכלוני כיון שיצא לו שם גניבה. ירוש' א"ר אבא בר ממל בדין הוא שלא ישבע ולמה אמרו ישבע שלא יהיו בעלי בתים נטפלין לגנבים ע"כ. ועיין בהר"ן ז"ל פ' כל הנשבעין דף שכ"ט שכתב שאין זו דרך גמרתנו:

שאני אומר וכו':    משמע דוקא היכי דאיתיה להאי טעמא אבל היכי דליתיה כגון כלים העשוין להשאיל ולהשכיר לא ואפי' לא יצא לו שם גניבה בעיר וכן כתב הרמב"ם ז"ל נמוקי יוסף ז"ל. וע"ש בפ"ה דהלכות גניבה דמשמע דדוקא אם יצא לו שם גניבה בעיר וכבר השיג בזה שם כסף משנה על בעל הטור שכתב הוא ג"כ על הרמב"ם ז"ל כדברי נ"י ז"ל. ועוד יש חילוק לר"ת ז"ל בין האנשים במה שאנו מכירין מנהג האדם אם רגיל להשאיל לחברו כן כתב נ"י ז"ל ושמא בנ"י גרסי' הרמב"ן בנון:

משנה ד

זה בא בחביתו וכו':    ועיין במ"ש לעיל בסמוך סי' ב':

ואם אמר לו אני אציל את הדבש וכו':    בגמ' פריך אמאי לימא ליה משטה אני בך מי לא תניא הרי שהיה בורח מבית האסורים והיתה מעבורת לפניו א"ל טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו אלמא א"ל משטה אני בך והכא נמי ומשני הא לא דמיא אלא לסיפא ואם אמר ליה טול דינר בשכרך והעבירני נותן לו שכרו משלם דאפסידי' דמיירי האי סיפא שהיה שולה דגים והיה יכול לצוד כדי למכור בזוז והיינו בשכרך דקאמר ליה ומתניתין הרי הפסדו ניכר. ירושלמי תני שנים במדבר ביד זה חבית מים וביד זה חבית דבש נסדקה חבית של מים תנאי ב"ד היא שישפוך זה דבשו ויציל את מימיו שהמים מחיה במדבר ולא הדבש ע"כ:

ואתה נותן לי דמי שלי:    כצ"ל:

משנה ה

ונטלוה מסיקין:    ס"א מציקין ובגמ' מאן דתני מציקין בצדי נמי לא משתבש דכתיב במצור ובמצוק וכו'. ומה שכתב רעז"ל כגרסת מסיקין בסמך הוא פי' רש"י אבל הרמב"ן ז"ל פי' בחומש בפי' התורה בפרשת כי תבא במלת צלצל דאינו ארבה דא"כ היה ראוי שיצרף אותו עם פסוק הארבה והתולעת אלא צלצל היינו שם למחנה האויב שהם יבאו ויאכלו הפירות אשר תוציא האדמה אשר עמלת ויקרא החיל צלצל בעבור שישמיעו קול מלחמה במחנה וקול שופר ורעם שרים ותרועה מלשון צלצלי שמע צלצלי תרועה ובמנענעים ובצלצלים וכן ארץ צלצל כנפים ארץ המשמעת צלצול כנפים שהולכת למרחקים כאשר ידאה הנשר ובגמרא נטלוה מסיקין מאן דתני מסיקין לא משתבש דכתיב יירש הצלצל ומתרגמינן יחסליניה סקאה ומאן דתני מציקין לא משתבש דכתיב במצור ובמצוק כי הוא אצלס שם למביאי האדם במצור ובמצוק עכ"ל ז"ל בקיצור:

שטפה נהר וכו':    בגמ' וגם בפ' שבועת הפקדון דף ל"ג ברייתא בפלוגתא ומתני' כחכמים דהתם אבל ר"א ס"ל התם דחייב להעמיד לו שדה וכמו שאכתוב בסמוך בס"ד. ונראה דאיידי דתנן לעיל בסמוך שטף נהר חמורו וחמור חברו סמך נמי הא מתני' דקתני בה שטפה נהר אומר לו הש"ל. וכתב הרמב"ם ז"ל השמיענו בהלכה זאת כשתהיה המכה טבעית כוללת או אונס כוללת כמו ששטפה נהר או נשקעה או ירדו עליה אבני אלגביש שדינם דין מכת מדינה ולא יכול לומר לו הרעב הזו באה בעונותיך וכאילו אתה הוא הסיבה כדי שיהא חייב לשלם אבל יאמר לו הש"ל ע"כ:

ואם מחמת הגזלן וכו':    כגון ששמע מבית המלך שמבקשים לגזול שדות והראה להם זה טלי קרקע זו של פלוני דאי מפרשת למתני' כגון דאנסוה לארעא דידיה ולא אנסו כולהו ארעתא הא מרישא שמעת מדיוקא אם מכת מדינה היא אין אי לא לא. והקשו תוס' ז"ל תימה דבכמה מקומות איכא הכי שכופל דבריו וי"ל דדייק מדהו"ל למיתני ואם לאו חייב מדקתני ואם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחר משמע דמילתא באפי נפשה היא דאחוי אחוויי ע"כ. ופירשו תוס' ז"ל עוד דחייב משום דינא דגרמי כדמוכח משמעתין לקמן והא דלא אשכחן דר"מ דיין דינא דגרמי לעיל פ' הגוזל אלא מברייתא דמחיצה שנפרצה מכח מתני' דהמסכך דבפרק ז' דכלאים הא דלא מייתי ממתני' דהכא משום דלא קתני בה בהדיא דאחוי אלא מיתורא דמתני' מוקי לה הכי ע"כ בקיצור:

שטפה נהר אומר לו הש"ל:    כחכמים ור"א פליג עלייהו שחייב להעמיד לו שדה אחר ובגמ' מפרש טעמא דר' אליעזר דריש רבויי ומיעוטי ורבנן דרשי כללי ופרטי:

משנה ו

או שלוה הימנו או שהפקיד לו בישוב לא יחזיר לו במדבר:    אבל אם רצה לתבוע במדבר ידו על העליונה דפריך בגמרא ורמינהי מלוה משתלמת בכל מקום אבידה ופקדון אין משתלמין אלא במקומן ומשני אמר אביי ה"ק מלוה נתנה ליתבע בכל מקום אבידה ופקדון לא נתנו ליתבע אלא במקומן. ונראה דאגב דקתני לעיל בסמוך גבי שדה שטפה נהר אומר לו הש"ל תנא השתא האי בבא לאשמועי' דזימנין דאפי' גבי מטלטלין יכול לומר לו הש"ל אם א"ל הנפקד אנא נמי אזלינא למדברא יחזיר לו במדברא ואומר לו הש"ל ואין כאן חיוב אפי' בידי שמים אבל האומר לחברו איני יודע אם גזלתיך אם הלויתני וכו' חייב בבא לצאת ידי שמים. וראיתי שהרי"ף והרא"ש ז"ל השמיטו דין פירש ע"מ לצאת במדבר יחזיר לו במדבר ומשמע שרש"י והרא"ש ז"ל חולקים בפירוש ובגרסת הגמ' דבע"מ לצאת במדבר אח"כ מצאתי שכבר כתב בית יוסף ז"ל שם בסי' ע"ד והרגיש ביותר מכל מה שכתבנו ע"ש וגם נתן טעם לדבר לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל שהשמיטוהו ע"ש:

משנה ז

האומר לחברו גזלתיך וכו':    נראה לע"ד דלא זו אף זו קתני לא מיבעיא גזלתיך דבתורת איסור אתא לידיה דחייב לשלם לו אע"פ שהוא ספק אצלו שמא כבר החזיר לו אלא אפי' הלותני דבהיתר אתא לידיה חייב לשלם ול"מ הלויתני דנהנה ממנו דחייב לשלם אפי' אם נסתפק אצלו אם כבר שילם לו אלא אפי' הפקדת אצלי נמי דאין לו שום הנאה דמי לא עסיקי' בש"ח ואפ"ה חייב לשלם לו אפי' שהוא ספק אצלו שמא כבר החזיר לו וסיפא דקתני אבל אם אמר לו איני יודע אם גזלתיך וכו' הוי ודאי זו ואין צריך לומר זו כך נלע"ד. לשון הרי"ף ז"ל חייב לשלם ודוקא בדקא תבע ליה חבריה דכיון דברי לו שגזל או שלוה ואיסתפק ליה אם החזיר אם לא החזיר חייב דאין ספק מוציא מידי ודאי ואי לא תבע ליה אלא איהי אמר מדעתא דנפשיה וחבריה לא קא תבע ליה אינו חייב אלא בבא לצאת ידי שמים והיכא דתבע ליה חבריה וא"ל מנה לי בידך ואיהו אמר לא ידענא אי לוינא אי לא פטור והיינו דתנן אבל אם א"ל איני יודע אם גזלתיך וכו' פטור עכ"ל. ז"ל הרמב"ם ז"ל בפי' מתני' היה חייב לשלם כשטוענו חברו טענת ברי ואמר גזלת אותי והלותי אותך אבל אם חברו ג"כ מסופק ואמר איני יודע אם הלותי אותך והוא אומר הלותני ודאי אבל איני יודע אם החזרתי או אם לא החזרתי אינו חייב לשלם אבל אם בא לצאת ידי שמים יתן לו כמי שהודה שהלוהו ומה שאמר פטור ואפי' טענו חברו טענת ברי ויאמר הוא איני יודע פטור ואינו חייב אלא שבועת היסת שהוא אינו יודע באמת שיש לו אצלו ממון ע"כ. ומ"מ אם בא לצאת ידי שמים חייב כיון שהוא כמסתפק. וראיתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל אם גזלתיך אם הלויתני אם הפקדת אצלי ואם לא הפקדת פטור מלשלם:

משנה ח

הגונב טלה וכו':    בברייתא פליגי ר' ישמעאל ור"ע דר' ישמעאל ס"ל גונב טלה וכו' לא בעי להודיע לבעלים שהחזירו ור"ע ס"ל דצריך להודיעם ואם לא הודיעם חייב באחריותם ודוקא בגונב טלה מרשות עצמו כגון שהוא שומר עליו פליגי ר' ישמעאל ור"ע אבל בגונב מרשות בעלים אפי' ר"ע מודה ובהכי מיירי מתני' דהכא ועי' ברב אלפס ז"ל במתני' דהכא גם בפ' המפקיד דף פ"ד גם עיין לקמן במציעא בפי' רעז"ל פ"ג סי' ט' גם שם במ"ש אני: ולרב חסדא דס"ל אם גנב לדעת בעלים אם אח"כ כשהחזירו מנו הבעלים את הצאן ושלימה היא הוא דמנין פוטר ואם גנב שלא לדעת בעלים כשמחזירו צריך להודיע לבעלים ואם לא הודיען אע"ג דמני חייב מיתרצה מתני' כדפירשה רעז"ל. והשתא מיפרשא סמיכות מתני' לדלעיל מינה לדעת רב חסדא דקיי"ל כותיה הכי. דה"ק אע"ג דאמינא לך אבל אם א"ל איני יודע אם גזלתיך וכו' דפטור מלשלם דבעבור שאינו יודע מרויח מדיני אדם תנא השתא דידיעת הבעלים שנגנבה להם הבהמה מאצלם ושהוחזרה להם גורם לגנב פיטור אם מנו כבר את צאנם ואם לא ידעו שנגנב להם הטלה אע"פ שמנו את צאנם ושלימה היא חייב הגנב אם מת או נגנב או נאבד משום דלא עביד השבה מעלייא. וכתב שם הרב המגיד יש מי שכתב שאם היה הטלה שגנב נקוד וטלוא ואין כמותו בעדר אם ידעו הבעלים בגניבתו והחזירו לעדר אע"פ שלא מנו את הצאן הרי הוא כמנין ופטור שהרי הוא ניכר וכן נראה קצת מן הסוגיא אשר שם ע"כ:

משנה ט

אין לוקחין מן הרועים וכו':    ונראה דסמך האי מתני' למתני' דהגונב טלה מן העדר דברועים שייך שפיר שגונב טלה מן העדר ואע"פ שלא ידעו הבעלים בגניבתו פטור אפי' אליבא דרב חסדא משום דלא שייך ברועה טעמא דאנקטה נגרי ברייתא שאע"פ שכיון לגונבה או גנבה כבר היא רועה בכלל הצאן. או אפשר דאשמועי' בסמיכות המשניות זו לזו דאע"ג דתנינן הגונב טלה וכו' חייב באחריותו אם קנה מן הרועה שאסור לקנות ממנו טלאים וגדיים וצמר וחלב או מן הנשים כלי צמר בגליל וכלי פשתן ביהודה או עגלים שלא מן השרון או שאמרו לו להטמין ואעפ"כ קנה מהם ורצה לשוב בתשובה אין צריך להודיע לבעלים אלא יחזיר למי שקנה ממנו ויצא ידי חובתו אפי' מידי שמים כך נראה לע"ד:

צמר וחלב וגדיים:    כצ"ל. ובברייתא בגמ' תניא אבל לוקחין מהן תפורין מפני שהן שלהן ופי' רש"י ז"ל תפורים בגדים תפורים דאי נמי גנבן קננהו בשנוי ע"כ. אבל מצאתי שכתב מוהרי"ק ז"ל שם בבית יוסף שהרשב"א ז"ל כתב דאינו מחוור בעיני דתיפוק ליה משום שטוואו ולבנו וארגו ועוד בגדים מאן דכר שמייהו ונראין דברי הראב"ד ז"ל שפי' גיזין תפורין זה עם זה דלפי שאסרו התלושין של צמר ואפי' יש בהן שיעור שתים ושלש גיזין מפני שנראה כי הוא שומט אותן מן הגיזין וגניבה היא בידו אבל אם אותם תלושין תפורין זה עם זה ויש בהן שיעור ד' וה' לוקחין אותם שאם היתה גניבה לא היה תופר אותם אבל היה מוכרן מעט מעט בגניבה כדי שלא יהא בו הרגשה. והרמב"ם ז"ל בפ' ששי מהלכות גניבה השמיט הא דאבל לוקחין מהן תפורין משמע שהיה מפרש כפי' רש"י ז"ל והוקשה לו מה שהוקשה להרשב"א ז"ל ולפיכך השמיטו עכ"ל ז"ל:

כלי צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל:    פי' רש"י ז"ל צמר ביהודה ופשתן בגליל זו היא מלאכת הנשים והן עצמן עושות ומוכרות ולדעת בעליהן הוא ע"כ. וראיתי שמחק הר"ר יהוסף ז"ל מלות כלי צמר ביהודה וכתב כן מצאתי. ונלע"ד דאי טוויית צמר וטוויית פשתן אין נכללין בכלל סתם כלי נקט כלי לרבותא דאפי' דסתם מלאכת הנשים היא טוייה כדאמרי' בעלמא אין חכמתה של אשה אלא בפלך אפ"ה הכא ביהודה ובגליל אפילו כלים ארוגין ועשוין בשלימות קונין מהן שהיא ג"כ סתם מלאכת הנשים שם והכי משמע לע"ד מלשון רש"י ז"ל דוק:

ועגלים בשרון:    ברחבה לעין כל דמאחר שמוכרין בפרהסיא לא גנבום לישנא אחרינא שרון שם מקום ומקום גדול עגלים ולוקחין עגלים בזול ומגדלין אותן ושלהן הן ולשון זה עיקר כדאמרי' במנחות בפ' כל קרבנות אלים ממואב כבשים מחברון עגלים משרון רש"י ז"ל:

וכולן שאמרו להטמין אסור:    ס"א וכולן שאמרו הַטְמֵן וכן הגיה הר"ר יהוסף ז"ל:

משנה י

מוכין שהכובס וכו':    קשר זו המשנה עם שלמעלה ממנה מבואר דכיון דקתני מוכין שהכובס מוציא הרי אלו שלו וכו' מוכח שפיר דלוקחין ממנו אותן המוכין וכן מכל אחד מן הנזכרים במה מה שהוא שלו לוקחין וכדתני בברייתא בגמרא בהדיא:

ושהסורק מוציא:    מצאתי שכתב בספר מאירת עינים שם סי' שי"א וז"ל ושהסורק מוציא בא"ח סי ש"א מצאתי פירושו בפרישה והוא שדרך סורקים שלאחר שנעשה הבגד היינו לאחר האריגה הוא לוקח הבגד ומותחו ע"ג יתדות וסורקו בקוצים כדי שלא יהו נראין חוטי האריגה אלא יכסה אותו הצמר היוצאין מחוטי האריגה והוא נוי של בגדו וע"י אותה סריקה נשמט ונשאר ג"כ צמר הרבה בקוצים וכיון שהן הרבה יש קפידא בזה והן של בעל הבית ע"כ:

הכובס נוטל שלשה חוטין:    דרך אורגי בגדי צמר וכו' כך צ"ל בפי' רעז"ל:

החייט ששייר מן החוט כדי לתפור בו:    ירושלמי כמלא משיכת מחט וזה הלשון נקט הרמב"ם ז"ל שם ביד:

ומטלית שהיא שלש על שלש:    חייב להחזיר לבעלים. כך היא הגרסא בירושלמי וברב אלפס ובהרא"ש ז"ל וכן ג"כ שם ביד וא"כ הוא צ"ע מ"ש דהכא קתני חייב להחזיר לבעלים מכל בבות דמתני' ואפשר דהכא כיון דקתני ברישא ששייר משמע שאם היה רוצה היה יכול שלא לשייר שום דבר אלא שכיון לכתחלה לשייר כדי ליטלו לעצמו ולזה קתני הכא חייב להחזירו לבעלים ודיקא נמי דקתני ששייר לו ולא קתני שנשתייר כך נלע"ד. ובגמ' בברייתא קתני החייט ששייר מן החוט פחות מכדי לתפור בו ומטלית שהיא פחותה משלש על שלש בזמן שבעל הבית מקפיד עליהן הרי אלו של בעל הבית אין בעל הבית מקפיד עליהן הרי אלו שלו ע"כ. ומדפירש רש"י ז"ל התם בברייתא דגרסי' ומטלית שהיא ג' על ג' או חייט וכו' עד הרי אלו של בעל הבית עיקר כונתו היא דלא גרסי' במתני' מלת פחותה אע"ג דניגרוס נמי משלשה על שלשה לשון זכר דהיינו טפחים דא"כ משמע דפליגא מתני' אברייתא וכך נלע"ד. וכבר יתכן לומר שנשמר דלא ניגרוס מטלית בלי ויו דמשמע ששייר מן החוט כדי לתפור בו מטלית קטנה שהיא שלש על שלש חדא דהא בגמ' מפר' וכמה כדי לתפור בו וכו' ועוד דמה שייך תפירה במטלית קטנה לבדה. שוב מצאתי שכתב הר"ר יהוסף ז"ל ששייר מן החוט כדי לתפור בו מטלית שהיא שלש על שלש חייב להחזיר לבעלים כן מצאתי בכל הספרים וכן היה נראה נכון דאי גרסי' ומטלית בוי"ו א"כ לא הזכיר בשיעור החוט כדי לתפור בו כמה תפירות וזה אינו דרך התלמוד אך בגמ' אינו כן עכ"ל ז"ל:

מה שהחרש מוציא במעצד הרי אלו שלו:    בגמ' רמינן והא תניא במעצד הרי אלו של בעל הבית ותירץ רבא באתרא דתנא דידן איכא תרתי חציני לרבתי קרי לה כשיל ולזוטרתי קרי לה מעצד באתרא דתנא ברא חד הוא דאיכא וקרי ליה מעצד:

סליק פירקא וסליקא לה מסכת בבא קמא. בעזרת שוכן רומה. ובעזרת האל הבורא. הטובה. נתחיל מסכת בבא מציעא.