מטה אפרים אורח חיים תרכה

<< | מטה אפרים · סימן תרכה | >>

סימן תרכה בטור ובשולחן ערוך

הלכות חג הסוכות והרבה דיני פרטים מהלכות יום טוב

א

יום ראשון של חג הסוכות הוא חל ביום שחל בו ראש השנה, שסימנו ב' ג' ה' ז'. ואם חל ביום ב' או ביום ג', יש שבת בין יום הכיפורים לסוכות, וקורין בפרשת האזינו. ומחלקין פרשיותיה כדרך שהיו מחלקין אותם במקדש, וסימנם ה' ז' י' ו' ל' ך': האזינו, זכור, ירכיבהו, וירא, לולי כעס, כי ידין. כך נוהגים לחלקם במדינות אלו. ויש מקומות שאין מחלקין לולי כי ידין, רק מחלקים: לו חכמו, כי אשא. וקורין ששה עד סוף השירה, והשביעי קורין מסוף השירה "ויבא משה" עד סוף הסדרה. ובמקום שנוהגין להוסיף בשבת, מוסיפין אחר השירה מן "ויבא משה", אבל קודם לו בקריאת השירה אין מוסיפין כלל, רק קורין ששה על סדר הסימנים שכתבנו, אפילו אם יש חיובים אין לשנות. ובקריאת מנחה של שבת שלפני שבת זה של פרשת האזינו, שהוא שבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים, אין מדקדקין בכך לחלק על סדר הזה, וכן בב' וה' של שבת שקורין בו האזינו, אין מדקדקין בכך, אלא המנהג שהכהן מסיים "הבו גודל לאלהינו", והלוי מסיים "עשך ויכוננך", והישראל מסיים "ואין עמו אל נכר". ויש מקומות שגם במנחה ובב' וה' קורא על סדר ה' ז' י' ו', ובמדינות אלו נוהגין כמו שכתבתי:

ב

כבר ביארנו, שבימים אלו שבין יום הכיפורים לסוכות – אין אומרים תחנונים, ואין מתענים בהם אפילו יארצייט. ואין לומר צידוק הדין, רק על חכם גדול בפניו. אבל חתן וכלה ביום חופתם מתענין אף בימים אלו, ובמקום שיש צורך להקל, כגון מיחוש, חולה ותשישות כח, המקל לא הפסיד:

ג

אם בימים אלו חלם חלום שצריך להתענות עליהם, יתענה, ולמחר אין מתענה תענית לתעניתו אם הוא בחול. ואם חלם בשבת שבין יום הכיפורים לסוכות, צריך הוא להתענות למחר תענית לתעניתו. ואם חלם בליל יום הכיפורים, אפילו חל יום הכיפורים בשבת, ורצה להתענות יום אחד לבטל גזירת החלום, אין לו להתענות בימים אלו, ויקבל עליו להתענות יום אחד אחר המועד:

ד

אין לעשות נישואין בערב החג. ואם יש צורך גדול בדבר, על כל פנים יהיה מהזריזין מקדימין, לעשות החופה קודם חצות, ויתחיל מיד הסעודה, בעניין שישלימו הסעודה קודם שעה עשירית על היום:

ה

אם לא נראית הלבנה במוצאי יום הכיפורים עד לילה ראשונה של סוכות, יקדשו אותה אז, אפלו אם חל בשבת. ויש לקדשה מיד בצאת הכוכבים, ויאותו לאור הלבנה, ואחר כך יתפללו מעריב של יום טוב:

ו

אם חל יום הכיפורים בחמישי, ולא נראית הלבנה עד ליל שבת, אין לקדשה בליל שבת, כיון שיש עוד זמן לקדשה במוצאי שבת או בליל שני. ואפילו אם חל ברביעי, שאין זמן לקדשה רק במוצאי שבת, יש להמתין. ומכל שכן אם גם בליל ט"ו שהוא ליל חג עדיין הוא זמנה, שיש להמתין, אם לא שהוא עת מעונן ואפשר קרוב שלא תראה עוד, מותר לקדשה בליל שבת:

ז

בערב חג הסוכות לא יאכל מחצות יום ואילך, כדי שיאכל בלילה בסוכה לתיאבון, דומיא דאכילת מצה. ואם היה טרוד ולא היה יכול לאכול קודם חצות, מותר לאכול עד שעה עשירית, דהיינו עד שלוש רביעיות היום. ומיני תרגימא, כגון פירות וירקות ובשר וגבינה ביצים ודגים ומיני קטניות, מותר לאכול אף אחר זמן מנחה קטנה:

ח

מצוה ללוש כדי שיעור חלה בבית, לעשות מהם לחמים ולאפותם בביתו ולבצוע עליהם ביום טוב. ואף במקום שנוהגין לאכול פת של כותים, מכל מקום ביום טוב יש לנהוג בקדושה יותר, והוא כבוד יום טוב. ואם אי אפשר לו לאפות בביתו, וצריך להוליך לנחתום אינו יהודי לאפות בתנורו, יזהיר להעוסק בזה שישליך קיסם בתנור, או לחתות האש מעט, כמבואר ביורה דעה סימן קי"ב (ועיין באורח חיים סימן תר"ג בשם הלבוש ומנהגים). ומנהג העולם שלא לאפות מערב יום טוב, רק לשין ואופין ביום טוב, משום שיותר עונג יום טוב לאכול פת חמה. ואם רוצה ללוש מערב יום טוב ולאפות ביום טוב, יש לו להזהר להפריש חלה ולשרפה מיד; שאם לא יפריש בערב יום טוב, אסור להפריש ביום טוב. ואם לש ואופה ביום טוב, מותר להפריש חלה קודם האפיה, אבל לא ישרפנה ביום טוב, אלא יניחנה בכלי ויכסנה, ובמוצאי יום טוב ישרפנה:

ט

אסור לעשות מלאכה מזמן מנחה קטנה ואילך, דהינו מתחילת שעה עשירית על היום. ובעל נפש יש לו להחמיר מזמן מנחה גדולה, דהיינו חצי שעה אחר חצות היום. וכל מלאכה שהיא אסורה בערב שבת מן המנחה ולמעלה, אסורה בערב יום טוב, ודין ערב שבת מבואר בסימן רנ"א. וכל היום מותר לתקן בגדיו וכליו וכל מה שצריך לו לצורך יום טוב. ומכל שכן אם היה צריך לתקן הסוכה, שלא הספיק לגמרה על מכונה עד זמן המנחה, יכול לתקנה. ואין לברך על עשיית הסוכה, אפילו בשעה שהוא רוצה לגומרה. וברכת שהחיינו היתה ראויה לברך כשהוא עושה לעצמו, וכן אם אחרים עושין לו היה ראוי שיברך בעל הבית שהחיינו בשעת גמר העשייה, אך אנו סומכים על ברכת שהחיינו שאומרים בשעת הקידוש. ואם לא קידש לילה הראשונה בסוכה ואחר כך אכל בסוכה, עיין סימן תרמ"א:

י

אין מקיזין דם בערב יום טוב. ובלילה שלפניו מותר, מלבד בליל הושענא רבה דגם בלילה אסור. אבל משום סכנת חולי, מותר אפילו בערב שבועות. ושרעפפין (שקורין קאפ זעצן או באנקיס), מותר בערב יום טוב, רק בערב שבועות והושענא רבה אסור:

יא

מי שלא גילח ראשו קודם ראש השנה, ויש לו שערות הראויים לגלח, חייב לגלח עצמו בערב הרגל לכבוד הרגל, שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול. ומותר להסתפר כל היום כמו בערב שבת, אך מצוה מן המובחר לגלח בערב יום טוב בבוקר. ולא יקדים לגלח ביום שלפניו, אם לא שחושש שמא יהא טרוד בערב יום טוב, שלא ימצא פנאי לגלח, מגלח ביום שלפניו. ואנשי מעשה מדקדקין הרבה שלא לגלח אחר חצות, שהוא עת מנחה גדולה. ואם מת לו מת קודם יום הכיפורים, שאז הוא אבֵל תוך שלושים, לא יגלח בערב יום טוב עד סמוך לחשיכה:

יב

אם הוא אבֵל שמת לו אביו או אמו וקדם ראש השנה, וביטל ממנו ראש השנה גזירת שבעה, ושוב אחר כך ביטל יום הכיפורים ממנו גזירת שלושים, וגערו בו חבריו, אף על פי כן אסור לגלח בערב סוכות:

יג

ציפורנים שראויים לגלחם, יש לו ליטלם בערב יום טוב כמו בערב שבת. ואם יש לו צורך ליטלן ביום שלפני יום טוב, נוטלם ואינו חושש. ולכתחילה יש לו ליטלם קודם חצות, ועל כל פנים יש לו ליטלן קודם שיטבול לטהר עצמו ברגל. ואם ציפורני רגליו גדולים, לכתחילה יש לו ליטלן יומים קודם. ואם לא נטלן, יכול ליטלן בערב יום טוב. ואם נעשה אבֵל קודם יום הכיפורים אפילו על אביו ועל אמו, מותר לו לגלח ציפורניו בערב יום טוב סמוך לחשיכה:

יד

מצוה לרחוץ בערב יום טוב פניו ידיו ורגליו בחמין. ויש לו לרחוץ כסדר הזה, פניו, ואחר כך ידיו, ואחר כך רגליו. ומכל שכן אם יוכל לרחוץ כל גופו בחמין כמו בערב שבת. ומצוה לטבול במקוה גם כן, כדי לטהר עצמו ברגל. ומי שהוא מצטער בטבילה, רשאי הוא לשפוך עליו תשעה קבין מים, ואופן הטלת תשעה קבין מבואר לעיל הלכות יום הכיפורים סימן תר"ו, משם תדרשנו. ויכוין בשעת טבילה, שהוא טובל לכבוד הרגל, ולהמשיך עליו קדושת היום בשמחה וטוב לבב. ואף מי שאינו טובל בכל ערב שבת, חיב לטבול עצמו בכל ערב הרגל. ואפלו מת לו מת אחר יום הכיפורים, שאסור לרחוץ כל גופו בחמין, מכל מקום רשאי לטבול גופו בצונן:

טו

אשה שהגיע זמן לבישת לבנים ביום טוב, במקומות שנהגו ללבוש לבנים ביום טוב, צריכה להכין לעצמה חמין בערב יום טוב כדי לרחוץ באותו מקום ובין ירכותיה. ולא תרחץ רק בידים ולא בבגד, שלא תבוא לידי סחיטה; ותלבש ותציע כדרכה. ויש מקומות שנהגו שלא ללבוש לבנים ביום טוב; ובמקום שאין מנהג ידוע, יש להקל ולהתיר. ואם לא הכינה חמין שהוחמו מערב יום טוב, תרחץ בצונן, ואפילו כל גופה:

טז

אשה שהגיע זמן טבילתה בליל יום טוב שני, שאי אפשר לחוף, תחוף מערב יום טוב. וכן אם חל הרגל חמישי ושישי, וליל טבילתה בליל שבת, תחוף מערב יום טוב, ואף על פי שהחפיפה תהיה רחוקה מהטבילה שני ימים. וצריכה ליזהר כשעוסקת אחר החפיפה בתבשילין שעלולין לידבק, שלא ידבק בידיה או באיזה מקום בגוף. וכמה פרטים מזה מבוארים ביורה דעה סימן קצ"ט:

יז

צריך ליזהר כשקונה לולב ואתרוג והדס, אם קנה בהקפה, אף על פי שמשך אותם לביתו, הוא מחויב לפרוע הדמים בעבורם קודם יום טוב. וגם הערבה הניטלת עם הלולב, שהמנהג הוא שהשמש קונה לעצמו ערבות קודם יום טוב, וביום טוב ערבית או שחרית קודם התפילה הוא מחלק לכל בעל הבית, וכן עושה כל ימי החג, ואין משלמין לו עד הושענא רבה, המדקדק במעשיו יש לו להקדים מעות להשמש על הערבות של יום ראשון, שאז יהיה לו בהם קניין מן התורה. והמדקדק יותר, יברור לעצמו בערב יום טוב ערבות כרצונו, וישלם לו ויקחם לביתו, או יגביה אותם טפח לקנותם. ואם אחר כך יחזיר ויפקיד אותם להשמש שלא יכמושו, אין בכך כלום, אך יזהירו שלא יערב אותם עם אחרים. ומכל מקום אם אינו עושה כן, רק כפי מנהג העולם, אין לו למנוע מלברך, ולא יפרוש מן הציבור, שלא נהגו לדקדק בזה:

יח

בני אדם הנוהגים לאגוד הדס עם הלולב בשני קשרים זה על גבי זה, שיהיה קשר של קימא על כל ימי החג, צריכין ליזהר לעשות אגד זה מערב יום טוב. וכן נהגו להכין עלי לולב תלושין מערב יום טוב, לקשור בהם את הערבות, לעשותם אגודה אחת עם הלולב וההדס. ואם שכח ולא הכין, אם מותר לתלוש ביום טוב, יבואר בסימן תרנ"א. ונוהגין קצת לומר תפילת "יהי רצון" הנדפס בשערי ציון, והועתק בסידורים לומר בשעה שאוגדים הלולב עם ההדס. ויותר טוב לאמרו ביום טוב, בשעה שאוגדו עם הערבות וגם האתרוג לפניו (כי לשון התפילה מוסב על כל הד' מינים, ובערב יום טוב אינו עוסק רק בלולב והדס לבד). וכשאוגד ביום טוב, צריך ליזהר שלא יעשה קשרים, כמבואר בסימן תרנ"א:

יט

אם חל ימים ראשונים של סוכות ה' ו', אז צריך להניח בערב יום טוב עירוב תבשילין, ומברך עליו, כמבואר בהלכות ראש השנה סימן תקפ"א. וכן אם צריך לילך ביום טוב לדבר מצוה חוץ לתחום, יש לו לערב עירובי תחומין, ומברך על מצות ערוב. ואם רצה לערב ברגליו, רשאי לערב אף לדבר הרשות. ופרטי הדינים בזה עיין לעיל סימן תט"ו וסימן תר"ו. אבל עירובי חצירות ושיתופי מבואות אין צריך ביום טוב כלל (עיין סימן תקכח):

כ

כשמערב עירובי תבשילין, מצוה על גדול העיר לערב על כל בני עיר^[1], כדי שיסמוך עליו מי ששכח שלא מחמת עצלות או נאנס וכיוצא בזה. ופרטי הדינים נתבארו בסימן תקכ"ז, ועין לקמן מסעיף ל"ו ואילך:

כא

יש להרבות בצדקה בערב סוכות, ולהזמין אורחים עניים מהוגנים על יום טוב, כל אחד כפי יכלתו והשגת ידו:

כב

מי שהוא ביום טוב, ולפניו שני מקומות, באחת יש שם סוכה ואין שם לולב, ובאחת יש שם לולב ואין שם סוכה. אם במקום שיש שם סוכה מצפים הם שיבוא לשם לולב, אף שלא יבוא לשם עד קודם הלילה, ילך למקום שיש שם סוכה; שאף אם יבוא לשם הלולב קודם הלילה, יקיים שניהם, שכל היום כשר לנטילת הלולב. וכן אם אפשר שישלח למקום שיש לולב, והוא חוץ לתחום, ויביאנו על ידי עכו"ם, ילך למקום שיש שם סוכה, ויביא הלולב על ידי נכרי, לפי שהוא שבות דשבות ומותר, ויקיים שניהם. אבל אם אי אפשר לקיים שניהם במקום אחד, ילך למקום שירצה:

כג

השוחט הממונה על הציבור, צריך להכין לעצמו מערב יום טוב אפר, שיהיה מוכן לכסות בו דם עופות שישחט ביום טוב; שאם לא יהיה לו אפר מוכן מערב יום טוב, יהיה אסור לשחוט ביום טוב. רק בשעת הדחק שהוא צריך לו, יש היתר ליקח אפילו מעפר שאינו מוכן. ולכן יש לו להכין אפר או עפר מבעוד יום, דהיינו שיזמין בפה עפר תיחוח המונח שם ויאמר קודם שחיטה: עפר זה יהיה לי לצורך כיסוי הדם. ושוב יש ליקח אפר או עפר ולהזיזו ממקומו, להביאו אל מקום אחר להניחו שם בכוונה או באמירה שרוצה לכסות בה את הדם השפוך מלמעלה. גם מחוייב להזמין לעצמו סכין בדוק ומוכשר לשחיטה מערב יום טוב, ולא יסמוך עצמו שיבדוק ביום טוב. ומכל מקום כשבא לשחוט ביום טוב, יש לו לבדקו סמוך לשחיטה. ואם לא בדקו מערב יום טוב והוא שעת הדחק, רשאי לבדקו ביום טוב קודם השחיטה ואחר השחיטה כדרכו (עיין סימן תצח):

כד

מי שיש לו עופות שממלאים אותם בשר וביצים לצורך יום טוב, יש לו לתקן מערב יום טוב החוט וישימנו במחט, ואז רשאי לתפור אותם ביום טוב. ואם לא שמהו מערב יום טוב, אסור ליתנו ביום טוב במחט. ואם יש לו כלים שצריכים טבילה או הגעלה או ליבון, יגעיל ויטבול וילבן מערב יום טוב (עיין סימן תקט):

כה

המנהג שלא למלוח בשר ביום טוב אם שחט מערב יום טוב, ולכן יש לו ליזהר למלוח הבשר מערב יום טוב. וכן מיני דגים שהם טובים יותר כששוהים במלחם, ונתחתכו מערב יום טוב, יש למלחם מערב יום טוב. ואם לא עשה כן, אם מותר לעשות ביום טוב, יתבאר בדין יום טוב. וכן בשר אחורים של בהמה שצריך ניקור גדול, צריך ליזהר לנקר מערב יום טוב. גם אם יודע שיצטרך לעצים קטנים ביום טוב, כגון לבישול דגים וכיוצא, יש לתקן אותם מערב יום טוב, והמדקדקים מכינים עצים מבוקעים אפילו מה שיהיה צריך לחול המועד. ואם לא הכין מערב יום טוב, יתבאר במקומו (עיין סימן ת"ק וסימן תק"א):

כו

ראוי לכל אדם לסדר תפילתו קודם יום טוב, וללמד את בני ביתו סדר תפילת יום טוב. וגם יש לו ללמוד פירוש הפיוטים שאומרים ביום טוב. והעולם לא נהגו כן, לפי שהכל מסודר לפניהם בסידורים ובמחזורים שנדפסו עם פירוש. ואף על פי כן, מי שהוא פנוי ממלאכה – טוב שיסדר את תפילתו קודם יום טוב מה שיהיה צריך להתפלל ביום טוב, וללמד לבני ביתו סדר התפילה שהם צריכים להתפלל ביום טוב, ערבית ושחרית ומוסף ומנחה, ולהבינם מה שיאמרו כשחל בשבת. ומכל שכן השלוחי ציבור, שקובעים עיתים לשירם ולזמרם, ונושאים ונותנים לבחור להם מזמרת הארץ ניגונים ערבים לשומעיהם, שראויים להם לתת פאר וכבוד לאל יתברך שתהיה תפילתם שגורה בפיהם בכל דקדוקם ופירושם, ובפרט בפירוש המחזור. שאם לא למד הפירוש, מה תועלת יש בניגונים אם אינו מבין את אשר לפניו? ובמה יתרצה זה אל אדוניו? אף אם יצפצף קול להפליא ולהשומעים ינעם, אינו זכאי באמירתו לגבוה, ויודע כמביא למעלה כשיל וכילפות והולם פעם, ויהיה נידון בדין קשה ונבדל בזעם, וגורם רעה לעצמו ולשולחיו. והמשכילים יזהירו יבינו, ואחר ידברו ויעשו כַּוָּנִים להודות ולהלל בשיר ורננים לפני הבוחר בשירי זמרה, ואז יהיו הדברים שמחים, לשמים ולאישים נוחים, ירצה לקרבן אשֶה, ויערב שיחים, כעולת מחים. ואיש מבין יודע יטה אוזן לשמוע, ונפשו בצחצחות, ישביע בשובע שמחות, בשירות ותשבחות, הרי זה זוכה ומזכה אחיו עמו:

כז

אף על פי שסוכת החג בחג פטורה מן המזוזה, מכל מקום חדרים מקורים שמיוחדים לדירה בכל השנה, וכשמגיע החג מסירין הקירוי ומסככים את החדר הזה, לא נפטר ממזוזה בשביל זה. ולכן מי שעושה^[2] מחדר מקורה, צריך ליזהר לראות אם יש שם מזוזה, ואם אין שם מזוזה, יקבע אותה עתה וטרם כניסת החג, כדי שיוכל לקבעה היטב כפי הצורך:

כח

אף על פי שעסק כל היום בתיקון הסוכה לעטרה ולנאותה ביתר שאת, אף על פי כן, קודם שילך לבית הכנסת יש לו לילך לתוך הסוכה ויעיין בה, אולי ימצא בה עוד מעוות שיוכל לתקון, כדי שיהיה הכל בתכלית השלמות כדעתו וצביונו, כפי כחו והונו, ובזה יתרצה אל מלכו ואדונו, וימצא חנו, בעיני צורו וקונו, להרים בכבוד קרנו, והדר גאונו, ויהי בשלם סֻכּו והשמחה במעונו:

כט

מי שיש לו סוכה בנויה עם גגות שיש להם צירים, שפותחין אותם בעת שיושבים בהם, ואם גשמים יורדין סוגרין אותם, וקורין אותם במדינתנו שלאקין, צריך ליזהר שיהיו הגגות נפתחים היטב לעמוד בגובה בשוה עם הדפנות ולא יהיו מוטין קצת על הסכך; שאם יהיו מוטין קצת, אף שלא יהיה שיעור גדול שתיפסל הסוכה מחמת זה, מכל מקום צריך ליזהר שלא ישב במקום הזה שהגג משופע ומוטה על הסכך. ובעת הנחת הסכך למעלה, צריך שיהיו הגגות פתוחים. ואם שכח והניח הסכך בעת שהיו הגגות סגורים, צריך לפתוח הגגות ולנענע כל הסכך, דהינו שיגביה כל עץ לבדו ויחזור ויניחנו לשם צל, ושוב יגביה עץ חברו ויניחו, וכן כולם. ונכון שיהיו הגגות פתוחים בתחילת כניסת יום טוב, וגם ביום טוב עצמו, אם אין הימים מעוננים בעניין שקרוב הדבר שירדו גשמים עתה, ראוי שיהיו הגגות פתוחים, אף אם יש לו עסקים שהוא חוץ לסוכה. ויש מן המהדרים, שאף שסוכתם בנויה על תילה עם גגות שיש להם צירים שנפתחים ונסגרים על ידם בנקל, עוד זאת יעשו ויבנו דירת עראי, סוכה קטנה בחצרם מסוככת כהלכתה בלי גגים עליה. ולפעמים כשהסוכה עם הגגות סגורה, והוא צריך לאכול או לשתות אכילת עראי, וטורח עליו להיות סוגר ופותח בכל פעם, נכון הדבר לעשות כן למי שאפשר לו. ומכל מקום לאכול שם לפעמים סעודת קבע שמברך עליו "לישב בסוכה" יש למנוע לכתחילה במקום שאין צורך כל כך:

ל

הבית הכנסת ושאר מקומות שבאים בתוכם להתפלל, יש לרבצם ולכבדם, וגם לכבד ה' באורים, בשמן למאור, בפמוטים ונרות יפים, ולעטרה בקרומים ומכסאות נאות לייפות לפני העמוד ועל השולחנות, וגם להכין בגדי קודש להלביש בהם הספרי תורות שעתידים לקרות בהם. ויהיו מעילים ומפות מיופים ומהודרים, וכן ילבישו שאר ספרי תורות אשר בארון הקודש לכבוד היום. ויש קצת נוהגין, שאותן הספרי תורה שקוראין בהם דבר יום ביומו, השמשים מעמידים אותן בשחרית בעת שאומרים הקהל פסוקי דזמרה, וקורין לו שם: "חיפוש הספר תורה", ובעת ההוא מלבישין אותן מעילים ומפות המיוחדים ליום טוב. וכבר הזכרתי לעיל שהוא מנהג בלי טעם. ונוהגים לתלות פרוכת לפני הארון מיוחד ליום טוב ביופי והידור נאה, יותר מפרוכת של שבת. גם ראוי שכל אדם יהיו לו בגדים מיוחדים ליום טוב נאים יותר משל שבת. וטוב לומר בשעת לבישה: הנני לובש בגדי יום טוב לכבוד יום טוב. והנוהגים ללבוש לבנים בשבת, ילכו גם היום לכבוד היום. ואם סיפק בידם ללבוש בגדים לבנים מעולים משל שבת, טוב הדבר:

לא

אף על פי שכל ימי החג אדם עושה ביתו עראי וסוכתו קבע, וכלים נאים ומצעות נאות בסוכה כמבואר לקמן סימן תרל"ט, מכל מקום נהגו במדינתנו שגם בבית מכסין השולחן ומציעים מצעות נאות לכבוד החג. ואפילו בחול המועד מכסין השולחן, כמו בחול המועד פסח. ואין צריך לומר בשמיני עצרת, אף על פי שיושב בסוכה כל היום, מכל מקום אז נעשה הבית עיקר:

לב

אם יש לו כלים או אפילו מנעלים שהם לצורך המועד אצל האומן, יש לו לקחת אותם מבית האומן מערב יום טוב, שביום טוב לא יהיו רשאים להביאם משם, כמבואר ריש סימן רנ"ב. ויש לפרוש ממלאכה, על כל פנים חצי שעה קודם כניסת הלילה:

לג

הנשים מדליקין הנרות בסוכה לכבוד יום טוב, ומברכות "להדליק נר של יום טוב". ויש נהגו גם כן לברך שהחיינו, ואין למחות בידן. ומברכות תחילה, ואחר כך מדליקות. ואם נהגו להדליק תחילה ואחר כך לברך, אין למחות בידן. אך כבר נהגו נשים רבות שלא להדליק נרות של יום טוב עד אחר ביאתן מבית הכנסת לביתם, בוודאי יש להם לברך תחילה ולהדליק אחר כך. אמנם יש להנהיג לנשים שידליקו טרם צאתם מביתם לבית הכנסת כמו בערב שבת:

לד

אם חל יום ראשון של סוכות בשבת, מברכות "להדליק של שבת ושל יום טוב" ושהחיינו. ואז יש לה להדליק תחילה, ומשימה היד לפני הנר ומברכת, ואחר כך מסלקת ידה ונאותה לאורה, ובזה חשובה הברכה כאלו נעשית עובר לעשיתה:

לה

אם חל ליל טבילתה בליל יום טוב ראשון, תמתין בהדלקת נרות עד בואה מבית הטבילה. ואם חל בשבת, עיין סימן רס"ג:

לו

אחר כלות כל מעשהו בקודש בתיקון הסוכה ואיגוד הלולב והדס והכנת צרכי יום טוב, בוא יבוא ברינה אל מקום רינה שם תפילה. ואין נוהגים לומר שיר השירים קודם תפילת מנחה בערב יום טוב, אם לא שחל בשבת, וגם הנוהגים לחלק עשבים בבית הכנסת בערב שבת להריח בהם ולברך עליהם, בערב יום טוב אין עושין כן אם לא שחל בשבת. וגם הנוהגים לומר בערב שבת מזמור ק"ז, "הודו לה'" וגו', אין אומרים אותו בערב יום טוב אם אין יום טוב חל בשבת. ומתחילין ידיד נפש, ואחר כך אומרים פרשת התמיד וקטורת, אשרי וחצי קדיש, ומתפללין כבכל ימות השנה.

ובעל נפש היפה יעתור אל ה' וירצהו שיהיה המועד הבא לקראתו נכנס בשלום ויצא בשלום, ויהיה אך שמח בשמחה שלמה בלי ערבוב חס ושלום. והמתענה בערב יום טוב תענית חלום, אומר עננו בתפלת המנחה. ואחר תפלת המנחה אומרים לדוד ה' אורי וגו' במקומות שנוהגין, כמבואר בסימן תקפ"א.

ואם חל ערב החג ביום רביעי, יש לו לשמש בית הכנסת להכריז או להזכיר לכל אחד, שאם שכח ולא הניח עירוב תבשילין, ילך וישוב לביתו להניח עירוב תבשילין. ואם מתפללין מנחה בעת שהיום פנה לערוב, ויש אנשים שדירתם רחוק מבית הכנסת, שאפשר שלא יגיעו לביתם עד שתחשך, צריך הוא לשאול ולהזכיר קודם המנחה. ואם לא הספיק להגיע לביתו עד שהגיע בין השמשות והוא ספק חשיכה, מותר להניח עירוב תבשילין כל שלא קיבל עליו יום טוב עדיין. ואם כבר קיבל עליו יום טוב, כגון שאמר ברכו, אסור להניח ערוב תבשילין, וסומך על גדול העיר, או מקנה קמחו ותבשילו לאחרים, כמבואר בסימן תקכ"ז. ואם אין שם גדול העיר שיסמוך עליו, וגם קשה עליו להקנות קמחו לאחרים, מותר לו להניח עירוב תבשילין כל זמן שלא התפללו הקהל תפילת ערבית של יום טוב:

לז

אם היום רד מאד בשעה שנזכר בבית הכנסת בשעת תפילה שאם ילך לביתו ויעשה ערוב תבשילין – יעבור זמן מנחה, יתפלל מנחה ויקנה קמחו לאחרים. ונראה שגם בזה רשאי לסמוך על גדול העיר. ואם אפשר שיבקש משכן קרוב לבית הכנסת שיקנה לו פת ותבשיל ויעשה עירוב תבשילין, יש לו להדר אחר זה, כיון שאפשר לקיים שניהם. ומי שבא בדרך ורואה שלא יהיה בכניסת לילה בביתו, ואפשר שבכפר או בבית שסמוך לעיר ועוד לא יכנס הלילה יקנה שמה פת ותבשיל הראוי לערב בו, או שיַקנו לו שם ויעשה עירובי תבשילין, יהיה זריז ונזכר לעשות כן:

לח

יש ליזהר שלא ליקח פת ועצם שפל, שעושין המצוה בביזוי, ואפשר שאחר כך לא ירצו לאכלו כלל. אלא כל איש השמח במצוה יקח פת הראוי לסעודת שבת ותבשיל, כגון חתיכת דג חשוב או בשר בהמה או עוף, שיאכלוהו בשבת. ואנשי מעשה נוהגין ליקח הפת בליל שבת ללחם משנה, וכן בשחרית, ובסעודה שלישית מברכין עליו המוציא. ובשעת הדחק שאין לו תבשיל של בשר, יוכל לעשות עירוב תבשילין מדבר מלוח, כגון הערינג (דג מלוח), או דבר כבוש, ולא יברך, רק יאמר: "בדין יהא שרי לן" כו', וסומך על זה. אבל כשיש לו דבר אחר, אין לו להניח דבר כבוש או מלוח לכתחילה. ובדיעבד אם הניח, מותר לסמוך עליו. ואם בא לידו דבר מבושל ביום ראשון של יום טוב, יערב בו גם כן בלא ברכה ובתנאי, כמבואר בסימן תקכ"ז סעיף כ"ב:

לט

נוהגים שבערב יום טוב קודם תפילת המנחה אין מדליקין, רק הנרות העומדים לפני העמוד, שהם נרות המיוחדים להיות דולקים בעת התפילה; ושאר הנרות שבמנורות ופמוטות שבבית הכנסת, אין מדליקין אותם, עד שמגיע זמן תפילת ערבית מדליקין אותן. ומכל מקום יש להדליק כמו חצי שעה קודם חשכת לילה:

מ

הש"ץ יורד לפני התיבה להתפלל תפילת ערבית. ומתחיל "ברכו" בניגון המיוחד, וקהל עונין אחריו "ברוך" כו' בהתעוררות שמחה. ואומרים פיוטים בתוך ברכות קריאת שמע, שקורין מערבית. ובברכה ראשונה אחר קריאת שמע, בכל בתי כנסיות נוהגים לחתום אחר שמסיים הפיוט, "ברוך אתה ה' מלך צור ישראל וגואלו"; ויש שאין חותמין, רק כמו בשבת, "גאל ישראל". ואחר כך אומרים "וידבר משה" וגו', ומתפללין תפילה בלחש. ואומרים "חג הסוכות זמן שמחתנו מקרא קדש", ואין אומרים "באהבה". ואחר סיום התפלה אומר הש"ץ קדיש שלם, ומנגן "יהא שלמא רבא" משום שמחת יום טוב. ואחר כך מקדש הש"ץ בבית הכנסת במקום שנהגו לקדש בבית הכנסת. ובמקום שאין מנהג קבוע לקדש בליל חג הסוכות, ינהגו שלא לקדש בבית הכנסת, וכן בליל שבת חול המועד, וכן בליל שמיני עצרת:

מא

אם חל יום ראשון של סוכות בשבת, אין אומרים בערבית לא "לכו נרננה" ולא "לכה דודי", רק מתחילין "מזמור שיר ליום השבת". וקצת אנשי מעשה נוהגין להתחיל "מזמור לדוד הבו לה'", ואומרים "אנא בכח" ו"לכה דודי" הראשון, ומדלגין ומתחילין "בואי בשלום". ואף שבכל שבתות השנה הם אומרים "ברנה ובצהלה", היום שהוא יום טוב אומרים "בשמחה ובצהלה". ואחר כך אומרים "מזמור שיר ליום השבת" וגו', ואומרים אחריו קדיש יתום. והנוהגים לומר קודם ברכו "כגוונא", אין אומרים אותו היום, רק מיד אחר קדיש יתום מתחילין "ברכו" בניגון המיוחד ליום טוב, וכן כל שאר הברכות. ויש שאומרים בניגון המיוחד לשבת, וכן שאר ברכות המעריב. ואין אומרים פיוטי מערבית. ומותר לומר סדר מעריב ותפילת מעריב מתוך הסידור לאור הנרות הדולקים בבית הכנסת. ואומרים "ופרוס" וכו' "ושמרו" וגו' "וידבר משה" וגו', ואומרים חצי קדיש ומתפללים. וכוללים בתפילה של שבת ואומרים "שבתות למנוחה ומועדים לשמחה" כו' "את יום השבת הזה ואת יום חג הסוכות הזה" כו' "באהבה מקרא קודש". ואומרים "יעלה ויבוא", ואינו מזכיר בה של שבת. "והשיאנו", "אלהינו ואלהי אבותינו רצה במנוחתנו קדשנו" כו' "באהבה וברצון בשמחה ובששון שבת ומועדי קדשך", וחותם "מקדש השבת וישראל והזמנים", "רצה" כו'. ואחר התפילה בלחש מתחיל הש"ץ ואומר "ויכולו", ואחר כך אומר ברכה מעין שבע, "ברוך אתה ה' כו' אלהי אברהם כו' מגן אבות" כו', ואין מזכיר בה של יום טוב, וחותם בה בשל שבת לבד. ואחר כך אומר קדיש שלם בניגון, משום שמחת יום טוב. ואין אומרים "במה מדליקין". ובמקום שנהגו לומר בשבת "מזמור לדוד ה' רועי", אומרים אותו גם היום, ואחריו קדיש יתום. ואחר כך מקדש הש"ץ, ואומר "שבתות למנוחה ומועדים כו' את יום השבת הזה ואת יום כו' ושבת ומועדי קדשך באהבה וברצון בשמחה ובששון הנחלתנו ברוך אתה ה' מקדש השבת וישראל והזמנים", ואחר כך מברך "שהחיינו", ונותן לתינוק לשתות^[3]:

מב

אחר סיום הקידוש, או במקום שאין מקדשין, אומרים "עלינו" וקדיש יתום ו"אדון עולם", ופוקדין איש את רעהו ואומר "יום טוב". ואם חל בשבת, אומר "שבת ויום טוב". וכשיוצא מבית הכנסת נכנס מיד בסוכה, אם לא לאיזה צורך, ויאמר "יהי רצון" הכתוב בסידורים. ואנשי מעשה נכנסין לסוכה ואומרים: "יומא טבא טב, בסוכות תשבו וגו', תיבו אושפיזין", ככתוב בסידורים, בקול נעים ובטוב לבב:

מג

לכתחילה נכון להתאחר קצת בתפילת ערבית, בשביל ההמון שאינם יודעים שהקידוש והאכילה בסוכה צריך להיות בשעה שהוא כבר לילה ממש. ואם אירע שהשלימו ערבית מבעוד יום, צריך להמתין עם הקידוש עד שיהיה לילה ממש:

מד

אחר שיכנס לסוכה והשולחן ערוך והכל מתוקן לסעודה, אין לעשות שהות אפילו בעניין לימוד, רק יעשה קידוש מיד. ומכל שכן אם אין הרקיע בטהרתו, ויש לחוש שמא ירדו גשמים, שלא ישהה כלל. והנוהגים בשבתות וימים טובים ליטול ידיהם קודם הקידוש, כמבואר סימן רע"ב, גם עתה יעשו כן. ואומר "בורא פרי הגפן", ו"אשר בחר בנו מכל עם" כו' "זמן שמחתנו מקרא קודש" כו', "מקדש ישראל והזמנים". ומקדש מעומד, ומברך "לישב בסוכה", ואחר כך מברך "שהחיינו". והנוהגים לומר בשבתות וימים טובים בישיבה, גם היום יעשו כן:

מה

אם חל בשבת, אומר "ויכולו", ומברך "בורא פרי הגפן", ואחר כך אומר: "אשר בחר בנו מכל עם" כו' "שבתות למנוחה ומועדים לשמחה" כו' "את יום השבת הזה" כו' "זמן שמחתנו באהבה מקרא קודש" כו', "ושבת ומועדי קדשך באהבה וברצון בשמחה" כו', וחותם "מקדש השבת וישראל והזמנים", ואומר "לישב בסוכה" ו"שהחיינו". והנוהגים לישב בשעת הקידוש, יכול לישב גם בשעה שאומר "ויכולו", רק בתחילה שאומר "יום הששי ויכולו השמים" שרמוז השם בראשי תיבות – יש לעמוד לכבוד השם, כמבואר בסימן רע"א:

מו

כשאומר "לישב בסוכה", יש להדגיש היו"ד בעניין שתהא נרגשת במבטא. ומכל מקום אין להאריך הרבה בדגשות היו"ד, כי היו"ד היא נחה. וגם יש לומר "בסוכה", הבי"ת בפת"ח. וראוי לומר ברכת "לישב בסוכה" בקול ובמשיכה בניגון, כשאר ברכת הקידוש. וגם יש לכוון בברכה לפטור השינה והטיול ושאר צרכיו שעושה בסוכה עד שיגיע זמן האכילה אחרת:

מז

כשיושבין כמה בעלי בתים בסוכה אחת, יש להם לקדש בזה אחר זה, ולא יקדשו כולם ביחד. אבל בעל הבית אחד שיש לו בנים ואורחים, שכל אחד עושה קידוש, והוא רוצה למהר לאכול, כגון מחמת חשש גשמים או קור, או שהוא סמוך לחצות וכיוצא, יקדש בעל הבית תחילה לבדו להוציא הבני בית שאין מקדשין לעצמם, ואחר כך כל העושים קידוש יכולים לקדש יחד:

מח

המקדשים יחד, יש נוהגין שימתינו זה לזה בברכת פרי הגפן עד שיברך האחד, ועונין אחריו אמן, ואחר כך מברך השני ועונין אחריו אמן. ועושים שלא כדין, שה"אמן" שעונה אחר שכבר ברך "פרי הגפן" הוא הפסק בין הברכה לשתיה; אלא שיש להם לומר הכל ביחד. ומכל מקום השומעים יש להם לענות אמן אחר סיום ברכת כל אחד ואחד, אם אחד סיים קודם לחבירו:

מט

אחר שעשה קידוש לא יעשה שהות, רק יטול ידיו מיד, ומברך על נטילת ידים. ואותן שנהגו בשבת ויום טוב ליטול ידיו קודם קידוש ולברך על נטילת ידים בין נטילה להמוציא, גם היום יעשה כן. ויניח לפניו שתי ככרות שלמות ובוצע על העליונה (כן כתוב בסימן רעד). וקודם שיברך, רושם בסכין את הככר במקום שרוצה לבצוע (שם סימן רעד). וכשמברך ומזכיר את השם, מגביה את שתי הככרות בשתי ידיו, ומחבר התחתון של אחד לתחתון של זה כאלו הם אחד ויש לו פנים לכאן ולכאן (כן כתוב בשם האר"י ז"ל), ואחר כך מניחן (כן כתוב בלקוטי מהרי"ל הלכות שבת). ויש לבצוע פרוסה גדולה שתספיק לכל הסעודה (כן הדין לעניין שבת, והוא הדין לעניין יום טוב):

נ

מי שנוהג על דרך הקבלה לעשות בשבת שנים עשר לחמים, אם חל יו"ט בשבת – יש לו לעשות גם כן. אבל ביו"ט שחל בחול, אין עושה י"ב לחמים:

נא

יש לו לאכול פרוסת המוציא יותר מכביצה לכתחילה, אף שגשמים יורדין. ואם אירע שלא אכל בסוכה [אלא] רק כזית פת, ואינו רוצה לאכול יותר, אין צריך לחזור לסוכה לאכול יותר מכביצה, ויכוון דעתו לצאת בו ידי חובת מצות סוכה:

נב

אכילה זו שרוצה לצאת בה ידי חובת מצות אכילה בסוכה, לכתחילה ביותר מכביצה ובדיעבד בכזית, צריך ליזהר שלא ישהה מתחילת האכילה עד גמר האכילה יותר מכדי אכילת פרס, שהוא שיעור אכילת שלש ביצים שוחקות. ואם שהה יותר מכדי אכילת פרס מתחילת האכילה עד סוף האכילה, ומכל שכן אם הפסיק באמצע אכילת הפת, כגון שאכל קצת מן הפת והפסיק וחזר ואכל עד שהשלים לכשיעור, אף על פי שאכל בינתיים דגים ובשר וכיוצא, אינו מצטרף אכילת הפת; ולא יצא, וצריך לחזור ולאכול פת כשיעור, בעניין שלא יהיה שהות בכדי אכילת פרס. ומצוה מן המובחר לאכול כזית בשעת המוציא, ללעסו ולבלוע יחד. ובדיעבד, אפילו אם לא לעס, רק בלע כזית, יצא. ואף על פי כן יש לו לחזור ולאכול כזית או כביצה על ידי לעיסה, בלא ברכה:

נג

כבר כתבנו שיש לכוון דעתו שהוא אוכל כזית או יותר מכביצה פת לצאת בו ידי חובת מצות אכילת לילה ראשונה בסוכה. ובדיעבד אם לא כיוון, ואפילו אנסוהו לאכול ואכל, יצא. ומכל מקום כדי שיעשה המצוה כתיקונה, יש לו לחזור ולאכול בכוונה. ואם אינו רוצה להתעכב שם, יאכל בלא ברכה^[4]:

נד

אם אין לו בתחילת הלילה פת של חמשת המינים שראוי לצאת בו ידי חובת אכילה בסוכה, והוא תאב לאכול, ומצפה שיביאו לו פת, יש לו למעט באכילת דברים אחרים, כדי שאם יביאו לו פת יהיה יכול לאכול אותו לתיאבון, ולא יאכל בלא תאוה כאוכל אכילה גסה. ואם אכל הרבה, עד שעתה אינו יכול לאכול כלל והוא קץ במזונו, לא יצא כלל, וצריך להמתין עד שיהיה תאב לאכול, ויאכל לשם מצוה. ואף אם צריך לשהות עד אחר חצות, צריך להמתין אפילו עד סמוך לבוקר, שכל הלילה כשר לאכילה בדיעבד:

נה

אין יוצאין ידי חובת אכילת לילה ראשונה בסוכה אלא בפת העשוי מקמח של חמשת מינים, כמבואר בסימן תנ"ג בעניין מצה. ואם אין לו העשוי מחמשת מינים בעינה, רק מתערובת קמחים של מינים אחרים, אם יש בו מקמח של חמשת מינים בעניין כשיאכל כדי אכילת פרס, שהוא שלוש ביצים, יהיה יותר מכביצה, או על כל פנים כזית, יוכל לצאת בו כשיאכל מפת של תערובת כשיעור הפרס. ואם אין לו אף תערובת כזה שיהיה בו בכדי אכילת פרס, ויש תערובת של קמח אורז שנתערב בו מחמשת מינים ועשה פת מזה, בשעת הדחק יכול לצאת בו. וכן אם אין לו [אלא] רק פת הבאה בכיסנין, יקבע עליו ויאכל ממנו יותר מכביצה. וכל אלו יכול לברך על אכילתן "לישב בסוכה" כשמתעכב שם זמן הסעודה. ומכל מקום, אם אחר זה מזדמן לו פת גמור, יאכל ממנו כשיעור בלא ברכה^[5]:

נו

כשם שאין אדם יוצא ידי חובתו במצה גזולה, כך אין אדם יוצא ידי חובתו בלילה ראשונה של סוכות בפת גזול. וכן אינו יוצא בפת של איסור, כגון של חדש וכיוצא בו, אם היה לו פת אחר של היתר והיה יכול לצאת בו. אבל אם אין בידו [אלא] רק פת של איסור משום איסור חדש, או שהוא בארץ ישראל ולא הורמה חלתו ממנו, יש להסתפק אם מותר לאכול כזית לקיים העשה^[6], ויש להחמיר. ובדיעבד אם אכל כזית מזה, ושוב נזדמן לו כזית של היתר, חייב לאכלו בלא ברכה, אם אינו מתעכב שם באכילת דברים אחרים, רק שאוכל כזית זה עתה. וכיון שיש להסתפק שמא אינו חייב באכילה אין עושהו קבע, לכן לא יברך:

נז

מי שאמר: "שבועה שלא אוכל פת בלילה הראשונה של סוכות", או שאמר: "שבועה שלא אשב בצל סוכה בלילה הראשונה של סוכות", לוקה משום שבועת שוא ואוכל כזית פת בסוכה, שאין שבועה חלה על מצוה. ואם אמר סתם: "שבועה שלא אוכל פת", הרי זה אסור לאכול פת אף בלילה הראשונה של סוכות. וכן אם אמר: "שבועה שלא אשב בצל", אסור לישב בסוכה אף בלילה הראשונה של סוכות, מפני שהשבועה חלה עליו בכולל. ואם אמר: "קונם סוכה שאני יושב" או "קונם פת שאני אוכל לילה ראשונה", חל הנדר ואסור לאכול, ואין מלקין אותו, רק מכין אותו מכת מרדות, ומתירין לו הנדר, ומקיים המצוה:

נח

מי שאין לו פת בכניסת ליל יום טוב לקיים מצות אכילת כזית, ובעיר או בכפר הסמוך יש שם פת, יכול לומר לגוי לילך שם ולהביא לו פת, אף על פי שהוא חוץ לתחום. ואפילו יודע שיתעכב שם עד אחר חצות. אפילו הביא לו כמה לחמים, מותר לאכלם:

נט

אם יש אנשים שאין יודעין לברך ברכת המוציא, אז מי שיודע יוכל לברך להם גם ברכת המוציא, להוציא אותם בברכה זו. אף על פי שהוא יצא כבר ובירך לעצמו, יכול לברך להוציאם. ומכל שכן שיוכל להוציאם בברכת לישב בסוכה. אבל בשביל נשים שאין יודעות לברך לישב בסוכה והמוציא, לא יברך בשבילם אם כבר יצא לעצמו. ובשביל קטנים כבן חמש או כבן שש, כל חד לפום חורפיה, מותר לברך להם, אף על פי שהוא כבר יצא:

ס

מצוה לבחור יין ישן טוב לקדש עליו, ולא מסתם יין שבמרתף. ואם אין לו רק יין מגיתו, או יין צימוקים שיש בהם לחלוחית, רשאי לקדש עליו, ובלבד שלא יתן עליהם מים כל כך שיהיו הצימוקים אחר שנתגדלו אחד מששה במים. ואם אין לו יין כלל, מקדש על הפת. ויכול לומר כל הקידוש מיושב אם נוהג כן בשבתות השנה. ובשעת הקידוש על הפת מניח ידיו על הפת. ואם יודע שיביאו לו יין, ימתין מעט, אבל אם מסופק שמא לא יביאו לו עד חצות, לא ימתין, ומוטב שיקדש על הפת. וברכת היין של הקידוש פוטרת היין שבתוך הסעודה מברכה ראשונה. וברכה אחרונה, בין על היין של הקידוש ובין על היין של תוך הסעודה, ברכת המזון פוטרתו (עיין בסוף סימן ער"ב בשולחן ערוך ובלבוש שם). ובין שהוא מקדש על היין ובין שמקדש על הפת, יש לו לכסות הפת בשעת הקידוש, ושני מפות זו על גב זו תחת הלחם:

סא

אם שכח ולא בירך לישב בסוכה בשעת קידוש והמוציא, יברך בשעה שנזכר. ואפילו אם כבר גמר סעודתו, יכול לברך קודם ברכת המזון. ואם עדיין לא בירך ולא נטל ידיו או שאר דברים המבואר בסימן קע"ט שחשיב היסח הדעת, יש לו לברך לישב בסוכה ולאכול יותר מכביצה, ויברך אחר כך ברכת המזון. ואם הוא מסופק אם ברך לישב בסוכה, והוא צריך עוד לאכול, אם אפשר לו לאכול פת כיסנין או מיני תרגימא טוב הדבר; ואם רוצה לאכול פת, לפי שלא אכל פת כל צרכו, מותר לאכול ואין צריך לברך מספק. ואם רוצה לברך ברכת המזון על מה שאכל, וייצא מן הסוכה לצרכו ויחזור ויטול ידיו לאכילה ויברך לישב בסוכה, נכון הדבר:

סב

לילה ראשונה, אפילו ירדו גשמים בעניין שבשאר ימות החג היה פטור מישיבת הסוכה מחמת ירידת גשמים כאלו כמבואר בסימן תרל"ט, מכל מקום בלילה ראשונה מחוייב לאכול בה, ולכן יש לו לקדש ולומר זמן ולאכול בסכה יותר מכביצה לכתחילה. ובדיעבד אם לא אכל רק כזית – די בכך, כמו שנתבאר למעלה. ואחר כך יכול לצאת מן הסוכה ולגמור סעודתו בבית ולברך ברכת המזון שם. ויש לו לכוון בשעת האכילה שאוכל על דעת שיברך ברכת המזון בבית:

סג

אף על פי שחייב לאכול בלילה הראשונה כזית אף שירדו גשמים, טוב הדבר שימתין שעה, שמא ייפסק הגשם. ואם לא פסק – אין צריך להמתין יותר, ויעשה כמו שנתבאר בסעיף שלפני זה. ואם עשה קידוש ואכל בבית, והולך אחר כך לסוכה ואוכל שם כזית לצאת ידי חובת סוכה, צריך לברך פעם אחרת שהחיינו אחר ברכת לישב בסוכה (כן כתב באליה רבה בשם תרומת הדשן סימן צ"ה, עי"ש). ויש מי שכתב שבלילה ראשונה, אף על פי שירדו גשמים נכון שיאכל שם כל הסעודה; והבא לעשות כן אין מזניחין אותו:

סד

מצווה לכל מי שאפשר לו לעשות סוכה עם גגות שנסגרים בעת הגשמים, וכשפוסקים הגשמים פותחין אותם והסכך נגוב, ויכולים לקיים המצוה כראוי בזמנה. ואותם אנשים שאין להם סוכות כאלו, וירדו גשמים בערב יום טוב קודם הלילה והסכך נתמלא מים, ואם ימתין עם בני ביתו סמוך לחצות יימנעו משמחת יום טוב, אין להמתין, אלא בלילה ראשונה יעשה קידוש בסוכה, ויאכל שם כזית, ויגמור הסעודה בביתו, כמו שנתבאר בסעיף שלפני זה. ומכל מקום החרד אל דבר ה' ומרגיש בנפשו שאם יאכל בבית תהיה נפשו עגומה עליו ויצטער ביותר, רשאי לאכל בסוכה, או ימתין עד קודם חצות, והכל לפי העניין:

סה

עתה נחזור לסדר הסעודה. יש לו לענג את היום טוב בדגים ובשר ושאר המטעמים ויינות משובחים, כפי עשרו ויכלתו. ואף על פי שכל שאר יום טוב מצווה לאכול ולשתות ולשמוח, בחג הזה יש לו לשמוח ביותר. ולכן אומרים בתפילה וקידוש: "זמן שמחתנו". ואף על פי שהמצווה להיות בשמחה, מכל מקום צריך ליזהר בהרבות שחוק וקלות ראש חס ושלום. ויש מאנשי מעשה שמדקדקים על עצמם שלא לשיח שום שיחה בטלה בסוכה, רק בדברי תורה, ומכל שכן בשעת הסעודה. וראוי ונכון לעשות כן, אם בני ביתו ואורחיו הם בעלי תורה. ואף בעל הבית שהוא מסב עם אשתו ובני ביתו ואין ביניהם דברי תורה, יש להם ליזהר משיחה בטלה, רק לדבר מעסק החג הקדוש, להודיעם טעם מצוה זו, כדכתיב: "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי" וגו' (ויקרא כג, מג), ומצות ארבע מינים וכיוצא בדברים אלו של עונג, וגם שמחה של מצוה. אבל מי שהוא יושב ודומם לגמרי אין לו שכר טוב בשביל זה, כי זה גורם ביטול מצות שמחת יום טוב, שעל ידי זה בני ביתו הם יושבים ודוממים כאבלים ומנודים ומצטערים, כי פה להם ולא ידברו. ואם הם המדברים והוא כאילם לא יפתח פיו, דומה לאבל בין החתנים. והרבה חשו חכמים למניעת שמחת יום טוב, וגם כי אין לו לעלות במעלות ומידות של חסידות אם אינו מאנשי השם, בעניין שהוא נראה כגבר יהיר, אלא יאחז מידה כמידתו, הכל לפי מה שהוא אדם. ועל כיוצא בזה אמרו (סוטה דף ה:): כל השם אורחותיו, זוכה ומקבל פני השכינה:

הערות

1. אולי צ"ל "עירו" או "העיר".
2. אולי צ"ל שעושה סוכה.
3. היינו מפני שהגדולים חייבים בסוכה ונוהגים שלא לשתות יין מחוץ לסוכה. אי נמי אפשר דהוא הדין בכל השנה, ומשום דבעינן קידוש במקום סעודה. ויקיעורך.
4. נראה לענ"ד דהיינו בלא ברכת "לישב בסוכה", שיסמוך על ברכה שבירך מקודם. ויקיעורך.
5. נראה לענ"ד, היינו כשנזדמן לו לפני ברכת המזון. אבל אם בירך ברכת המזון והסיח דעתו מלאכול, ועכשיו נזדמן לו כשיעור פת ורוצה לברך עליו, לכאורה הוי כסעודה חדשה שמברך עליו "לישב בסוכה" בפני עצמו, וצ"ע. ויקיעורך.
6. היינו מדין "עשה דוחה לא תעשה"