מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק כד
- למהדורה מבוארת: ביאור:מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק כד
הלך
ההליכה גם כן מכלל השמות המונחים לתנועות מיוחדות מתנועות בעלי חיים: "וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ" (בראשית לב, ב), וזה הרבה.
וכבר הושאל זה השם להמשך הגופות אשר הם יותר דקות מגופות בעלי חיים: "וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר" (בראשית ח, ה); "וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה" (שמות ט, כג).
ואחר כן הושאל להתפשט ענין אחד והראותו, ואם אינו גוף כלל. אמר: "קוֹלָהּ כַּנָּחָשׁ יֵלֵךְ" (ירמיהו מו, כב); וכן אמרו: "קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן" (בראשית ג, ח) - הקול הוא הנאמר עליו שהוא היה מתהלך בגן. ולפי זאת ההשאלה הוא כל לשון הליכה שבאה בבורא יתברך, כלומר, שהיא הושאלה למה שאינו גוף - אם להתפשט העניין, או לסור ההשגחה, אשר דומה לו בבלתי בעלי חיים סור מן הדבר, אשר יהיה בבעל חיים בהליכה. וכמו שכנה הסתלק ההשגחה בהסתרת פנים, באמרו: "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי" (דברים לא, יח), כן כינה אותו בהליכה, אשר הוא בעניין סור מן הדבר, אמר: "אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי" (הושע ה, טו).
אמנם אומרו: "וַיִּחַר אַף יְהוָה בָּם וַיֵּלַךְ" (במדבר יב, ט), יש בו שני הענינים יחד. כלומר, עניין הסתלק ההשגחה המכונה בהליכה, וענין התפשט הדבר והגלתו והראותו, כלומר החרון אף אשר הלך ונמשך אליהם, ולזה שבה מצורעת כשלג.
וכן הושאל לשון ההליכה להנהגה במנהגים החשובים, מבלתי הנעת גוף כלל. אמר: "[ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֶיךָ] וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כח, ט); "אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ" (דברים יג, ה); "[בֵּית יַעֲקֹב] לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה" (ישעיה ב, ה).