פתיחת התפריט הראשי

שכן

ידוע כי ענין זאת המלה היא התמדת העומד במקום אחד: "וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא" (בראשית יד, יג); "וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל [בָּאָרֶץ הַהִוא]" (בראשית לה, כב), וזהו הידוע המפורסם. וענין השכינה במקום הוא התמדת העומד במקום אחד, כי באריכות עמידת בעל חיים במקום כולל או מיוחד, ייאמר בו שהוא שכן במקום ההוא, ואף על פי שהיה מתנועע בו בלא ספק. ‏[1]

והושאל זה למה שאינו בעל חיים. אבל לכל עניין שהתיישב ושקד על דבר אחד ייאמר בו גם כן לשון שכינה. ואף על פי שלא היה הדבר אשר שקד עליו עניין ההוא מקום, ולא היה העניין ההוא גם כן בעל חיים. אמר" "[הַיּוֹם הַהוּא יְהִי חֹשֶׁךְ]... תִּשְׁכָּן עָלָיו עֲנָנָה" (איוב ג, ה), ואין ספק כי העננה אינה בעל חיים, ולא היום גוף כלל, אבל הוא חלק זמן.

ולפי זאת ההשאלה הושאל לבורא יתעלה. כלומר, להתמדת שכינתו או השגחתו באיזה מקום שהתמידה בו השכינה, או לכל דבר שהתמידה בו השגחה. ונאמר" "וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה'" (שמות כד, טז); "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כט, מה); "וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה" (דברים לג, טז). וכל מה שבא מזאת הפעולה מיוחס לבורא יתברך, הוא בעניין התמדת שכינתו, כלומר אורו הנברא במקום, או התמדת ההשגחה בדבר אחד. כל מקום כפי עניינו.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ במהדורה המקורית מופיעים כאן בפעם השנייה הפסוקים שהובאו לעיל בפרק זה. השמטנו את ההכפלה של פסוקים אלו במהדורתנו, משום שנראה כי מדובר בטעות.