מהר"ם על הש"ס/גיטין/פרק ב

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

טו:

תוס' ד"ה גידוד חמשה וכו' עד מערבת שנים וכו'. ר"ל שצריכה לערב בפני עצמה והעליונה איתא התם דאפילו לעצמה אינה מערבת דהתחתונה אוסרת על העליונה כיון דהעליונה אינה רואה פני עשרה:

טז.

ד"ה הנצוק והקטפרס וכו' עד וקשה לר"ת דעד כאן לא נחלקו ר' מאיר ור' יהודה וכו' אבל בתחתונה כולהו מודו דעלתה לו טבילה וכו'. יש לדקדק על קושית התוס' הא כתבו התוס' סוף דבור זה דקתני בתוספתא בסיפא וחכמים אומרים אין מטבילים אלא באמצעית א"כ ש"מ דאית להו לחכמים דקטפרס אינו חבור וצ"ל דקושית התוס' אינו אלא למאי דמוקי בגמרא ההיא מתני' דהנצוק והקטפרס כר"י ולכך הקשו הא משמע בפרק אין דורשין דבין ר"מ ובין ר' יחודה ס"ל דמטבילין בתחתונה א"כ ס"ל לר"י דקטפרס חבור:

בא"ד עוד הקשה ר"ת דהכא קאמר דקטפרס לא הוי חבור ובסמוך קאמר ר"י וכו' והך דנצוק וכו'. פי' הך מתני' דהנצוק והקטפרס וכו' אינו חבור ר"י היא:

בא"ד ואומר ר"ת דכיון דהמים וכו' סופן ליפול וכו'. ר"ל דכל המים שעל הראשון סופן ליפול לירד למקוה א"כ אין המקוה חסרה כלום משא"כ בההיא דהניצוק והקטפרס:

בא"ד ומיהו נצוק גרוע וכו'. ר"ל ואפילו היכא דכולהו סופו ליפול לא הוי חבור:

בא"ד ואין נראה לר"י וכו' עד א"כ הא דקאמר עירוב מקואות כשפופרת הנאד מלא נקב בעינן וכו' עד ועוד אי במים סגי בטופח להטפיח וכו' כצ"ל:

בא"ד ונראה דדוקא לר"י סגי בטופח להטפיח וכו' עד וההיא דנצוק לפי מאי דמסיק וכו'. כוונת התוס' בזה לתרץ ג"כ קושיא דקאמר לעיל עוד הקשה דהכא קאמר דקטפרס לא הוי חיבור וכו' עד והך דנצוק ר"י היא:

טז:

גמ' ולפלוג ר"י ברישא וכו'. הא דפריך גמרא בקושיא זו אלישנא בתרא ולא אלישנא קמא יש ליישב ע"פ פי' התוס' בד"ה במאי פליגי וכו' דללישנא קמא דטעמא דר"י דלא חייש לאחלופי ולכך אתי שפיר דלא פליג ברישא דדוקא בסיפא דשנים אומרים בפנינו נכתב וא' אומר בפני נחתם ואין הגט יוצא אלא מתחת ידי עד החתימה מוכחא מלתא דעד החתימה נאמן ביחידי לפי שהוא שליח הגט מדמציריכין אכתיבה תרי וכו' מה שאין כן ברישא דאחד אמר בפני נכתב ואחר אמר בפני נחתם וק"ל:

יז.

גמ' א"ר יוחנן ל"ש אלא שהגט יוצא מתחת יד עד כתיבה דנעשו כשנים על זה וכשנים על זה. אין לדקדק א"כ במציעתא נמי דשנים אומרים בפנינו נכתב ואחר אומר בפני נחתם אמאי לא אמרינן נמי כשהגט יוצא מתחת ידי עד החתימה דנעשה כשנים על זה ושנים על זה דחתם כיון דעל החתימה אין כאן אלא אחר אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא וק"ל:

שם ריש לקיש אמר משום פירי וכו'. דברי רש"י מגומגמים וכבר התעורר לזה הר"ן ז"ל ועיקר הדברים שריש לקיש ס"ל דאין לבעל פירות מיד בשעת כתיבה ומזמן הכתוב בו הפירות הן לאשה אע"ג שלא ניתן עד לאחר זמן ואם לא תיקנו זמן בגט היה הבעל אוכל ומוכר הפירות משעת הכתיבה עד שעת הנתינה שלא כדין אבל השתא היא תטרוף הפירות משעת זמן הכתוב בו ור' יוחנן סבר יש לבעל פירות עד שעת הנתינה ובדין ימכור בין הכתיבה והנתינה ומיום הנתינה ואילך הלא הגט שבידה מוכיח שכבר נתגרשה ותוכל לטרוף לקוחות ע"י הגט שבידה ולפי זה מ"ש רש"י בד"ה עד שעת כו' הלכך זמן כתיבת הגט לא מהני מידי דכי אתי למיטרף בעי לאתויי סהדי אימת מטא גיטא לידה דברי מותר הן אלא שיש ליישב דברי רש"י שהוצרך לכתוב כן כדי שלא תקשה הא אצטריך לתקן זמן בגטין כדי שנדע זמן הנתינה שלפעמים לא תוכל לטרוף מיד אחר נתינת הגט ותצטרך לטרוף לאחר זמן למפרע משעת הנתינה ולכך כתב רש"י דזמן כתיבת חגט לא מהני מידי לענין זה אפי' למטרף משעת הנתינה משום דכי אתיא למטרף בעיא לאתויי סהדי אימת מטא גיטא לידה:

יז:

תוס' ד"ה עד שעת נתינה וכו' עד אבל קשה לר"י מהא דאמר בסוף פ"ק דב"מ וכו' ופריך ניחוש דלמא כתב ליתן בניסן וכו'. עיקר קושית התוס' הוא ממה דמסיק התם הניחא למ"ד כיון שנתן עיניו לגרשה אין לבעל פירות שפיר אלא למ"ד יש לבעל פירות עד שעת הנתינה מאי איכא למימר ומשני כי אתיא לטרוף וכו':

בא"ד ואומר ר"י דהכי פירושו וכו'. כלל העולה מפי' התוס' דאינהו ס"ל דאין ה"נ שהיא טורפת מזמן הכתוב בגט אפי' לר' יוחנן משום דאמרינן דמסתמא באותו יום ניתן ונמסר לידה אלא משום דס"ל לר' יוחנן דיש לבעל פירות עד שעת הנתינה לא הוצרכו לתקן זמן בגט משום זה משום דיכולה להביא גיטה בב"ד או לעדים ויכתבו לה שמאותו יום נתגרשה אבל לריש לקיש דס"ל דאין לבעל פירות מיד משעת הכתיבה אצטריך לתקן זמן בגיטין כדי שנדע זמן הכתיבה ותטרוף מזמן שנכתב בו אע"פ שהנתינה היתה לאחר מכן:

בא"ד וא"ת לרבי יוחנן היאך כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו וכו'. עיין בהר"ן שתירץ קושיא זו ע"ד דאיתא בגמרא בסמוך דאין אדם מקדים פורענות לנפשיה:

יח.

ד"ה ואנחיה בכיסתיה וכו' עד אע"ג דלעיל אמר ר"ל דיש לבעל פירות עד שעת חתימה וכו'. הלשון מגומגם והכוונה והא איהי תטרוף מלקוחות שלא כדין מיום הכתיבה ואע"ג דלעיל אמר לר"ל דאין לבעל פירות משעת החתימה וא"כ בדין תטרוף. ד"ה הנהו קלא אית להו וכו' תימה דלענין זנות דנהי דידוע שלא בא לידה ביום הכתוב בו מ"מ יכול לחפות וכו'. ר"ל דנהי דידוע שלא בא לידה ביום הכתיבה מ"מ אין ידוע אימתי בא יכולה לומר שבא לידה קודם שזינתה וספק נפשות להקל כמו קודם שתיקנו זמן:

יח:

ד"ה חיישינן שמא פייס כו' וכן כי אמר לעשרה חתמו וחתים ביה תרי וכו'. הוצרכו לכתוב כן משום דלקמן בסמוך אההוא דאמר לעשרה כתבו גט לאשתי וחתום ביה תרי בההוא יומא וכו' עד כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק פריך והאמר ר"ל לא הכשיר ר"ש אלא לאלתר וכו' ש"מ דכי אמר לעשרה חתמו וחתמו בי תרי ביומי' וכו' שייך גמי לומר שמא פייס כמו גבי מכאן וער עשרה יומין:

יט.

ד"ה קנקנתום חרתי דאושכפי וכו' עד דלא תני בברייתא אלא הנך דלא תני במתניתין וכו'. ואיכא למידק לפי' ר"י דפי' דשיחור היא אדרמנ"ט וקנקנתום דמתני' הוא ודריאול"ה ואדרמנ"ט דהוא שיחור הוא יותר טוב מקנקנתום דהוא ודריאול"ה שהרי קנקנתום הוא אסור בספר תורה למ"ד ואדרמנ"ט מותר כמו שפי' ר"ת בסמוך בדבור זה וא"כ לפי זה קשה מה אשמועינן בברייתא דשיחור כשר הא אפילו קנקנתום כשר בגט שהוא אסור בס"ת למ"ד כ"ש אדרמנ"ט שהוא שיחור דכשר בס"ת לכ"ע ואינו קושיא כלל דלעולם קנקנתום הוא יותר דבר של קיימא מאדרמנ"ט איכא למ"ד דקנקנתום הוא אסור בס"ת היינו משוס דס"ל בס"ת בעינן כתב שיוכל לימחק כדכתיב בפרשה סוטה ומחה אל מי המרים וקנקנתום הוא מתקיים ביותר ואינו עשוי לימחק וק"ל:

יט:

ד"ה טעמא דאיכא כתב וכו' עד וי"ל כיון דאמר ה"ז גיטך וכו' א"נ דאיירי וכו' ונייר חלק דקאמר שמואל וכו'. נראה הא דכתבו ונייר חלק דקאמר שמואל לא בשעת נתינה ראו וכו' קאי נמי אשנויא קמא דקאמד וי"ל כיון דקאמר ה"ז גיטך בדבר מועט מהימנינן ליה לבעל וכו' דהא דבר מועט ר"ל דתלינן שכתבו במי מילין ואי בשעת נתינה ראו נייר חלק א"כ אפי' היה ודאי כתוב במי מילין אינו גט כיון דכבר נבלעו האותיות וק"ל:

כ.

ד"ה אי משום כריתות דאית בה וכו' עד וי"ל דרב יוסף דשמעתין לא סבר כוותיה. פי' דשם בעירובין איפלגו תנאי באם מוחקין לסוטה מפרשה של תורה וקאמר התם והני תנאי כהני תנאי ומביא תנאים דפליגי דאם כתבו הפרשה לשם סוטה זו אם מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת ודחי שם רב פפא ואמר דלמא לא היא ע"כ לא קאמר ת"ק התם אלא משום כיון דאינתוק לשם רחל לא הדרא מינתקא לשם לאה אבל גבי תורה דסתמא (לא) מיכתבה (להכי) ה"נ דמחקינן והשתא הא דתירצו התוס' בשנויא קמא וי"ל דרב יוסף דשמעתין לא סבר כוותיה ר"ל לא סבר כרב פפא דאמר דיש חילוק בין ס"ת דסתמא כתיבה אלא ס"ל כסתמא דגמרא דקאמר והני תנאי כהני תנאי אי נמי סבר כאידך תנא וכו' כלומר אפי' אי ס"ל לרב יוסף כרב פפא מ"מ איפלגו תנאי קמאי באם מוחקין מן התורה וס"ל לחד תנא דאין מוחקין:

ד"ה הא בעינן שמו ושמה אע"ג דמתני' דפ' הזורק וכו' מוקמינן לה דהאי הולר ממזר כר"מ וכו'. דברי התוס' תמוהים מאד משום דבהדיא איתא התם אמר ר' אבא אמר רב הונא זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים הולד כשר ומודים חכמים לר"מ שאם שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה שהולד ממזר וכו' ונ"ל פי' דברי התוס' כן משום דלא אשכחן בשום דוכתא דפליגי רבנן ור"מ בהא מלתא אלא במידי דרבנן כגון כתב לשם מלכות שאינה הוגנת ודומיהם וכדאמר התם אומר היה ר"מ כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר ודייקי התוס' מדאמר התם פ' הזורק זו דברי ר"מ ר"ל הרישא דקתני התם כתב לשם מלכות שאינה הוגנת או היה במזרח וכתב במערב וכו' תצא והולד ממזר אבל חכמים אומרים הולד כשר ומודים חכמים לר"מ בשינה שמו ושמה משמע מדמדמה הא דשינה שמו ושמה ועביד ליה מודים להא דכתב לשם מלכות שאינה הוגנת ודומיהם מכלל דהא דשינה שמו ושמה הוי נמי פסולא דידיה מדרבנן כמו ההיא דרישא דכתב לשם מלכות שאינה הוגנת וכו':

בא"ד דהא מתני' ר"מ היא וכו' ואע"נ דדייק התם מדלא ערבינהו ההיא דשינה שמו וכו' מכלל דכרבנן אתיא מ"מ מתני' ד"מ היא אלא ר"ל דרבנן נמי מודים לר"מ:

ד"ה משמיה דרבים וקלסיה וכו' עד ואומר ר"ת דהכי דייק מדקלסיה כי אמר משמיה דרבים וכו'. ר"ל שדבר שהוא הלכתא ראוי לאומרו משמיה דרבים ולא משמיה דיחיד להכי קלסוה כי אמרה משמיה דרבים ולא קלסוה כשאמר משמיה דיחיד:

כ:

גמ' בעי רב פפא בין שיטה לשיטה בין תיבה לתיבה מאי תיקו ותיפוק ליה דספר אחד אמר רחמנא וכו' לא צריכא דמעורה. מקשין העולם תינח בין שיטה לשיטה דנוכל לאוקמיה במעורה אבל בין תיבה לתיבה מא"ל ונ"ל דאה"נ דלפי המסקנא לא נשאר בתיקו אלא בעיין דבין שיטה לשיטה אבל בין תיבה לתיבה אינו גט משום דספר אחד כו':

שם לרמב"ח נמי לא קשיא בכתובת קעקע השתא דאתי' להכי מתני' לרבא נמי לא תקשה בכתובת קעקע נ"ל הא דקאמר מתני' לרבא נמי לא תקשי ט"ס הוא אלא כך צ"ל השתא דאתית להכי מתני' נמי לא קשיא וכו' ומוכרח הוא דהא על כרחך רבא לא הוי ידע שינויא דכתובת קעקע דאל"כ לא הוי פריך מידי לרמי בר חמא:

תוס' ד"ה על מנת שתחזירי לי הנייר וכו' משום דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד וכו'. פי' דהתנאי סותר המעשה כדפירשו התוס' אח"כ דאומר ע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי ואין הגט חל עד שיחזרוהו ואז אין הגט בידו. ורבא דאסר פרק קמא דקדושין וכו' ר"ל ומאחר דאמר החזידו יצא ש"מ דס"ל דאומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ולכך ס"ל ג"כ דוקא החזירו יצא דהוי כמו נותנת ע"מ להחזיר לא ס"ל כהאי לישנא אלא מפרש הא דקתני סיפא דהאי ברייתא ע"מ שתחזירי לי הנייר מגורשת משום דהוי מעשה קודם לתנאי וכו' והא דאצטריך רבא לטעמא משום דהוי מעשה קודם לתנאי ולא פירשה כלישנא דאמר התם משום דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי וכו' וכר' דס"ל הכי משום דבעי לאוקמא ברייתא זו אפילו כרבנן דר' דס"ל דאומר ע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי ועיין בתוס' לקמן פ' מי שאחזו דף ע"ה ד"ה אלא אמר רבא ודבור שאחר זה המתחיל ותנאי ומעשה בדבר אחד:

כא.

ד"ה שכן אב מקבל גט לבתו וכו' עד משמע דע"י חצר אביה מתגרשת שלא מדעתו כמו שהיא מקבלת שלא מדעתו אפי' אם כחצר אביה דמיא. ר"ל דלרבנן דס"ל התם דהקטנה עצמה נמי מקבלת את גיטה שלא מדעת אביה בין שהיא כיד אביה ובין אפילו היא כחצר אביה ה"ה ע"י חצר אביה נמי מתגרשת אפילו שלא מדעתו וק"ל:

כא:

גמ' והוא ששייר מקום התורף ור"א היא וכו' וה"ק אין כותבין טופס וכו' כתבו לתורף וכו'. והא דקתני במתני' תלשו וחתמו פי' חתמו גמרו כמו תורה חתומה ניתנה וכן פירשו התוס' לעיל בפ"ק דף ג' ריש ע"ב ד"ה דתנן אין כותבין במחובר וכו' ע"ש:

כב:

תוס' ד"ה והא לאו בני דעה נינהו וכו' עד ואמר בגמרא מאן תנא דלא בעי כוונה בשחיטה וכו'. ר"ל א"כ ש"מ דאפילו בעומדים ע"ג לא מהני למ"ד דבעי כוונה וה"ה הכא לר"א דבעי כתיבה לשמה לא מהני כי גדול עומד ע"ג אלא ודאי לר"מ פריך הכא ולא לר"א זה אינו התם וכו' וכן כל הני וא"ת שמקשו והא לאו בני שליחות נינהו והא לאו בני כריתות נינהו ר"ל דאי פריך הכי לר"מ הוי אתי שפיר דלדידיה החתימה היא הכריתות ולא הכתיבה ואי אתיא כר"א צריך ליישב כל הני קושיות:

בא"ד דוכתב לאו אבעל קאי. ר"ל דאי הוי אמרי' דוכתב קאי אבעל היינו צריכין לומר ע"כ דהא דמכשרינן בגם כשכתבו הסופר או אחר לא מכשרינן אלא מטעם שליחות:

שם ומאי צריך נמי לאתויי ברייתא דעובר כוכבים פסול. ר"ל פשיטא דפסול בלא שום ראיה מטעם דלאו בן כריתות הוא:

שם ומשמע ליה דאתיא כר"מ מדלא נקט לפסול אלא עובד כוכבים וכו'. ר"ל דאי אתיא כר"א אפי' חש"ו נמי פסולים אפי' בגדול עומד על גביו אי בעינן שליחות ועכ"פ שוטה פסול לר"א אפילו בגדול עומד על גביו כדבסמוך אלא ודאי ר"מ היא:

כג.

ד"ה אלא מעתה וכו' עד פירוש בשלמא בלא עומד על גביו ניחא וכו' עד וא"כ הדרא קושיא לדוכתה. דברי התוס' בדבור זה צריכין עיון דפירש בשלמא בלא עומד ע"ג ניחא דקסבר רב נחמן דאיכא היכירא וכו' אבל בעובד כוכבים ליכא היכירא וכו' וא"כ לפי זה קשה דלפי פירושו זה של רב נחמן ליתא לקושית המקשה שהקשה בתחלת הסוגיא והא לאו בני דעה נינהו וכ"ת דאה"נ דרב נחמן פריך הכי לרב הונא ורצונו שלא יצטרך לתירוצו שתירץ והוא שהיה גדול עומד על גביו א"כ לא יתיישב הא דמסיימו התוס' בסוף דבריהם וא"כ הדרא קושיא לדוכתין דהא לאו בני דעה נינהו וק"ל ויש ליישב בדוחק דה"ק דבשלמא בלא עומד ע"ג אלא הוה סלקא אדעתין דטעמא דמתני' דהכל כשרים לכתוב הגט הוה מטעם דאיכא היכירא דכותבין לשמה ע"פ הבעל הוה אתי לן שפיר הא דעובד כוכבים פסול דבעובד כוכבים ליכא היכירא דלשמה בהכי אלא דהוה קשה לן דגבי בני דעה איכא היכירא ע"פ הבעל אבל הנך הא לאו בני דעה נינהו אבל למאי דאוקמא וכו' אפי' עובד כוכבים נמי אלא ודאי בלא עומד ע"ג מיירי וטעמא דמתני' הוי מטעם דאיכא היכירא ע"פ הבעל וא"כ הדרא קושיא לדוכתין והא לאו בני דעה נינהו:

כג:

ד"ה מה אתם בני ברית וכו' דלר' שמעון לא אצטריך וכו'. משום דאיתא התם דר' שמעון ס"ל דעובר כוכבים ליתיה בתרומה דנפשיה וא"כ אינו בתורת תרומה ולכך לא אצטריך לדידיה למעטו משליחות דתרומה ולא אצטריך גם אתם למעט עובד כוכבים ולומר מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית אלא אצטריך גם אתם לרבות שליח דעלמא פי' דשלוחו של אדם כמותו בתרומה ואע"ג דלרבנן איתא התם דשליחות דעלמא ילפינן משליחות דגט ופסח במה הצד ולא אצטריך גם אתם אלא להיקשא לומר מה אתם בני ברית וכו' למעט העובד כוכבים ס"ל לר"ש דשליחות דתרומה לא הוי ילפינן במה הצד משום דגלי לן קרא בתרומה וכתב אתם ולא שותפין אתם ולא אריסין ה"א ג"כ אתם ולא שלוחכם לכך אצטריך גם לרבות את השליח שיהא כמותו בתרומה והיינו דקא מסיימי התוס' בדבור זה וי"ל דמ"מ כיון דדרשינן שליחות מתרומה מגם אתם וכו' ורצונם לומר לר"ש ילפינן שלוחו של אדם כמותו משלשתן מגט ופסח ותרומה ובתרומה ע"כ עובד כוכבים אינו נעשה שליח מטעם דאינו בתורת תרומה כיון דליתיה בתרומה דנפשיה לר"ש מסתברא דלא מרבינן בעלמא שליחות אלא דומיא דאיתא בתרומה ובתרומה עובד כוכבים אינו נעשה שליח ה"נ בכל התורה: