מדרש תנחומא הקדום/כרך א/בראשית ג כב

שלמה בובר
מדרש תנחומא
הקדום והישן
מיוחס
לרבי תנחומא ברבי אבא
על
חמשת חומשי תורה
→בראשית ב ד בראשית ה א←



[כא] ויאמר ה׳ אלהים הן האדם היה כאחד ממנו (בראשית ג, כב). ילמדנו רבינו מהו להציל תיק הספר עם הספר מפני הדליקה בשבת? כך שנו רבותינו: מצילין תיק הספר ﬠם הספר, ותיק התפלין ﬠם התפילין. הרי שנו רבותינו: כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה, למה? כדי שלא ישרפו דברי תורה. ותיק הספר מפני מה מצילין אותו? כדי שלא ישרף. וכי דברי תורה כתובין בתוכו? אלא בשביל שהוא דבוק לספר זכה להנצל ﬠמו. אמר שלמה: הולך את חכמים וגו' (משלי יג, כ), אוי להם לרשﬠים ולדבוקים ﬠמהם, ואשריהם לצדיקים ולדובקיהם. מה כתיב בהם בדור המבול? וימח את כל היקום (בראשית ז, כג), אם אדם חטא, בהמה מה חטאת? אלא אוי להם לרשﬠים ולדבוקים שהם מחייבין ﬠצמן ודובקיהם. אמר ר' יהודה בר אידי, לא נחתם גזר דינם של דור המבול, ﬠד שכתבו גמיקיסוס לזכר ולבהמה, לפיכך "מאדם וﬠד בהמה" (שם שם), אוי להם לרשﬠים ודובקיהם. ואשריהם לצדיקים ולדובקיהם, שנאמר "וגם ללוט" וגו' (בראשית יג, ה), הוי אשריהם הצדיקים ואשריהם דובקיהם. ואוי להם לרשעים ואוי לדובקיהם, אתה מוצא כשחלק קרח הלכו ﬠמו במחלוקת מאתים וחמשים ראשי סנהדריות, והלך ﬠמהם אף הממון שלהם, שנאמר "ותפתח הארץ" וגו' (במדבר טז, לב), אם הם חטאו רכושם מה חטאו? אלא אוי לרשﬠים ואוי לדובקיהם. ואשריהם לצדיקים ואשריהם דובקיהם, ראה מה כתיב בחנניה מישאל וﬠזריה, באדין גבריא אילן כפיתו בסרבליהון [פטישיהון וכרבלתהון ולבושיהון ורמיו לגו אתון נורא יקידתא] (דניאל ג, כא), וכיון שיצאו מכבשן האש כתיב בהן (חויין) [חזיין] לגובריא (אילן) [אלך] די לא שלט נורא בגשמהון [ושﬠר ראשהון לא התחרך וסרבליהן לא שנו] (דניאל ג, כז), למה סרבליהון לא שנו? בשביל שהיו דבוקין בהן, הוי אשריהם הצדיקים ואשרי דביקיהם. אמר הקב"ה: אדם שמﬠ לאשתו ונדבק בה ונתגרש, שנאמר "ויגרש את האדם" (בראשית ג, כד), ואם שמﬠ ונדבק לי, היה כמוני, מה אני חי וקיים, כך הוא חי וקיים לעולם, מניין? (ממה שאמור בﬠניין) [ממה שקרינו בﬠניין], ויאמר ה' אלהים הן האדם:

[כב] [הן האדם]. זהו שאמר הכתוב: על שדה איש עצל ﬠברתי וﬠל כרם [אדם] חסר לב (משלי כד, ל). ﬠל שדה איש ﬠצל ﬠברתי, זה אדם שהיה עצל מלעשות תשובה. "וﬠל כרם [אדם] חסר לב" (משלי כד, ל) זה חוה, ששמﬠה לדברי נחש. "והנה ﬠלה כלו קמשונים" (משלי כד, לא), שמלאו כל הﬠולם פורﬠנות. "כסו פניו חרולים" (שם), שנאמר "וקוץ ודרדר" (בראשית ג, יח). "וגדר אבניו נהרסה" (משלי כד, לא), שפרץ גדירו של עולם. כיון שנגזרו ﬠליו גזירות רעות התחיל מקונן הן האדם:

[כג] [הן האדם]. זהו שאמר הכתוב: "ואשמﬠה אחד קדוש מדבר ויאמר אחד קדוש לפלמוני המדבר" (דניאל ח, יג). מהו "פלמוני"? ר' יוחנן אמר זה מיכאל, שהוא ﬠומד לפנים. ר׳ חנינא אמר: זה גבריאל המדבר בישראל, שהיה אומר: "עד מתי החזון התמיד" (שם), ﬠד מתי הנבואה מסולקת מישראל, "והפשﬠ שומם" (שם), זה בית המקדש ששמם בﬠוונותינו. "תת (קדש) [וקדש]" (שם), אין קודש אלא ישראל, שנאמר: "קדש ישראל לה'" (ירמיהו ב, ג). "וצבא מרמס" דניאל שם, עד מתי הן מרמס לאומות הﬠולם. "ויאמר אלי [ﬠד] ﬠרב בקר" (דניאל ח, יד), ﬠד מתי גזירות הרﬠות? ﬠד שיﬠשה ﬠרבן של ישראל בקר. באותה שﬠה "ונצדק קדש" שם:

דבר אחר: "ואשמﬠה אחד קדוש מדבר" וגו׳, אמר לו: כל גזירות הרעות של מי הן? אמר לו: (לאדם) [של אדם] הראשון. "ﬠד מתי החזון התמיד והפשﬠ שומם", את משיבו מן הגזירות שכתוב בו: "כי ﬠפּר אתה ואל ﬠפּר תשוב" (בראשית ג, יט). "תת (קדש) [וקדש] וצבא מרמס", אלו בניו של אדם הראשון שנגזרה ﬠליהם מיתה. "ויאמר אלי ﬠד ﬠרב בקר", עד שיבא בקרו של עולם הבא. וכשׂנגזרה עליו מיתה וגזירות רעות, התחיל עליו הקב"ה מקונן הן האדם:

[כד] [הן האדם]. מה כתיב למעלה מן הﬠניין? "ויﬠש ה׳ אלהים לאדם [ולאשתו כתנות ﬠור]" (בראשית ג, כא). מהו כתנות ﬠור? ר׳ מאיר ור׳ יוחנן אומרים: כבגדים (חזקים) [הדקים] הבאים מבית שאן, שהן דבוקים על בשרו של אדם, ואינו (מרגיז) [מרגיש]. ר' שמואל בר נחמני אמר לפיטטו (פי' מיני בגדים), ר' יהושﬠ בן לוי אמר ליגנון, ר' יוסי ב"ר חנינא אמר סיסטון, ר' אבהו אמר חיה. ר' יצחק אומר, חלקין כצפרין ונאין כמרגלית. ריש לקיש אמר כמﬠשה השמים, וכשהיתה הﬠבודה בבכורות, היו מקריבין בהן. כיון שחטא התחיל הקב"ה מקונן הן האדם: (מהו הן האדם),

[כה] [ויגרש את האדם] (בראשית ג, כד). אמר ר' יהודה, שעה ראשונה ﬠלה במחשבה, שניה נמלך במלאכי השרת, בשלישית כינס עפרו, ברביﬠית גבלו, בחמישית רקמו, בששית ﬠשאו גולם, בשביﬠית נפח בו נשמת חיים, בשמינית הכניסו לגן ﬠדן, בתשיעית צוהו, בעשירית חטא, באחד עשר נידון, בשתים ﬠשר גרשו, שנאמר ויגרש את האדם. מהו ויגרש, שגירשו ביסורים: ד"א ויגרש, שבשבילו חרב בית המקדש, שנאמר: "ויגרס בחצץ שני הכפישני באפר" (איכה ג, טז):

וישׁכן מקדם לגן עדן את הכרובים (בראשית ג, כד). לפיכך נקראו כרובים, שהן רבים. אמר ריש לקיש: לא יצא אדם מגן ﬠדן ﬠד שחרף וגידף, נאמר כאן כרובים, ונאמר בסנחריב: "ה' (צבאות) [אלהי ישראל] יושב הכרובים" (מלכים ב יט, טו), מה כרובים האמור כאן חרופים וגידופים,אף כאן חרופים וגדופים:

ואת להט החרב המתהפכת (בראשית ג, כד), זו גיהנם חמתהפכת מחמין לצונן ומצונן לחמין על הרשﬠים. חזקיה בריה דר' חייא אמר, והיכן משלימין את נפשותיהן? בצונן, שנאמר: "תשלג בצלמון" (תהלים סח, טו), ומי ינצל מדינה של גיהנם? מי שﬠוסק בתורה. "ואת להט החרב", אין חרב אלא תורה, שנאמר "וחרב פיפיות בידם" (תהלים קמט, ו):

לשמר את דרך [ﬠץ החיים (בראשית ג, כד). אמר ר' שמואל בר נחמן, לשמור את דרך] ואחר כך ﬠץ חיים, א"ל הקב"ה: אני הנחתיך בגן ﬠדן, שתהא יגﬠ בחורה, ותאכל מﬠץ החיים, ועכשיו שחטאת מה אתה עושה כאן? צא, ויגרש את האדם. א"ל הקב"ה: היית צריך לומר לפני שירות ﬠל מה שבראתי אותך, וﬠל מה שﬠשיתי ﬠמך, ולא אמרת, הרי אני אומר לﬠצמי, שנאמר: "אשירה נא לידידי" וגו' (ישﬠיהו ה, א). מה עשה הקב"ה? טרדו מן הﬠולם הזה, שנאמר: תשטוף ספיחיה ﬠפר ארץ (איוב יד, יט). אמר ר׳ סימון: אפילו אדם הראשון נמחה במים. אמר ר' שמﬠון בן יהודה איש כפר ﬠכו משום ר' שמﬠון בן יוחי, לא נשתנה זיו פניו של אדם הראשון, ולא לקו המאורות, ﬠד שיצא השבת, וﬠם שהוא דנו, קדש את השבת, לפיכך הוא אומר: מזמור שיר ליום השבת (תהלים צב, א). אתה מוצא בשﬠה שהרג קין להבל, נגלה ﬠליו הקב"ה, ואמר לו "אי הבל אחיך" (בראשית ד, ט), בקש לגנוב דעת של מעלה, אמר הקב"ה: מה ﬠשית, קול דמי אחיך צועקים אלי (בראשית ד, י). כיון ששמﬠ קין התחיל עשות תשובה של רמאות, שנאמר: "ויאמר קין אל ה' גדול ﬠוני מנשוא" (בראשית ד, יג). אמר לפניו: רבונו של ﬠולם, אתה טוﬠן הﬠליונים װהתחתונים, ואין אתה יכול לטעון עוני?: ד"א, אמר לפניו: רבונו של ﬠולם, אתה נקראת מי אל כמוך נושא ﬠון וﬠובר ﬠל פשﬠ (מיכה ז, יח), וגדול ﬠוני מנשוא? א"ל הקב"ה, ﬠשית תשובה, חייך שאני מבטל ממך גזירה אחת, שנאמר: ויצא קין מלפני ה' וישב בארץ נוד (בראשית ד, טז), ﬠד שהוא יוצא פגﬠ בו אדם הראשון, אמר לו: מה נעשה בדינך? אמר: אילולי שהודיתי כבר הייתי אבוד מן העולם. באותה שעה אמר אדם הראשון: טוב להודות לה' (תהלים צב, ב). בﬠולם הזה יחידים מודים להקב"ה, אבל לﬠרלם הבא הכל מודים ואומרים לו הודאה, שנאמר: אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני (ישעיהו יב, א):