מדרש תנחומא הקדום/כרך א/בראשית ה א

שלמה בובר
מדרש תנחומא
הקדום והישן מיוחס לרבי תנחומא ברבי אבא על חמשת חומשי תורה
→בראשית ג כב	בראשית ו ה←

[כו] זה ספר תולדות אדם (בראשית ה, א). ילמדנו רבינו: מהו שיבטל אדם מפריה ורביה בזמן שאין לו בנים? כך שנו רבותינו, לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים. בית שמאי אומרים, שנים זכרים, ובית הלל אומרים זכר ונקבה, שנאמר "זכר ונקבה בראם" (בראשית ה, ב). מאי טעמייהו דבית שמאי? כנגד קין והבל. מאי טﬠמייהו דבית הלל כנגד אדם וחוה. אמר ר' סימון: מאה ושלשים שנה נפרש אדם מחוה אשתו. כיּון שנהרג הבל, אמר אדם: מה אני מוליד בנים והם הולכים למאירה? מה היה עושה? אמר ר' סימון: רוחות נקבות באות אצלו ומתחממות ממנו, שכן אמר הקב"ה לדוד, הנה בן נולד לך (והוא) [הוא] יהיה איש מנוחה (דברי הימים א כב, ח), אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן (שמואל ב ז, יד), אימתי? כשיﬠסוק בתורה, אבל בהניח אותי והלך בדרכי לבו – אשר בהעותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגﬠי בני אדם (שם), מאי בשבט אנשים? זה הדד ורזון בן אלידﬠ, שנאמר (ויקם שטן לשלמה) [ויקם אלהים לו שטן את רזון בן אלידﬠ] (מלכים א יא, כג), [ובנגﬠי בני אדם], ואין נגﬠי אלא המזיקין, שנאמר "ונגﬠ לא יקרב באהלך" (תהלים צא, י), להודיﬠך שכל ק"ל שנה שפירש אדם מחוה, היה הרוחות באות אצלו ומתחממות ממנו ומוליד מזיקין. באותה שﬠה אמר הקב"ה: אני לא בראתי את ﬠולמי אלא לפריה ורביה, שנאמר: לא תהו בראה לשבת יצרה (ישעיהו מה, יח). מה ﬠשה חקב"ה? נתן תאוותה של חוה בלבו שׁל אדם, ושימש ﬠמה וילדה שת, שנאמר: ויחי אדם מאה ושלשים שגה ויולד בדמותו (בצלמו) [כצלמו] (בראשית ה, ג). כיון שנולד שת, אמר אדם: לבנײ הראשונים לא הייתי מיחס, למה? שהיו למאירה, אבל לזה אני מיחס, מפני שהוא ראש תולדות. מנין? ממה שקראו בﬠנין, זה ספר תולדות וגו':

[כז] [זה ספר תולדות אדם וכו', ויחי אדם וכו', ויולד בדמותו כצלמו]. מכאן אמרו: הבא ﬠל הרוחות אין לו ﬠליו כלום ואינו זנות, אﬠ"פ שהציא שכבת זרﬠ, כמקרה לילה דמיא, ומה שכתוב "לא תנאף" (שמות כ, יב), ﬠם בני אדם וﬠם בהמה, ולא תנאף ביד וברגל; אבל הרוחות, אין זו זנות. וﬠוד מﬠשה בחסיד אחד שנזדמנה לו שידה בדמות אשה, ופיתה אותו ונזדװגה לו, ויום הכיפורים היה, ואחר כך נצטﬠר אותו חסיד ﬠד מאד, ﬠד שנזדמן לו אליהו זכור לטוב, א"ל: מפני מה אתה מיצר? הגיד לו כל אותו המﬠשח שאירﬠ לו. א"ל פטור אתה, שידה היתה. ואילו היה חייב, [לא היה] אליהו זכור לטוב נראה לו ומדבר ﬠמו ופוטר אותו, [אלא] מכאן אתה למד שאינו זנות ופטור הוא:

[כח] זה ספר תולדות אדם. זהו שאמר הכתוב: גלמי ראו ﬠיניך (תהלים קלט, טז). ﬠד שאדם היה מוטל גולם, הראהו הקב"ה דור דור ודורשיו, דור דור וצדיקיו, דור דור ורשﬠיו, ﬠד שיחיו המתים. א"ל: כל מה שראו ﬠיניך, ועל ספרך כלם יכתבו (שם). ומהו לא אחד בהם (שם)? ר' אליﬠזר ור' יהושﬠ, [ר׳ אליעזר אומר]: ימים יוצרו ולא אחד בהם, אמר הקב"ה: היום הזה אני גואל את בני ממצרים, וביום הזה אני קורﬠ את הים ומפיל שונאיהם, ביום הזה אני נותן את התורה, ולא נשתנה יום אחד ולא נתחלף, הוי (אומר) "ולא אחד בהם". ר' יהושﬠ אומר: (ולא) [ולו] אחד בהם, מימים שברא הקב"ה בחר לו אחד מהם, ואיזה היא? זה יום הכיפורים, שנאמר: הלא זה צום אבחרהו (ישעיהו נח, ו): ד"א: (ולא) [ולו] אחד בהם, זה יום השבת, שנאמר: ﬠל כן ברך ה׳ את יום השבת ויקדשהו (שמות כא, יא): ד"א: גלמי ראו ﬠיניך. שהראה לו הקב"ה לאדם הראשון כל הדורות ונתנם בספרו, שנאמר: זה ספר תולדות אדם:

[כט] "ביד כל אדם יחתום" (איוב לז, ז). מהו? אלא כשברא הקב"ה את האדם, הﬠביר לפניו כל הדורות ﬠד שיחיו המתים, הצדיקים והרשעים. א"ל: ראה ﬠל מה הבאת מיתה, ﬠל הצדיקים. כיון ששמﬠ אדם כך, התחיל מיצר, אמר לפניו: רבונו של עולם, וכך ﬠשיתי בעולמך, אי איכפת לי ﬠל הרשﬠים שהן מתים, אלא ﬠל הצדיקים שלא יהו מתרﬠמין ﬠלי. אלא בבקשה ממך, שלא תבתוב ﬠלי שאני הבאתי מיתה ﬠליהם. א"ל הקב"ה: כך אני עושה. כיון שבא אדם ליפטר מן הﬠולם, נגלה ﬠליו הקב"ה, א"ל: כתוב מﬠשיך שﬠשית, שאתה מת על מﬠשיך שﬠשית, והוא כותב. כיון שכתב, אומר לו: חתום, והוא חותם, שנאמר: "ביד כל אדם יחתום". ולﬠתיד לבא כשיושב הקב"ה לדון ﬠם בריותיו, מביא כל הספרים של בני אדם, ומגלה להם מﬠשיהם. לכך נאמר: "ביד כל אדם יחתום" וגו׳:

[ל] ד"א: זה ספר. אמר ר׳ יהושﬠ: זש"ה: מי פﬠל ועשה קורא הדורות מראש (ישעיהו מא, ד), ואילו זכו הדורות היה הקב"ה קורא שמותם כשם שקרא לאדם ולחוה, שנאמר: "ויברך אותם ויקרא את שמם אדם" (בראשית ה, ב). וכן אתה מוצא כשהיה הקב"ה רואה צדיק נולד, הוא בכבודו קורא אותו שמו. קרא לנח שהיה צדיק, שנאמר: ויקרא את שמו נח (בראשית ה, כט). קרא לאברהם, שנאמר: והיה שמך אברהם (בראשית יז, ה), וכן יצחק, וכן יﬠקב, וכן שלמה, וכן יאשיהו, שנאמר: הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו (מלכים א יג, ב). ואילו זכו הדורות, היה קורא שם לכל אחד ואחד, ומשמו היה מודיﬠ מﬠשיו. אמרו רבותינו: כשהיה ר' מאיר רואה אדם היה למד שמו, ומשמו היה יודﬠ מﬠשיו. פﬠם אחת באי אצלו שני תלמידים והיה שם האחד כידור, אמר ר׳ מאיר לתלמידיו: הזהרו מכידור זה, אמרו לו: בן תורה הוא, אמר להם: [אף ﬠל פי כן] הזהרו ﬠצמיכם ממנו. לאחר ימים הלכו לבית המרחץ, והפקידו בגדיהם אצל כידור, נטל בגדיהם והלך לו. יצאו ולא מצאו, הלכו לבתיהם ולבשו בגדים אחרים, באו לפני ר' מאיר. אמר להם ר׳ מאיר: למה חלפתם בגדיכם? אמרו לו: הלכנו לבית המרחץ והפקדנו בגדינו אצל כידור ונטלן. אמר להן: והלא אמרתי לכם הזהרו בכידור זה. אמרו לו: רבינו בבקשה ממך, מנין היית יודﬠ? אמר להם: משמו, דכתיב: כי דור תהפוכות המה וגו' (דברים לב, כ). וכן אחה מוצא במצרים, משפחת הלבני (במדבר ג, כא), לפי השﬠה קרא שמותם, כשﬠמד פרﬠה ושיﬠבד אותם בטיט ובלבנים, לפיכך משפחת הלבני. ומשפחת השמﬠי (שם), כיון שצﬠקו מן השﬠבוד ושמﬠ הקב"ה תפלתם. ומשפחת החברוני (במדבר ג, כז), שנתחברה להם שכינה. ללמדך שאילו זכו הדורות היה הקב"ה קורא שמותם, שנאמר: "קורא הדורות" וגו':

[לא] ד"א: מי פﬠל ועשה [קורא הדורות מראש]. אף לרבקה אמר הקב"ה מה עתיד לעשות, שנאמר: "ותלך לדרוש את ה׳, ויאמר ה׳ לה שני גוים בבטנך" (בראשית כה, כב), אמר לה: לﬠשו אני שונא, וליﬠקב אני אוהב, שנאמר: "ורב יﬠבוד צﬠיר" (שם), הודיﬠ לה הקב"ה כל הדברים ﬠד שלא נולדו. אמר לה: דומה את לשדה שנזרעה והצליחה, ומלאו האוצרות בר, והאיצטבלאות קש, אמר תהא (אותה) [ברוכה כאותה] השדה שמלאה האוצרות בר והאיצטבלאות קש. אמר הקב"ה לרבקה: יהי שלום בכרס הזה, שהוא עתיד למלאות גן ﬠדן צדיקים, וגיהנם רשﬠים, שנאמר: שני גוים בבטנך, לכך נאמר: מי פﬠל וﬠשה:

[לב] זה ספר וגו'. מה ﬠשה הקב"ה לאדם? הפיל ﬠליו שינה והראה לו נח וכל התמימים, אברהם וכל הגרים, יצחק וכל מקריבי עולה, יעקב וכל יושבי אהלים, משה וכל הﬠנוים, אהרן וכל הכהנים, יהשﬠ ובל הפרנסים, דוד וכל המלכים, [שלמה וכל השופטים]. וכיון שראה את כולם, הקיץ משנתו. אמר לו הקב"ה: ראית [אותם? חייך] כל הצדיקים הללו יוצאין ממך. כיון שאמר לו כך נחה רוחו. אמר דוד: רבונו של עולם, כתבת אותי בספרו של אדם הראשון, שנאמר: אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב ﬠלי (תהלים מ, ח), לפיכך אני צריך לומר לפניך שירה, שנאמר: "אז אמרתי", ואין "אז" אלא שירה, שנאמר: "אז ישיר משה" (שמות טו, א). לפיכך מקלסו: רבות ﬠשית אתה ה' אלהי (תהלים מ, ו). אימתי אנו צריכין לומר לפניך שירה? לעולם הבא, שנאמר: מזמור שירו לה' שיר חדש (תהלים צח, א):