מדרש תהלים כז

[א] "לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא".

זהו שאמר הכתוב (ישעיהו י, יז): "וְהָיָה אוֹר יִשְׂרָאֵל לְאֵשׁ וּקְדוֹשׁוֹ לְלֶהָבָה".

בנוהג שבעולם, אדם מוליך אור הנר בתוך פלטין שלו, שמא יכול לומר: פלוני שהוה אוהבי ישתמש לאורה, ופלוני שהוא שונאי אל ישתמש לאורה?, אלא הכל משתמשין לאורה, אבל הקב"ה [אינו כן, ברא את האור], והרשעים אינן רואין לאורו לעתיד לבא, שנאמר (משלי יג, ט): "אוֹר צַדִּיקִים יִשְׂמָח וְנֵר רְשָׁעִים יִדְעָךְ", ואומר (בראשית א, ד): "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ".

ר' יהודה ב"ר סימון אמר: הבדילו לעצמו, משל למלך שראה מנה יפה, אמר זה שלי הוא, כך כשברא הקב"ה את עולמו וברא אור גדול, אמר אין כל בריה יכולה להשתמש בה, אלא אני, וכן הוא אומר (דניאל ב, כב): "וּנְהוֹרָא עִמֵּהּ שְׁרֵא".
אמר רבי אבין הלוי: נטלו הקב"ה ונתעטף בה כטלית והבהיק בו את עולמו, הדא הוא דכתיב (תהלים קד, ב): "עֹטֶה אוֹר כַּשַּׁלְמָה".
ורבנן אמרו: הבדילו לצדיקים לעתיד לבא, משל למלך שהיה לו מנה יפה, ואמר: זו לבני, וכן הוא אומר (תהלים צז, יא): "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק", אמר דוד לפני הקב"ה: רבונו של עולם, אימתי יבא אותו האור, אמר לו לכשיגיע הקץ ותבנה ירושלים אני מביאו, שנאמר (ישעיהו ה, א): "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ", אבל לאומות העולם האור נעשה להם לחושך, שנאמר (ישעיהו י, יז): "וְהָיָה אוֹר יִשְׂרָאֵל לְאֵשׁ וּקְדוֹשׁוֹ לְלֶהָבָה וּבָעֲרָה וְאָכְלָה שִׁיתוֹ וּשְׁמִירוֹ" מהו "שִׁיתוֹ וּשְׁמִירוֹ", אלו המפונקין שבהן, אמר לו דוד: האר לנו מאותו האור, שנאמר (תהלים קיח, כז): "אֵל ה' וַיָּאֶר לָנוּ", אמר לו: חייך שאני מביא אור לישראל וחשך לאומות העולם, שנאמר (ישעיהו ס, ב): "כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה'" - ואם תתמה על הדבר הזה, כבר הראה הקב"ה דוגמא בעולם הזה, שנאמר (שמות י, כב): "וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם וגו'" (שמות י, כג): "וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר", וכן את מוצא, כשרדפו המצריים אחרי ישראל, מה כתיב: (שמות יד, כ): "וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ", אם ענן למה חשך - ואם חשך למה ענן, אמר ר' הושעיא: שני פרצופין היו, פרצוף של אור לישראל, ופרצוף של חשך למצריים, אמר דוד: אני אומר על אותו האור, שנאמר "לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי".

דבר אחר:

[ב] "ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי".

"זהו שאמר הכתוב (תהלים קיט, קה): "נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי", למה הרשעין דומין, למי שמהלך באישון לילה ואפילה, הגיע לאבן ונכשל בה, הגיע לגומץ ונפל בו, וכך הוא אומר (משלי ד, יט): "דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ" ולמה הצדיקים דומין, למי שמהלך בדרך ובידו נר דלוק, הגיע לאבן ונשמר ממנה שלא יכשל, הגיע לגומץ ונשמר עצמו שלא יפול לתוכו, כך אמר דוד: באתי לחלל את השבת והאירה לי התורה, שנאמר (שמות כ, ח): "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת", באתי לנאוף, התורה האירה לי, שנאמר (ויקרא כ, י): "מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת", הדא הוא דכתיב (תהלים קיט, קה): "נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי".

דבר אחר:

(תהלים קיט, קה): "נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי". אם נר למה אור, ואם אור למה נר, אלא אמר דוד: כשאני מתחיל בדברי תורה, מעט אני מתחיל בהן והן נובעין, וכשאני נכנס לתוכה נפתחין לי שערים הרבה, לכך אמר דוד "נֵר וְאוֹר".

דבר אחר:

(תהלים קיט, קה): "נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי". אימתי אמר דוד פסוק זה, כשהיה מהלך לעמק רפאים, אף על פי כן לא הלך למלחמה עד ששאל באורים ותומים, וכן את מוצא כשהלך שמואל למשוח את דוד, היו מלאכי השרת מקטרגין אותו לפני הקב"ה, ואמרו: רבונו של עולם, מפני מה נטלת המלכות משאול ונתת לדוד, אמר להם: אני אומר לכם מה בין שאול לדוד, שאול הלך ושאל באורים ותומים, כיון שראה שבאו עליו פלשתים אמר לכהן (שמואל א יד, יט): "אֱסֹף יָדֶךָ", ולא המתין עד שיגמור את הדבר, שנאמר (שמואל א יד, יט): "וַיְהִי עַד דִּבֶּר שָׁאוּל אֶל הַכֹּהֵן וגו', וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַכֹּהֵן אֱסֹף יָדֶךָ", אבל דוד בשעה שראה את הפלשתים באין עליו בעמק רפאים, מיד התחיל לשאול באורים ותומים, שנאמר (שמואל ב ה, כב): "וַיֹּסִפוּ עוֹד פְּלִשְׁתִּים לַעֲלוֹת וַיִּנָּטְשׁוּ בְּעֵמֶק רְפָאִים" (שמואל ב ה, כג): "וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה' וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲלֶה הָסֵב אֶל אַחֲרֵיהֶם", אין לך רשות לפשוט יד בהן אפילו אם היו קרבין אצלך, עד שתראה ראשי האילנות מנענעין, שנאמר (שמואל ב ה, כד): "וִיהִי כְּשָׁמְעֲךָ אֶת קוֹל צְעָדָה בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים [ולא מאחריהן] אָז תֶּחֱרָץ" לשון חיתוך, כענין שנאמר (איוב יד, ה): "אִם חֲרוּצִים יָמָיו".

ולמה נתן לו סימן בראשי הבכאים ולא מאחריהם.

אמר ר' ברכיה: מיני אילנות שכולם מלאים קוצים, שכל הנוגע בהם מיד בוכה, ללמדך שכל זמן שישראל שרויים בצער, כאילו צער לפני הקב"ה, שנאמר (ישעיהו סג, ט): "בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר". כיוצא בדבר אתה אומר (שמות ג, ב): "וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה", ולמה מתוך הסנה ולא מתוך אילן אחר, אלא על שם (תהלים צא, טו): "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה", כיון שבאו פלשתים, היו ישראל רואין אותן, ולא היו רחוקין מהם אפילו ארבע אמות, אמרו ישראל לדוד: למה אנו עומדין, אמר להם: כבר נצטויתי מן השמים שלא לפשוט יד בהם עד שנראה ראשי האילנות מנענעין, ואם נפשוט יד בהן מיד אנו מתין, ואם אין נפשוט יד מהן מיד הורגין אותנו, ומוטב שנמות צדיקים ולא נמות חייבין, אלא אני ואתם נתלה עינינו להקב"ה, מיד נדדו כל האילנות, ומיד פשטו בהם, שנאמר (שמואל ב ה, כה): "וַיַּעַשׂ דָּוִד כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ ה' וַיַּךְ אֶת פְּלִשְׁתִּים", אמר הקב"ה למלאכי השרת: ראו מה בין דוד לשאול, מי גרם לדוד שניצל, דברו של הקב"ה שקיים והאיר לו, לכך נאמר (תהלים קיט, קה): "נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ".

דבר אחר:

[ג] " ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי".

ר' אלעזר פתר קרייא בים, "אוֹרִי" בים, שנאמר (שמות יד, כ): "וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה", "יִשְׁעִי" בים, שנאמר (שמות יד, ל): "וַיּוֹשַׁע ה'".

"מִמִּי אִירָא", שנאמר (שמות יד, יג): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ".
"ה' מָעוֹז חַיַּי", (שמות טו, ב): "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ".
"מִמִּי אֶפְחָד", (שמות טו, טז): "תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד".
"בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים", שנאמר (שמות יד, י): "וּפַרְעֹה הִקְרִיב".
"לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי", שנאמר (שמות טו, ט): "תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי"

אמר ר' שמואל בר נחמני: אין הרשע יוצא מן העולם עד שנוטל איפופסין שלו לתוך פיו, הדא הוא דכתיב (שמות טו, ט): "אֶרְדֹּף אַשִּׂיג", נרדוף נשיג אין כתיב כאן, אלא "אֶרְדֹּף אַשִּׂיג", כלומר אֵרָדֵף אֵשַׂיֵג. נחלק אין כתיב כאן, אלא "אֵחָלֵק".

"צָרַי וְאֹיְבַי לִי הֵמָּה כָשְׁלוּ וְנָפָלוּ" שנאמר (תהלים קלו, טו): "וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם סוּף".

מכאן ואילך אמרו ישראל:

"אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה" של מצריים.
"לֹא יִירָא לִבִּי, אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה" של עמלק.
"בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ" בהקב"ה.

[ד]

רבנין פתרי קרא בראש השנה וביום הכפורים.

"אוֹרִי" בראש השנה שהוא יום הדין, שנאמר (תהלים לז, ו): "וְהוֹצִיא כָאוֹר צִדְקֶךָ וּמִשְׁפָּטֶךָ כַּצָּהֳרָיִם".
"וְיִשְׁעִי" ביום הכפורים, שיושיענו וימחול לנו על כל עונותינו.
"בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים" אלו שרי אומות העולם.
"לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי" שהם באים לקטרג את ישראל ליום הדין.
"צָרַי וְאֹיְבַי לִי" את מוצא השטן בגימטריא שס"ה, כמנין ימות השנה חסר חד, כל ימות השנה יש רשות להשטן להשטין לישראל חוץ מיום הכפורים, אמר ליה הקב"ה: אין לך רשות ליגע בהן, אף על פי כן לך וראה במה הן עסוקין, כיון שהולך ומוצא אותם כולם בתענית ובתפלה, ולבושין בגדים לבנים, ומעוטפים כמלאכי השרת, מיד חוזר בבושה ובכלימה, אמר ליה הקב"ה: מה מצאת בבניי, אמר לו: הרי הן כמלאכי השרת, ואיני יכול ליגע בהן, מיד הקב"ה (כובל) סובל אותו, ומבשר להם סלחתי לכם.

מכאן ואילך אומרים ישראל:

"אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה" אומות העולם.
"לֹא יִירָא לִבִּי, ואִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה, בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ" בתורה שנקראת זאת, שנאמר (ויקרא ז, לז): "זֹאת הַתּוֹרָה".

אמר ר' לוי: אכסיטורין שכתבת לי בתורתך (ויקרא טז, ג): "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן".

[ה] "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה'".

ר' אבא בר כהנא אמר: מלכות שאל, את מוצא דוד שאל אחת ושלמה שאל שתים, שנאמר (משלי ל, ז): "שְׁתַּיִם שָׁאַלְתִּי מֵאִתָּךְ וגו'" (משלי ל, ח): "שָׁוְא וּדְבַר כָּזָב הַרְחֵק מִמֶּנִּי וגו'" (משלי ל, ט): "פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וגו' וְתָפַשְׂתִּי שֵׁם אֱלֹקָי". מהו "וְתָפַשְׂתִּי" ועזבתי, שכן בלשון יון עזוב אותו אפיסטון, איזה היא קשה ראשונה או שניה, אמר ליה שניה, ולמה? לפי שויתר הקב"ה בשעת הסכנה על עבודה זרה ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ולא ויתר על חילול השם, שנאמר (יחזקאל כ, לט): "כֹּה אָמַר ה' אלקים אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ וגו' וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ עוֹד בְּמַתְּנוֹתֵיכֶם וּבְגִלּוּלֵיכֶם" (יחזקאל כ, מ): "כִּי בְהַר קָדְשִׁי וגו' שָׁם יַעַבְדֻנִי וגו'".

דבר אחר:

(תהלים כז, ד): "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה'" אמר הקב"ה לדוד: בתחילה אמרת "אַחַת שָׁאַלְתִּי וגו' שִׁבְתִּי בְּבֵית ה'" וחזרת ואמרת "לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ", אמר לפניו: רבונו של עולם, לא יהא עבד שוה לרבו, בתחלה לא באת לנו באחת, שנאמר (שברים י, יב): "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אלקיך שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה" ואחר כך פתחת לנו במצות הרבה, שנאמר (יהושע כב, ה): "וְלָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּלְדָבְקָה בוֹ", הוי דיו לעבד להיות כרבו.

[ו] "כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה".

ביום רעתה של בת שבע.

(תהלים כז, ו): "וְעַתָּה יָרוּם רֹאשִׁי עַל אֹיְבַי סְבִיבוֹתַי וְאֶזְבְּחָה בְאָהֳלוֹ זִבְחֵי תְרוּעָה".

ר' יעקב פתר לה ביהושע, (יהושע ח, ל): "אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַה' אלקי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל".
אמר ר' יוסי ב"ר חנינא: אין הבמה ניתרת אלא על ידי נביא, מה טעם (דברים יב, יג): "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וגו'" ואליהו מקריב בכל יום בהר הכרמל בשעת איסור הבמות.
אמר ר' שמלאי: דיבורא אמר ליה, שנאמר (מלכים א יח, לו): "וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" כדיבורך עשיתי.
ר' יוחנן מייתי לה מן הדין קרייא, (שופטים ו, כה): "וַיֹּאמֶר לוֹ ה' קַח אֶת פַּר הַשּׁוֹר".
אמר ר' אבא בר כהנא: שבע עבירות נעשה בפרות של גדעון, בעצי אשירה, באבנים פסולות, ושור שהיה מוקצה לעבודה זרה, ושור הנעבד, ונקרב בלילה, ובזר, ואיסור במה, ואעפ"כ לצורך שעה נתקבל, אין לי אלא גדעון בן יואש, שמואל מניין, תלמוד לומר (שמואל א ז, ט): "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל טְלֵה חָלָב אֶחָד וַיַּעֲלֵהוּ עוֹלָה כָּלִיל לַה'".
אמר ר' אבא בר כהנא: שלש עבירות נעשה בעולתו של שמואל, כתיב (ויקרא א, ו): "וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה" וטלה של שמואל הוא ועורו, ומחוסר זמן, והתורה אמרה (ויקרא כב, כז): "וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה" וטלה שלו לא היה בן שמונת ימים, ולוי היה שמואל.

[ז] "לׄׄוּלֵׄ֗ׄאׄׄ הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה'".

תני משמיה דר' יוסי: למה נקוד על "לׄׄוּלֵׄ֗ׄאׄׄ", אמר דוד לפני הקב"ה: רבונו של עולם: יודע אני שעתיד אתה לשלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבא, אבל איני יודע אם אני ביניהם ואם לאו.

דבר אחר:

(תהלים כז, יג): "לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי"

ר' זבדי בן לוי אמר: כל מקום שכתוב "לוּלֵא" בזכות אבות, והכתיב (בראשית מג, י): "לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ" אמרו לו: כל עצמינו לא היינו עולים משם אלא בזכות אבות, שאלמלא זכות אבות לא עלינו משם בשלום.
ר' יוחנן אמר: כל "לוּלֵי" בזכות הקב"ה, שנאמר (ישעיהו א, ט): "לוּלֵי ה' צְבָאוֹת".
ר' לוי אמר: בזכות התורה ובזכות האמנה, בזכות התורה שנאמר (תהלים קיט, צב): "לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי" ובזכות האמנה שנאמר (תהלים כז, יג): "לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה'".

(תהלים כז, יד): "קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'".

אמר ר' חייא בר אבא: אם נתפללת וחזרת ונתפללת, תהא מבושר שנשמעה תפלתך, והוא עתיד לעשות בקשתך, מה טעם, "קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ" משום "וְקַוֵּה אֶל ה'".