מ"ג שמות ל יא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וידבר יהוה אל משה לאמר
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וּמַלֵּיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימַר׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וּמַלֵּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: |
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
השאלה הא' במאמר כי תשא והיא שאם צוה יתברך למנות את ישראל ושיתנו מחצית השקל למה לא אמר שא את ראש בני ישראל. ואמר כי תשא כאלו כבר צוה מנינם
ורש"י כתב כשתרצה לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם אל תמנם לגלגלת. אלא יתנו כל אחד ואחד מחצית השקל. ותמנה את השקלים ותדע מנינם. ולא יהיה בהם נגף שהמנין שולט בו עין הרע. והדבר בא עליהם כמו שמצינו בימי דוד וכו'. ולפי דעתו היתה המצוה הזאת מיד ולדורות שבכל פעם שימנו את ישראל ימנם על ידי שקלים. ומפני זה כתב הרב במדבר סיני לגלגלותם על ידי שקלים בקע לגלגלת. והוא גם כן דעת הרמב"ן שהיה זה מצוה לדורות. גם יצא מדברי הרב שהיה מחצית השקל הערמה ותחבולה להנצל מהנגף שימנה את השקלים ולא ימנה את ישראל בגלגלותיהם. ושישראל בפעם הזאת לא נמנו אבל הביא כל אחד מהם מחצית השקל ואותם השקלים נמנו לא האנשים והוא גם כן דעת שאר המפרשים.
והדעת הזה הוא בלתי נכון מפנים. הא' שלא צוה יתברך כאן שימנם לא על ידי שקלים ולא בלתם וכתב הרמב"ן שלא נאמר ועתה שא את ראשם כי היה הדבר מובן מעצמו שימנם עתה. ואין דבריו נכונים כי הדברים הנרצים לפניו יתברך יצוה עליהם ולא יאמר אותם בלשון מסופק.
והב' שאם היה זה מצוה לדורות רוצה לומר מצות עשה שימנו על ידי שקלים ולא תעשה שלא ימנם לגלגלת. איך לא נמנו שתי המצות האלה במנין המצות כפי אחד מהחכמים המונים אותם.
והג' שאיך יאמרו שלא נמנו כאן אנשים כי הנה הכתוב אומר זה יתנו כל העובר על הפקודים. ולא יפול זה הלשון אלא בדברים הנמנים בעצם כמו (ירמיה כ"ג) תעבורנה הצאן על ידי מונה כל אשר יעבור תחת השבט.
הד' שאיך יאמר הרב שהיה ענין השקלים תחבולות להנצל מהנגף והכתוב אומר ונתנו איש כופר נפשו לה' ואמר לתת את תרומת ה' לכפר. מורה שבדרך צדקה היו באים השקלים.
הה' כי אם תהיה המצוה הזאת לדורות איך צוה ית' במדבר סיני ובערבות מואב שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגלגלותם וזה מורה שלגלגלותם נמנו לא על ידי שקלים כי לא נזכרו שמה. ומה שיורה עוד עליו הוא שנאמר בסוף פרשת המנין במדבר סיני. ואת כל העדה הקהילו באחד לחדש שכלם נאספו יחד במקום אחד למנותם לגלגלותם באצבע.
הו' שלפי דעת הרב יתחייב ששאול חטא במנותו את העם שתי פעמים כיון שלא נתנו בקע לגלגלת כפי המצוה הזאת. אלא ויפקדם בבזק ויפקדם בטלאים כי אין לחשוב שנתנו את הבזק שהם אבנים קטנים במקום השקלים כי הכתוב אומר זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקדש עשרים גרה השקל וגו'.
הז' אם היה מצוה לדורות שבכל עת שימנו יתנו מחצית השקל איך היה שבכל הפעמים שנמנו הלויים לא נמנו על ידי שקלים אלא לגלגלותם ולמה לא היה בהם חשש הנגף ככל אחד משאר השבטים שצוה על זה.
הנה מכל שבעת הטענות האלה יראה שדעת המפרשים בזה לא יתכן:
השאלה הב' מה טעם שתהיה המגפה מצויה אצל המנין ומה ענין מחצית השקל למונעה. והלא כל העמים בארצות' לגוייהם ימנו את חילם בבואם אל המלחמה ולא יתנו שקלים ולא תבוא בהם מגפה.
ומה שקרא בימי דוד מהדבר לא היה מפני המנין אלא מפני גסות הרוח של דוד באותה שעה שצוה למנותם שלא לצורך. ולפשעם של ישראל היה כמו שביארתי במקומו שמה והראיה על זה כי הנה הנביא אמר לו שלש אנכי נוטל עליך וגומר ואלו היה בוחר דוד ברעב או שירדפוהו אויביו לא היה מתחייב הדבר בישראל בעבור המנין. והוא בחר בדבר להיותו: (א"ה נל"ח. בידי שמים ובו גם הוא נכלל בצרתן של ישראל כאמרו נפלה נא ביד ה' וגו'. ע"כ):
השאלה הג' למה צוה העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל. והקפיד על זה מאד באמרו זה יתנו. ואם היה הענין למנות הדברים הנתנים ולא ימנו הגלגולת ומה היה ההזק אם העשיר יתן שקל שלם והעני יתן מחצית השקל. כי הנה אחד המרבה ואחד הממעיט. ובלבד שיתן דבר אחד די לענין המביא. וכל המרבה לתת את תרומת ה' ה"ז משובח. ולמה צוה שלא יקבלוהו ממנו:
השאלה הד' אם היו השקלים כדי להציל את העם הנמנים מהמגפה ובפעם ההיא לא היה צורך למנין כלל למה לא צוה יתברך למשה שלא ימנה את העם ולא הצטרכו לתת את השקלים. ואם היה מנינם הכרחי למה לא צוה למשה בביאור שימנם כמו שצוהו עליו במדבר סיני ובערבות מואב. כי בידוע שלא יעשה משה רבינו דבר מה בלתי מצות האלהים:
השאלה הה' למה זה נזכרה מצות כיור וכנו אחרי פרשת כי תשא והיה ראוי לזכרה סמוך למזבח הנחש' כיון שהכיור וכנו היו בחצר בין מזבח העולה ובין ההיכל. ולמה נתאחר הצווי עד המקום הזה.
ולמה זה צוה ברחיצת הכהנים שתי פעמים. באמרו ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם. וחזר ואמר שנית בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו וגומר ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו:
השאלה הו' באמרו אך את שבתותי תשמורו כי הנה מצות השבת כבר צוה עליה בעשרת הדברות וגם בפרשה משפטים חזר להזהיר עליה ולמה צוה עוד עליה כאן עם מלאכת המשכן. ורש"י כתב שבא להודיענו שמלאכת המשכן אינו דוחה את השבת וכבר הקשה עליו הרמב"ן.
והטעם שנתנו עליו שבאה מלת אך להבדיל בין שתי מצות. בהיות הא' זמנית והאחת נצחית הוא דבר שאין לו שחר. כי הרבה מצות יש נצחיות וגם המשכן ועבודתו היה נצחיי:
השאלה הז' באמרו אך את שבתותי תשמרו. כי למה אמר במצות יום הז' שבתותי בלשון רבים וכן הרבה מקומות כמו שאמר בתורה ואת שבתותי תשמורו. בנביאים ואת שבתותי נתתי להם ואת שבתותי חללו ואין לומר ששבתותי כולל גם כן שאר המועדים שהכתוב אומר כי אות היא ביני וביניכם ולא אמר כי אות המה. וכן בדברי הנביא וגם את שבתותי נתתי להם להיות לאות וגו':
השאלה הח' בכפל המופלג שבא במצות הזאת. כי הנה אמר אך את שבתותי תשמורו וגו'. וחוזר לומר שנית ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם מחלליה מות יומת כל העושה בו מלאכה וגו'. ואמר שלישית ששת ימים תעשה מלאכה כל העושה מלאכה ביום השבת וגו'. ואמר רביעית ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת וגו' כי ששת ימים. והרב רבי משה בר נחמן כתב שהפרשה מבוארה כפי חכמת הקבלה ואני לא זכיתי לכך:
השאלה הט' באמרו לדעת כי אני ה' מקדשכם. כי אין השבתות מורים אלא על חידוש העולם כמו שביאר והקדושה הוא ענין הבדל והפרשת מהגנויות והטומאות האסורות הם ראיה על זה לא השבת.
והמפרשים כתבו שהוא אות על הקדושה אחר שנתן להם למנוחה היום שהוא נח בו ואינו נכון כי השבת הוא אות על שהוא יתברך נח בו ואיך יהיה אות על קדושתם שנתנו להם ויהיה הדבר אות לעצמו.
ועוד כי גם הצדקה תהיה אות על זה אחר שהוא פועל צונו השם בו:
השאלה הי' באמרו מחלליה מות יומת כי כל העושה בו מלאכה ונכרתה כי איך יהיה סבת מחלליה מות יומת. אמרו כי כל העושה בו מלאכה. כי הנה אף על פי שנדחוק ונאמר שעונש הראשון הוא בעדים והתרא' והשני הוא שלא בעדים והתראה כדברי רש"י הנה עדיין יקשה מאד איך יהיה העונש השני סבה לראשון וכל שכן בהיות השני יותר קל אצלם איך יהיה טעם לראשון היותר חמור ממנו. כי הראשון הוא בסקילה והשני הוא מיתה בידי שמים.
ובפירוש הפסוקים אזכור דעת הרא"בע והרמב"ן ומה שהתחייב אליהם מהספק מלבד זה אשר כתבתי לרש"י:
השאלה הי"א אם היה מצות השבת השביתה ביום השביעי בלבד למה בכל מקום שנזכרה מצות השבת נאמר ששת ימים תעשה מלאכה ששת ימים תעבוד. ואין לומר שבא לתת רשות לעבוד בששת ימים כי מי אסרו לשיצטרך הכתוב להתירו. ואמרו חכמינו זכרונם לברכה ללמוד שהמחשבה בעסקיו מועילים ביום הזה. אבל מצד ההכפל עדין הקושיא במקומה עומדת כל שכן שהכתוב הזה כאן מורה שששת ימים תעשה מלאכה ודאי היא מצוה על מלאכת המשכן שאמר עליה אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם:
השאלה הי"ב למה באה מצות השבת בדברות הראשונות בלשון זכירה זכור את יום השבת לקדשו וכאן באה בלשון שמירה וכן בדברות האחרונות שבפרשת ואתחנן נאמר שמור את יום השבת. ומה ענין אומרם ז"ל זכור ושמור בדבור אחד נאמרו:
והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלן:
כי תשא את ראש וגומר עד ועשית כיור נחשת וכנו נחשת לרחצה. כבר זכרתי למעלה שחמש הפרשיות האלה רוצה לומר כי תשא ועשית כיור נחשת ואתה קח לך בשמים ראש ראה קראתי בשם בצלאל. אך את שבתותי תשמורו שהן כלם רצופות זו אחר זו. באו במקום הזה מפני הדברים שהיו צריכים למלאכת המשכן.
כי הנה ראה ית' ושער שיתנו בני ישראל בנדבת המשכן כסף מועט לפי שלא היה ביניהם כסף אחר אלא המטבע הנהוג שקלים וחצי שקלים והם היו צריכים אל המטבע לקנות הדברים אשר יביאו אצלם סוחרי הגוים אשר נצבו סביבותיהם. ומפני זה כל איש ישראל היה מתנדב משאר הדברים הרבה ומהכסף דבר מועט ומפני זה אחרי שהשלים ספורי מלאכת המשכן התחילה פרשה זאת לבאר הדברים שהיו צריכים למלאכת ההיא וזה ענין פרשת כי תשא כאומר הנך צריך לכסף הרבה לאדנים ולווי העמודים ולכלי השרת ואין בנדב' כסף להספיק לזה ולכך איעצך באי זה אופן תקבץ מישראל בנקלה כסף הרבה.
והוא שמשה רבי' להיותו שר צבא ה' בתקותו שעוד מעט יכנסו לארץ וילחמו עם האויבים לכבשה. נכספה וגם כלתה נפשו למנות את ישראל ולדעת מנינם כמו שעושים שרי החילים למנות את חילם קודם שיכנסו למלחמה והיה דבר מפורסם בין האנשים ההזק הבא מהעין הרע שהוא כמו שכתב הפלוסוף שיצאו מן העין אידים מהמותרים אשר ידחם הטבע וזה מהאיש בעל הנפש הרעה הקנאית ולארסיות אותם האדים יפעלו בדברים המוכנים לקבל אותו פועל עד שיתכן שימותו אנשים בהבטתם וזה הוא סבת הנגף המגיע מהמנין כי בהיות המנין גדול מאד מרבוי הדברים הנמנים יפעל בהם העין הרע ויתמעטו.
והנה יתפעלו בזה קצת אנשים זולת קצתם כפי הכנת המקבלים והוא מבואר שהעין הוא היותר מזיק בזה בהבטתו הארסיות וכמו שזכרו מהאפע' שימית האדם בראותו פניו. וכתבו הטבעיים שהמראה החדשה אם תסתכל בה האשה בוסתה יתראה בה מיד כתם דם ישאר רשומו זמן מוחש וכן יזיק העין הרע בכל הדברים הנראים. אבל היותר עצום הוא כשתהיה הבטתו אל פני הנראה שתכנס הארסיות בעיניו ובאזניו ומדרך הפה שהם כלים פתוחים קלים להתפעל באופן שיובל משם ההיזק אל המוח הקרוב לשם ולזאת הסבה לא היו מקפידים החכמים הראשונים אם היו הדברים הנמנים אברים מהאנשים מבלי הפנים כאלו תאמר אצבעותיהם יען שאר האברים אינם מעותדים לאותו הזק כמו פני הנראה תמצא זה במה שהיו עושים במקדש בהטילם גורלות מי יעשה עבודה אחת מהעבודות שהיו מגביהים אצבעותיהם. והם היו הנמנים לא הפנים כמו שיתבאר במסכת יומא כי הספק כלו היה כשתהיה ההבט' בפנים לא זולת זה. ואין ספק שההזק הזה ימשך בטבעו אשר יעשה האדם אותו כרצונו. כי הנעשה במצות האלהים לא יוזק כמו שאמר (קהלת ח׳:ה׳) שומר מצוה לא ידע דבר רע ואחז"ל שלוחי מצוה אינם נזוקים.
הנה מפני זה כלו אמר יתברך למשה כי תשא רוצה לומר אתה תצטרך אל כסף הרבה לצקת את אדני הקדש ולדברים אחרים. הנה איעצך עצה נאותה לאסוף כסף הרבה והוא כי לפי שאתה חפץ למנות את העם ולדעת מנינם והיה המנין באנשים לגלגלותם סכנה מפני העין הרע השולט במנין הרב והמופלג לכן תצוה שכל איש שימנה יתן כפר נפשו לה' ולא היה זה על צד התחבולה למנות את השקלים כדברי רש"י אלא בדרך צדקה שבהיותך מונה אותם יתן כל אחד כופר נפשו לה' כדי שיגן בעדם ויצילם מהמות והעין הרע השולט במנין ולא יהיה לפי זה אמרו כי תשא כאשר תשא כמו שפירשוהו המפרשים אבל מלת כי בכאן תשמש בלשון הסבה יאמר בעבור שאתה תשא את ראש בני ישראל במנינם. ואמר לשון תשא שהנמנים מגביהים ראשיהם בעת המנין. וגם המונה מרים הפרטים ומעלהו אותם אל כלל אחד עליון צוה שאותם אשר תמנה יתנו כופר נפשם לה' בפקוד אותם ר"ל בהיותם נמנים ופקודיהם בראשיהם ולגלגלותם. ולא יהיה אז בהם נגף בפקוד אותם כלומר אף על פי שיפקדו אותם לא יבוא הנגף וצדקה תציל ממות.
ובאומרו שתי פעמים בפקוד אותם מורה שהנמנים יהיו לגלגלותם. והצדקה הזאת שיעשו יהיה דבר מועט זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל. כי בעבור שלא היה ביניהם כסף אחר אלא המטבע שהיה שקל אתד צוה שיתנו מחציתו. ולפי שיהיו מבקעים אותו לתת חציו אמר בקע לגלגולת כי היה הבקע הוא החצי השקל שיבקעו ויחתכו בשנים. ואותו המחצית יהיה תרומת ה' שירימו אותו לשם
וביאר שלא יתחייבו בזה לא הזקנים ולא הטף אלא כל איש ישראל מבן עשרים שנה ומעלה הראוי לצאת לצבא המלחמה כי הוא יתן את תרומת ה'.
וקרא את השקלים כפר נפשם לפי שהוא תרומת בעליו להסיר ולקנח מעליו נזקו הראוי לבוא עליו מהמנין ולזה נקרא ממון האיש שישלם בעבור חטאו כפר או כפרה כמו שאמר אם כופר יושת עליו
ונפשו הנזכר כאן הוא עצמו וגופו וכן את נפש בעליו יקח נפש תחת נפש. הנה התבאר מזה שלא היה זה מצוה לדורות שיהיה המנין תמיד על ידי שקלים. ולכן לא נמנתה המצוה הזאת במנין המצות לא עשה ולא לא תעשה.
ולכך נמנו ישראל במדבר סיני ובערבות מואב מבלי שקלים לגלגלותם וכן נמנו הלוים כל הפעמים שנמנו. לפי שהיו השקלים הנזכרים כאן בפרשה בדרך צדקה והמנין הנעשה במעות גבוה לא ידע דבר רע ולא הצטרך לשקלים הנזכרים והותרה בזה השאלה הא'.
ומחצית השקל כבר כתב רש"י אמתתו שהיה חצי אוקיא ולא תשית לבך למה שכתב הרב ר' משה בר נחמן בזה נגדו כי כבר הודה באיגרותיו ששלח מארץ ישראל אל בנו שראה בעיניו את שקל הקדש. ושצדקו דברי רש"י במשקלו וגם אני אודהו כי הנה הקרה ה' לפני שקל הקדש אחד והוא היום בידי ומשקלו באמת חצי אוקיא אם לא שבאורך הזמן נתדלדל ממנו דבר מועט כי כן יעשה בכל מטבע. וגרה הוא הנקרא מעה בלשון חכמים זכרונם לברכה וכבר הוסיפו עליו שתות והיה השקל כעשרים וארבע גרה.
ואמנם בימי דוד לא באה המגפה מפני העין כי הוא חטא בו ולמה יומת העם מה עשה. אבל כמו שפרשתי במקומו ישראל התחייבו באותה המגפה בעבור שמרדו בדוד מלכם ונמשכו אחרי שבע בן בכרי. ולכן כדי להענישם השם יתברך ושיהי' ע"י דוד עונשם אשר מרדו בו השית את דוד למנותם והם נמנו בראשיהם לגלגלותם ושלט בהם עין הרע לפי שהיו בהסתר פנים ולא הצילם השם ולכן נענשו כי העין הרע אין ספק שיזיק אם לא יגן השם יתברך על המקבל אותו.
ואם מלכי העמים מונים חיליהם בבואם למלחמות גם עליהם תעבור כוס הזיק העין הרע אבל לא יתחייב שיהיה תמיד הזיקן במגפה כי פעמים יהיה כשיפלו הרבה מהם במלחמה מאותה הסבה והמה לגסת דעתם לא ידעו ולא יבינו מאין נמשכה הרעה ההיא. והותר' בזה השאלה השנית.
והנה צוה העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט לפי שלהיות השקלים ההם כופר נפשם וצדקה להצילם ממות המגפה. והיו כל בני אדם שוים בחיותם היה מהראוי שתהי' הצדקה והתקון ההוא שוה בהם כי נפש אחת חיונית להם והמחיה ומציל ממות אחת ימלטם. והעשיר נכלל בו הנדיב ושוע לב וכן הדל נכלל בו הכילי וידוע שדל שבדלים ימצא אתו בקע אחד שהוא מחצית השקל.
ואפשר לתת סבה אחרת במה שצוה העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט והיא שחשש השם יתברך שאם היה מביא כל אדם באותה צדקה כסף כפי בחירתו ורצונו כבר ימצא אדם פחות ונבזה שנתעשר ויביא הרבה איש חשוב ונכבד שירד מנכסיו ולא יוכל להביא כמוהו וכדאי בזיון וקצף אל הנכבדים אנשי השם. לכן כדי שלא יבוש ולא יכלם שום אדם צוה שיהיו הכל שוים בתרומה הזאת. ואיש רע עין כולי שלא ישליטנו האלהים לאכול מממונו יכריחוהו בעל כרחו לתת את תרומת ה' והותר' בזה השאלה השלישית.
ויצא מזה כלו שלא צוה הקב"ה למשה שימנה את העם במקום הזה כי לא היה אז הכרח במנינם. ולכן לא נאמר לו שאו את ראש בני ישראל. אבל יעצו עצה הגונה כי לפי שהוא היה כוסף למנותם שיאמר אליהם שיתנו השקלים כדי שינצלו מהנגף וזה כדי שיהיה לו כסף מספיק לעבודת המשכן ולכן לא הזהירו שלא ימנה אותם כי היה בוחר שיתנו השקלים לצקת את אדני הקדש. ואמר לשון כי תשא להגיד שבעבור היותו מונה מדעתו ורצונו היה צריך לעצת השקלים כדי להמלט מהמגפה.
אמנם כשיצוה השם יתברך במנינם לא יהיו נזוקים ולכך במדבר סיני ובערבות מואב נמנו מבלי שקלים וכן הלויים להיותם נמנים במצות הגבוה לא היה בהם נגף. וממה שנזכר בסדר פקודי ידענו כי מנה משה את העם במקום הזה וכמה עלה מנינם והכסף אשר נתנו כופר נפשם כי קצר הכתוב כאן בזכרונו לפי ששם התבאר היטב שהוא המקום הראוי אליו.
ואמנם שאול חשש לענין העין הרע במנין שהיה מונה מדעתו ולכן פקד את העם פעם אחת בטלאים שנתן כל אחד טלה אחד. ופעם פקדם בבזק שהיו אבנים חלוקים קטנים כדי שלא ימנו לגלגלותם. וימנו הטלאים והבזקים ולא גלגלותם כי לא יהיה ענין שקל הכסף מצוה לדורות והותר' עם זה השאלה הרביעית.
וזכר מה שיעשו מהכסף הזה לקחת את כסף הכפורים וגומר. וראוי שתדע שלענין כסף השקלים שנתנו בימי משה אמר שיקח הכסף ההוא שהוא כופר וכפור בני ישראל ויתן אותו על עבודת אהל מועד רוצה לומר שיעשו ממנו האדנים למשכן ואדני הפרוכת גם העמודים וצפוי ראשיהם וחשוקיהם כי כל זה נכלל בעבודת אהל מועד כמו שיתבאר בסדר פקודי.
אמנם אמרו עוד והיו לבני ישראל לזכרון לפני ה' הוא ענין אחר נאמר על השקלים שישראל אחר כך בכל דור ודור יתנו בכל שנה ושנה שבהם יזכרו לפני השם ויהיו לכפר על נפשותיהם וכן אמרו במסכת שקלי' באחד באדר משמיעין על השקלים ומהם היו קונים התמידין כדי שיקריבו אותם משל צבור והיו גם כן קונים מהשקלים ההמה שמן וסמים ובשמים לקטרת. ופורעים את הרקחים מפטומי הקטרת שהיו ממשפחותם הכהנים אנשים ידועים שהיו מקבלים שכר גדול על זה והיתה התרומה הזאת נקראת תרומת הלשכה.
וכן כתוב בספר עזרא והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו ללחם המערכת ומנחת התמיד ולעולת התמיד השבתות החדשים למועדים ולקדשים ולחטאות לכפר על ישראל וכל מלאכת בית אלהינו. ואין להקשות איך חזרו לתת שלישית השקל בהיות שהתורה צותה מחצית השקל כי כבר אמרתי שלא היה זה מצוה לדורות וחכמים זכרונם לברכה אמרו במסכת שקלים שבימי עזרא עשו השקל במשקלו כפל שקל התורה ולכך היה שלישית השקל שזכר עזרא כמו מחצית השקל שזכרה תורה ועל זה נאמר שם מדוע לא דרשת על הלויים להביא מיהודה ומירושלים את משאת משה עבד ה' והקהל לישראל לאהל העדות רוצה לומר שהיה להם ללמוד ממה שעשה משה בנדבת מחצית השקל לעבודת אהל מועד ולא אמר בכל דור ודור לצורכי הבית
והתבונן כי לרמוז לזה גם כן באה הפרשה הזאת בזה המקום אחר מצות התמידים וסמוכה לשמן המשחה ולקטרת ולכיור וכנו. לפי שכל הדברים האלה לדורות יהיו נקנין ממחצית השקל שהיו נותנים בכל שנה. האמנם בימי משה לא הוצרך כסף השקלים לקנות ממנו שמן ובשמים לפי שהנשיאים הביאו את הבושם ואת השמן. גם לא הוצרך כסף השקלים לקרבנות התמידין מיד כשהוקם המשכן כי הנשיאים חנכו את המזבח ואין ספק שגם שאר הצבור היו אז מתנדבים כבשים הרבה להקריב על המזבח החדש ולכך אמר יתברך שכסף השקלים הזה יהיה עתה לעבודת אהל מועד לענין האדם ושאר הדברים שעשו שם מכסף. אמנם אחר כן בכל דור ודור יתנו השקלים לא לצורך הענין אלא לצורכי המקדש ועל זה אמר לבני ישראל לזכרון לכפר וגומר כלומר שיהיה מחצית השקל אשר יתנו בכל שנה בדורות הבאים זכרון לבני ישראל ממה שעשו במקדש בימי משה ויעלה זכרונם לפני ה' להצילם מכל רע
כי יהיו השקלים ההם כפרת נפשותיהם:כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
ובדרך זה נמשלו ישראל לכוכבים, שנאמר בהם (ישעיה מ, כו) המוציא במספר צבאם כי מספר ההוא ודאי הוא בעבור מעלתם כי בלי ספק שהקב"ה יודע מספרם, כך מספר בני ישראל אחר מעשה העגל דומה למה שנאמר אחר חטא של ראובן (בראשית לה, כג) ויהיו בני יעקב י"ב. כך הודיע לנו כאן שלא נמאסו בעבור מעשה העגל אלא כולם במעלות המספר המורה שכל איש מישראל מושגח בהשגחה פרטית. אמנם המספר הנאמר בפר' במדבר היה לפי שבא להשרות שכינתו בתוך כל שבט ושבט כי דבר זה צריך מספר, כי אין הקב"ה משרה שכינתו על פחות מן כ"ב אלף (יבמות סד, א) כמו שיתבאר במקומו בע"ה, ומספר של ערבות מואב היה בעבור חלוקת הארץ שנאמר בו לרב תרבו וגו'.