אברבנאל על שמות ל

<< · אברבנאל · על שמות · ל · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פסוק יא

כי תשא את ראש בני ישראל וגומר עד וירא העם כי בושש משה ויש לשאול על זה שאלות:

השאלה הא' במאמר כי תשא והיא שאם צוה יתברך למנות את ישראל ושיתנו מחצית השקל למה לא אמר שא את ראש בני ישראל. ואמר כי תשא כאלו כבר צוה מנינם

ורש"י כתב כשתרצה לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם אל תמנם לגלגלת. אלא יתנו כל אחד ואחד מחצית השקל. ותמנה את השקלים ותדע מנינם. ולא יהיה בהם נגף שהמנין שולט בו עין הרע. והדבר בא עליהם כמו שמצינו בימי דוד וכו'. ולפי דעתו היתה המצוה הזאת מיד ולדורות שבכל פעם שימנו את ישראל ימנם על ידי שקלים. ומפני זה כתב הרב במדבר סיני לגלגלותם על ידי שקלים בקע לגלגלת. והוא גם כן דעת הרמב"ן שהיה זה מצוה לדורות. גם יצא מדברי הרב שהיה מחצית השקל הערמה ותחבולה להנצל מהנגף שימנה את השקלים ולא ימנה את ישראל בגלגלותיהם. ושישראל בפעם הזאת לא נמנו אבל הביא כל אחד מהם מחצית השקל ואותם השקלים נמנו לא האנשים והוא גם כן דעת שאר המפרשים.

והדעת הזה הוא בלתי נכון מפנים. הא' שלא צוה יתברך כאן שימנם לא על ידי שקלים ולא בלתם וכתב הרמב"ן שלא נאמר ועתה שא את ראשם כי היה הדבר מובן מעצמו שימנם עתה. ואין דבריו נכונים כי הדברים הנרצים לפניו יתברך יצוה עליהם ולא יאמר אותם בלשון מסופק.

והב' שאם היה זה מצוה לדורות רוצה לומר מצות עשה שימנו על ידי שקלים ולא תעשה שלא ימנם לגלגלת. איך לא נמנו שתי המצות האלה במנין המצות כפי אחד מהחכמים המונים אותם.

והג' שאיך יאמרו שלא נמנו כאן אנשים כי הנה הכתוב אומר זה יתנו כל העובר על הפקודים. ולא יפול זה הלשון אלא בדברים הנמנים בעצם כמו (ירמיה כ"ג) תעבורנה הצאן על ידי מונה כל אשר יעבור תחת השבט.

הד' שאיך יאמר הרב שהיה ענין השקלים תחבולות להנצל מהנגף והכתוב אומר ונתנו איש כופר נפשו לה' ואמר לתת את תרומת ה' לכפר. מורה שבדרך צדקה היו באים השקלים.

הה' כי אם תהיה המצוה הזאת לדורות איך צוה ית' במדבר סיני ובערבות מואב שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגלגלותם וזה מורה שלגלגלותם נמנו לא על ידי שקלים כי לא נזכרו שמה. ומה שיורה עוד עליו הוא שנאמר בסוף פרשת המנין במדבר סיני. ואת כל העדה הקהילו באחד לחדש שכלם נאספו יחד במקום אחד למנותם לגלגלותם באצבע.

הו' שלפי דעת הרב יתחייב ששאול חטא במנותו את העם שתי פעמים כיון שלא נתנו בקע לגלגלת כפי המצוה הזאת. אלא ויפקדם בבזק ויפקדם בטלאים כי אין לחשוב שנתנו את הבזק שהם אבנים קטנים במקום השקלים כי הכתוב אומר זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקדש עשרים גרה השקל וגו'.

הז' אם היה מצוה לדורות שבכל עת שימנו יתנו מחצית השקל איך היה שבכל הפעמים שנמנו הלויים לא נמנו על ידי שקלים אלא לגלגלותם ולמה לא היה בהם חשש הנגף ככל אחד משאר השבטים שצוה על זה.

הנה מכל שבעת הטענות האלה יראה שדעת המפרשים בזה לא יתכן:

השאלה הב' מה טעם שתהיה המגפה מצויה אצל המנין ומה ענין מחצית השקל למונעה. והלא כל העמים בארצות' לגוייהם ימנו את חילם בבואם אל המלחמה ולא יתנו שקלים ולא תבוא בהם מגפה.

ומה שקרא בימי דוד מהדבר לא היה מפני המנין אלא מפני גסות הרוח של דוד באותה שעה שצוה למנותם שלא לצורך. ולפשעם של ישראל היה כמו שביארתי במקומו שמה והראיה על זה כי הנה הנביא אמר לו שלש אנכי נוטל עליך וגומר ואלו היה בוחר דוד ברעב או שירדפוהו אויביו לא היה מתחייב הדבר בישראל בעבור המנין. והוא בחר בדבר להיותו: (א"ה נל"ח. בידי שמים ובו גם הוא נכלל בצרתן של ישראל כאמרו נפלה נא ביד ה' וגו'. ע"כ):

השאלה הג' למה צוה העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל. והקפיד על זה מאד באמרו זה יתנו. ואם היה הענין למנות הדברים הנתנים ולא ימנו הגלגולת ומה היה ההזק אם העשיר יתן שקל שלם והעני יתן מחצית השקל. כי הנה אחד המרבה ואחד הממעיט. ובלבד שיתן דבר אחד די לענין המביא. וכל המרבה לתת את תרומת ה' ה"ז משובח. ולמה צוה שלא יקבלוהו ממנו:

השאלה הד' אם היו השקלים כדי להציל את העם הנמנים מהמגפה ובפעם ההיא לא היה צורך למנין כלל למה לא צוה יתברך למשה שלא ימנה את העם ולא הצטרכו לתת את השקלים. ואם היה מנינם הכרחי למה לא צוה למשה בביאור שימנם כמו שצוהו עליו במדבר סיני ובערבות מואב. כי בידוע שלא יעשה משה רבינו דבר מה בלתי מצות האלהים:

השאלה הה' למה זה נזכרה מצות כיור וכנו אחרי פרשת כי תשא והיה ראוי לזכרה סמוך למזבח הנחש' כיון שהכיור וכנו היו בחצר בין מזבח העולה ובין ההיכל. ולמה נתאחר הצווי עד המקום הזה.

ולמה זה צוה ברחיצת הכהנים שתי פעמים. באמרו ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם. וחזר ואמר שנית בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו וגומר ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו:

השאלה הו' באמרו אך את שבתותי תשמורו כי הנה מצות השבת כבר צוה עליה בעשרת הדברות וגם בפרשה משפטים חזר להזהיר עליה ולמה צוה עוד עליה כאן עם מלאכת המשכן. ורש"י כתב שבא להודיענו שמלאכת המשכן אינו דוחה את השבת וכבר הקשה עליו הרמב"ן.

והטעם שנתנו עליו שבאה מלת אך להבדיל בין שתי מצות. בהיות הא' זמנית והאחת נצחית הוא דבר שאין לו שחר. כי הרבה מצות יש נצחיות וגם המשכן ועבודתו היה נצחיי:

השאלה הז' באמרו אך את שבתותי תשמרו. כי למה אמר במצות יום הז' שבתותי בלשון רבים וכן הרבה מקומות כמו שאמר בתורה ואת שבתותי תשמורו. בנביאים ואת שבתותי נתתי להם ואת שבתותי חללו ואין לומר ששבתותי כולל גם כן שאר המועדים שהכתוב אומר כי אות היא ביני וביניכם ולא אמר כי אות המה. וכן בדברי הנביא וגם את שבתותי נתתי להם להיות לאות וגו':

השאלה הח' בכפל המופלג שבא במצות הזאת. כי הנה אמר אך את שבתותי תשמורו וגו'. וחוזר לומר שנית ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם מחלליה מות יומת כל העושה בו מלאכה וגו'. ואמר שלישית ששת ימים תעשה מלאכה כל העושה מלאכה ביום השבת וגו'. ואמר רביעית ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת וגו' כי ששת ימים. והרב רבי משה בר נחמן כתב שהפרשה מבוארה כפי חכמת הקבלה ואני לא זכיתי לכך:

השאלה הט' באמרו לדעת כי אני ה' מקדשכם. כי אין השבתות מורים אלא על חידוש העולם כמו שביאר והקדושה הוא ענין הבדל והפרשת מהגנויות והטומאות האסורות הם ראיה על זה לא השבת.

והמפרשים כתבו שהוא אות על הקדושה אחר שנתן להם למנוחה היום שהוא נח בו ואינו נכון כי השבת הוא אות על שהוא יתברך נח בו ואיך יהיה אות על קדושתם שנתנו להם ויהיה הדבר אות לעצמו.

ועוד כי גם הצדקה תהיה אות על זה אחר שהוא פועל צונו השם בו:

השאלה הי' באמרו מחלליה מות יומת כי כל העושה בו מלאכה ונכרתה כי איך יהיה סבת מחלליה מות יומת. אמרו כי כל העושה בו מלאכה. כי הנה אף על פי שנדחוק ונאמר שעונש הראשון הוא בעדים והתרא' והשני הוא שלא בעדים והתראה כדברי רש"י הנה עדיין יקשה מאד איך יהיה העונש השני סבה לראשון וכל שכן בהיות השני יותר קל אצלם איך יהיה טעם לראשון היותר חמור ממנו. כי הראשון הוא בסקילה והשני הוא מיתה בידי שמים.

ובפירוש הפסוקים אזכור דעת הרא"בע והרמב"ן ומה שהתחייב אליהם מהספק מלבד זה אשר כתבתי לרש"י:

השאלה הי"א אם היה מצות השבת השביתה ביום השביעי בלבד למה בכל מקום שנזכרה מצות השבת נאמר ששת ימים תעשה מלאכה ששת ימים תעבוד. ואין לומר שבא לתת רשות לעבוד בששת ימים כי מי אסרו לשיצטרך הכתוב להתירו. ואמרו חכמינו זכרונם לברכה ללמוד שהמחשבה בעסקיו מועילים ביום הזה. אבל מצד ההכפל עדין הקושיא במקומה עומדת כל שכן שהכתוב הזה כאן מורה שששת ימים תעשה מלאכה ודאי היא מצוה על מלאכת המשכן שאמר עליה אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם:

השאלה הי"ב למה באה מצות השבת בדברות הראשונות בלשון זכירה זכור את יום השבת לקדשו וכאן באה בלשון שמירה וכן בדברות האחרונות שבפרשת ואתחנן נאמר שמור את יום השבת. ומה ענין אומרם ז"ל זכור ושמור בדבור אחד נאמרו:

והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלן:

כי תשא את ראש וגומר עד ועשית כיור נחשת וכנו נחשת לרחצה. כבר זכרתי למעלה שחמש הפרשיות האלה רוצה לומר כי תשא ועשית כיור נחשת ואתה קח לך בשמים ראש ראה קראתי בשם בצלאל. אך את שבתותי תשמורו שהן כלם רצופות זו אחר זו. באו במקום הזה מפני הדברים שהיו צריכים למלאכת המשכן.

כי הנה ראה ית' ושער שיתנו בני ישראל בנדבת המשכן כסף מועט לפי שלא היה ביניהם כסף אחר אלא המטבע הנהוג שקלים וחצי שקלים והם היו צריכים אל המטבע לקנות הדברים אשר יביאו אצלם סוחרי הגוים אשר נצבו סביבותיהם. ומפני זה כל איש ישראל היה מתנדב משאר הדברים הרבה ומהכסף דבר מועט ומפני זה אחרי שהשלים ספורי מלאכת המשכן התחילה פרשה זאת לבאר הדברים שהיו צריכים למלאכת ההיא וזה ענין פרשת כי תשא כאומר הנך צריך לכסף הרבה לאדנים ולווי העמודים ולכלי השרת ואין בנדב' כסף להספיק לזה ולכך איעצך באי זה אופן תקבץ מישראל בנקלה כסף הרבה.

והוא שמשה רבי' להיותו שר צבא ה' בתקותו שעוד מעט יכנסו לארץ וילחמו עם האויבים לכבשה. נכספה וגם כלתה נפשו למנות את ישראל ולדעת מנינם כמו שעושים שרי החילים למנות את חילם קודם שיכנסו למלחמה והיה דבר מפורסם בין האנשים ההזק הבא מהעין הרע שהוא כמו שכתב הפלוסוף שיצאו מן העין אידים מהמותרים אשר ידחם הטבע וזה מהאיש בעל הנפש הרעה הקנאית ולארסיות אותם האדים יפעלו בדברים המוכנים לקבל אותו פועל עד שיתכן שימותו אנשים בהבטתם וזה הוא סבת הנגף המגיע מהמנין כי בהיות המנין גדול מאד מרבוי הדברים הנמנים יפעל בהם העין הרע ויתמעטו.

והנה יתפעלו בזה קצת אנשים זולת קצתם כפי הכנת המקבלים והוא מבואר שהעין הוא היותר מזיק בזה בהבטתו הארסיות וכמו שזכרו מהאפע' שימית האדם בראותו פניו. וכתבו הטבעיים שהמראה החדשה אם תסתכל בה האשה בוסתה יתראה בה מיד כתם דם ישאר רשומו זמן מוחש וכן יזיק העין הרע בכל הדברים הנראים. אבל היותר עצום הוא כשתהיה הבטתו אל פני הנראה שתכנס הארסיות בעיניו ובאזניו ומדרך הפה שהם כלים פתוחים קלים להתפעל באופן שיובל משם ההיזק אל המוח הקרוב לשם ולזאת הסבה לא היו מקפידים החכמים הראשונים אם היו הדברים הנמנים אברים מהאנשים מבלי הפנים כאלו תאמר אצבעותיהם יען שאר האברים אינם מעותדים לאותו הזק כמו פני הנראה תמצא זה במה שהיו עושים במקדש בהטילם גורלות מי יעשה עבודה אחת מהעבודות שהיו מגביהים אצבעותיהם. והם היו הנמנים לא הפנים כמו שיתבאר במסכת יומא כי הספק כלו היה כשתהיה ההבט' בפנים לא זולת זה. ואין ספק שההזק הזה ימשך בטבעו אשר יעשה האדם אותו כרצונו. כי הנעשה במצות האלהים לא יוזק כמו שאמר (קהלת ח׳:ה׳) שומר מצוה לא ידע דבר רע ואחז"ל שלוחי מצוה אינם נזוקים.

הנה מפני זה כלו אמר יתברך למשה כי תשא רוצה לומר אתה תצטרך אל כסף הרבה לצקת את אדני הקדש ולדברים אחרים. הנה איעצך עצה נאותה לאסוף כסף הרבה והוא כי לפי שאתה חפץ למנות את העם ולדעת מנינם והיה המנין באנשים לגלגלותם סכנה מפני העין הרע השולט במנין הרב והמופלג לכן תצוה שכל איש שימנה יתן כפר נפשו לה' ולא היה זה על צד התחבולה למנות את השקלים כדברי רש"י אלא בדרך צדקה שבהיותך מונה אותם יתן כל אחד כופר נפשו לה' כדי שיגן בעדם ויצילם מהמות והעין הרע השולט במנין ולא יהיה לפי זה אמרו כי תשא כאשר תשא כמו שפירשוהו המפרשים אבל מלת כי בכאן תשמש בלשון הסבה יאמר בעבור שאתה תשא את ראש בני ישראל במנינם. ואמר לשון תשא שהנמנים מגביהים ראשיהם בעת המנין. וגם המונה מרים הפרטים ומעלהו אותם אל כלל אחד עליון צוה שאותם אשר תמנה יתנו כופר נפשם לה' בפקוד אותם ר"ל בהיותם נמנים ופקודיהם בראשיהם ולגלגלותם. ולא יהיה אז בהם נגף בפקוד אותם כלומר אף על פי שיפקדו אותם לא יבוא הנגף וצדקה תציל ממות.

ובאומרו שתי פעמים בפקוד אותם מורה שהנמנים יהיו לגלגלותם. והצדקה הזאת שיעשו יהיה דבר מועט זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל. כי בעבור שלא היה ביניהם כסף אחר אלא המטבע שהיה שקל אתד צוה שיתנו מחציתו. ולפי שיהיו מבקעים אותו לתת חציו אמר בקע לגלגולת כי היה הבקע הוא החצי השקל שיבקעו ויחתכו בשנים. ואותו המחצית יהיה תרומת ה' שירימו אותו לשם

וביאר שלא יתחייבו בזה לא הזקנים ולא הטף אלא כל איש ישראל מבן עשרים שנה ומעלה הראוי לצאת לצבא המלחמה כי הוא יתן את תרומת ה'.

וקרא את השקלים כפר נפשם לפי שהוא תרומת בעליו להסיר ולקנח מעליו נזקו הראוי לבוא עליו מהמנין ולזה נקרא ממון האיש שישלם בעבור חטאו כפר או כפרה כמו שאמר אם כופר יושת עליו

ונפשו הנזכר כאן הוא עצמו וגופו וכן את נפש בעליו יקח נפש תחת נפש. הנה התבאר מזה שלא היה זה מצוה לדורות שיהיה המנין תמיד על ידי שקלים. ולכן לא נמנתה המצוה הזאת במנין המצות לא עשה ולא לא תעשה.

ולכך נמנו ישראל במדבר סיני ובערבות מואב מבלי שקלים לגלגלותם וכן נמנו הלוים כל הפעמים שנמנו. לפי שהיו השקלים הנזכרים כאן בפרשה בדרך צדקה והמנין הנעשה במעות גבוה לא ידע דבר רע ולא הצטרך לשקלים הנזכרים והותרה בזה השאלה הא'.

ומחצית השקל כבר כתב רש"י אמתתו שהיה חצי אוקיא ולא תשית לבך למה שכתב הרב ר' משה בר נחמן בזה נגדו כי כבר הודה באיגרותיו ששלח מארץ ישראל אל בנו שראה בעיניו את שקל הקדש. ושצדקו דברי רש"י במשקלו וגם אני אודהו כי הנה הקרה ה' לפני שקל הקדש אחד והוא היום בידי ומשקלו באמת חצי אוקיא אם לא שבאורך הזמן נתדלדל ממנו דבר מועט כי כן יעשה בכל מטבע. וגרה הוא הנקרא מעה בלשון חכמים זכרונם לברכה וכבר הוסיפו עליו שתות והיה השקל כעשרים וארבע גרה.

ואמנם בימי דוד לא באה המגפה מפני העין כי הוא חטא בו ולמה יומת העם מה עשה. אבל כמו שפרשתי במקומו ישראל התחייבו באותה המגפה בעבור שמרדו בדוד מלכם ונמשכו אחרי שבע בן בכרי. ולכן כדי להענישם השם יתברך ושיהי' ע"י דוד עונשם אשר מרדו בו השית את דוד למנותם והם נמנו בראשיהם לגלגלותם ושלט בהם עין הרע לפי שהיו בהסתר פנים ולא הצילם השם ולכן נענשו כי העין הרע אין ספק שיזיק אם לא יגן השם יתברך על המקבל אותו.

ואם מלכי העמים מונים חיליהם בבואם למלחמות גם עליהם תעבור כוס הזיק העין הרע אבל לא יתחייב שיהיה תמיד הזיקן במגפה כי פעמים יהיה כשיפלו הרבה מהם במלחמה מאותה הסבה והמה לגסת דעתם לא ידעו ולא יבינו מאין נמשכה הרעה ההיא. והותר' בזה השאלה השנית.

והנה צוה העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט לפי שלהיות השקלים ההם כופר נפשם וצדקה להצילם ממות המגפה. והיו כל בני אדם שוים בחיותם היה מהראוי שתהי' הצדקה והתקון ההוא שוה בהם כי נפש אחת חיונית להם והמחיה ומציל ממות אחת ימלטם. והעשיר נכלל בו הנדיב ושוע לב וכן הדל נכלל בו הכילי וידוע שדל שבדלים ימצא אתו בקע אחד שהוא מחצית השקל.

ואפשר לתת סבה אחרת במה שצוה העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט והיא שחשש השם יתברך שאם היה מביא כל אדם באותה צדקה כסף כפי בחירתו ורצונו כבר ימצא אדם פחות ונבזה שנתעשר ויביא הרבה איש חשוב ונכבד שירד מנכסיו ולא יוכל להביא כמוהו וכדאי בזיון וקצף אל הנכבדים אנשי השם. לכן כדי שלא יבוש ולא יכלם שום אדם צוה שיהיו הכל שוים בתרומה הזאת. ואיש רע עין כולי שלא ישליטנו האלהים לאכול מממונו יכריחוהו בעל כרחו לתת את תרומת ה' והותר' בזה השאלה השלישית.

ויצא מזה כלו שלא צוה הקב"ה למשה שימנה את העם במקום הזה כי לא היה אז הכרח במנינם. ולכן לא נאמר לו שאו את ראש בני ישראל. אבל יעצו עצה הגונה כי לפי שהוא היה כוסף למנותם שיאמר אליהם שיתנו השקלים כדי שינצלו מהנגף וזה כדי שיהיה לו כסף מספיק לעבודת המשכן ולכן לא הזהירו שלא ימנה אותם כי היה בוחר שיתנו השקלים לצקת את אדני הקדש. ואמר לשון כי תשא להגיד שבעבור היותו מונה מדעתו ורצונו היה צריך לעצת השקלים כדי להמלט מהמגפה.

אמנם כשיצוה השם יתברך במנינם לא יהיו נזוקים ולכך במדבר סיני ובערבות מואב נמנו מבלי שקלים וכן הלויים להיותם נמנים במצות הגבוה לא היה בהם נגף. וממה שנזכר בסדר פקודי ידענו כי מנה משה את העם במקום הזה וכמה עלה מנינם והכסף אשר נתנו כופר נפשם כי קצר הכתוב כאן בזכרונו לפי ששם התבאר היטב שהוא המקום הראוי אליו.

ואמנם שאול חשש לענין העין הרע במנין שהיה מונה מדעתו ולכן פקד את העם פעם אחת בטלאים שנתן כל אחד טלה אחד. ופעם פקדם בבזק שהיו אבנים חלוקים קטנים כדי שלא ימנו לגלגלותם. וימנו הטלאים והבזקים ולא גלגלותם כי לא יהיה ענין שקל הכסף מצוה לדורות והותר' עם זה השאלה הרביעית.

וזכר מה שיעשו מהכסף הזה לקחת את כסף הכפורים וגומר. וראוי שתדע שלענין כסף השקלים שנתנו בימי משה אמר שיקח הכסף ההוא שהוא כופר וכפור בני ישראל ויתן אותו על עבודת אהל מועד רוצה לומר שיעשו ממנו האדנים למשכן ואדני הפרוכת גם העמודים וצפוי ראשיהם וחשוקיהם כי כל זה נכלל בעבודת אהל מועד כמו שיתבאר בסדר פקודי.

אמנם אמרו עוד והיו לבני ישראל לזכרון לפני ה' הוא ענין אחר נאמר על השקלים שישראל אחר כך בכל דור ודור יתנו בכל שנה ושנה שבהם יזכרו לפני השם ויהיו לכפר על נפשותיהם וכן אמרו במסכת שקלי' באחד באדר משמיעין על השקלים ומהם היו קונים התמידין כדי שיקריבו אותם משל צבור והיו גם כן קונים מהשקלים ההמה שמן וסמים ובשמים לקטרת. ופורעים את הרקחים מפטומי הקטרת שהיו ממשפחותם הכהנים אנשים ידועים שהיו מקבלים שכר גדול על זה והיתה התרומה הזאת נקראת תרומת הלשכה.

וכן כתוב בספר עזרא והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו ללחם המערכת ומנחת התמיד ולעולת התמיד השבתות החדשים למועדים ולקדשים ולחטאות לכפר על ישראל וכל מלאכת בית אלהינו. ואין להקשות איך חזרו לתת שלישית השקל בהיות שהתורה צותה מחצית השקל כי כבר אמרתי שלא היה זה מצוה לדורות וחכמים זכרונם לברכה אמרו במסכת שקלים שבימי עזרא עשו השקל במשקלו כפל שקל התורה ולכך היה שלישית השקל שזכר עזרא כמו מחצית השקל שזכרה תורה ועל זה נאמר שם מדוע לא דרשת על הלויים להביא מיהודה ומירושלים את משאת משה עבד ה' והקהל לישראל לאהל העדות רוצה לומר שהיה להם ללמוד ממה שעשה משה בנדבת מחצית השקל לעבודת אהל מועד ולא אמר בכל דור ודור לצורכי הבית

והתבונן כי לרמוז לזה גם כן באה הפרשה הזאת בזה המקום אחר מצות התמידים וסמוכה לשמן המשחה ולקטרת ולכיור וכנו. לפי שכל הדברים האלה לדורות יהיו נקנין ממחצית השקל שהיו נותנים בכל שנה. האמנם בימי משה לא הוצרך כסף השקלים לקנות ממנו שמן ובשמים לפי שהנשיאים הביאו את הבושם ואת השמן. גם לא הוצרך כסף השקלים לקרבנות התמידין מיד כשהוקם המשכן כי הנשיאים חנכו את המזבח ואין ספק שגם שאר הצבור היו אז מתנדבים כבשים הרבה להקריב על המזבח החדש ולכך אמר יתברך שכסף השקלים הזה יהיה עתה לעבודת אהל מועד לענין האדם ושאר הדברים שעשו שם מכסף. אמנם אחר כן בכל דור ודור יתנו השקלים לא לצורך הענין אלא לצורכי המקדש ועל זה אמר לבני ישראל לזכרון לכפר וגומר כלומר שיהיה מחצית השקל אשר יתנו בכל שנה בדורות הבאים זכרון לבני ישראל ממה שעשו במקדש בימי משה ויעלה זכרונם לפני ה' להצילם מכל רע כי יהיו השקלים ההם כפרת נפשותיהם:

פסוק יז

וידבר ה' אל משה לאמר ועשית כיור נחשת וגומר עד ואתה קח לך וגו'. אחרי שהסיר הכתוב הספק מהכסף שהיה צריך לאדני המשכן בא להתיר ספק אחר שיהיה במה שאמר בסוף פרשת תצוה שאהרן יכנס בבקר אל אהל מועד להקטיר קטרת ולהעלות את הנרות והוא כי איך יתכן בהיותו מקריב על מזבח העולה עולות וזבחים בידיו יכנס למקדש ה' בהיותו מלוכלך ומזוהם מכל חלב וכל דם. הנה מפני זה אמר יתברך למשה ועשית כיור נחשת והכיור הוא כלי עשוי כצנור המקבל מים רבים מבחוץ. ויש לו פה וכשנפתח פיו נשפכים משם המים לחוץ על הידים ועל הרגלים. ופי' כלו מקומו מלשון והשיבך על כנך. וצוה שיתן הכיור וכנו בין אהל מועד ובין המזבח כי המזבח לא היה אדוק ומחובר בפתח אהל מועד אבל היה קרוב אליו והיה הכיור מפסיק ביניהם באופן שכאשר ירד הכהן מעל המזבח מעשות קרבנותיו והיו ידיו ורגליו מלוכלכות וירצה להכנס אל היכל הקדש יראה את הכיור נגד עיניו ולא ישכח מלרחוץ שם ידיו ורגליו. ואמר אהרן ובניו בהיותם כהנים גדולים אחריו. והנה הזהיר על הרחיצה שתי פעמים באמרו ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם וחזר לומר בבואם אל אהל מועד ירחצו מים להגיד שלא בלבד תהיה הרחיצה מפני הטומאה והלכלוך שקבלו במזבח שלא יכנסו כן אל אהל מועד כי הנה הרחיצ' תצטרך לאחד משני ענינים או לשניהם יחד אם מפני הכנסם באהל מועד שלקדושת המקום ראוי שירחצו רגליה' בבואם שמה וע"ז אמר בפרט בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו. ואם מפני גשתם אל המזבח השם שראו ירחצו ידיהם העוסקות בהקרבה ועל זה אמר או בגשתם אל המזבח להקטיר אשה לי"י כי שרפת הקרבן קראו הכתוב הקטרה אשה לי"י. והיתה רחיצה רגלי הכהנים מפני שהם היו הולכים יחפים במקדש כדי שלא יהיה דבר חוצץ בין המקדש ובינם. והנכון בעיני שהכתוב אומר בכלל ורחצו אהרן ובניו ידיהם ורגליהם וביאר ענין כל אחד מהם אם הכ"ג בהכנסו באהל מועד ומזאת הבחינה היה עיקר הרחיצה ברגלים שהם המובילים והמוליכים אותו שמה. ואמנם בניו שהם שאר הכהנים ביאר ענינם באומרו או בגשתם אל המזבח כי כלם היו מקריבים על המזבח ובבחינ' היתה הזאת רחיצת הידים העסקניו' בקרבנות המה עיקר הרחיצ' ובעבורם אמר שנית ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו כי כמו שהכ"ג בהכנסו להיכל מבלי רחיצ' חייב מיתה כן שאר הכהנים המקריבים מבלי רחיצ' חייבים מיתה. ומזה יתבאר שלא היתה הרחיצ' מפני הלכלוך שקבלו בהקריבם על המזבח כי קדוש וטהרה הם הקרבנות. אלא מפני כניסת הכ"ג למקדש והכהנים הדיוטים להקריב על המזבח שירחצו משאר הטומאות החיצוניות כי כל הקרב אל שולחן המלך לשרת ולגעת בפת בג המלך וביין משתיו שראוי הוא שירחץ ידיו משום טהר'. וצוה לרחוץ הרגלים בעבור שהיו הכהני' משרתים יחפים ויש לבני אדם ברגלים זוהמה וכיעור. ומזה הענין תקנו חז"ל נטילת ידים בתפל' והרחיצה הוא המצו' בכל מקום אבל הכיור צוה בו להזמנה ואינו מעכב ולא מצוה. כי הנה ביום הכפורים היה הכ"ג מקדש ידיו ורגליו מהקיתון של זהב שהיה לפניו לכבודו. אבל למדנו מן הכיור שצריכה כלי וכבר כתב כל זה הרמב"ן. ואופן הרחיצ' כבר זכרו אותו חז"ל שהיה הכהן משים ידו על רגליו ורוחץ אותם יחד. והיתה הרחיצ' מעומד ככל שאר עבודות המקדש שנאמר לעמוד לשרת והותר' בזה השאל' הה':

פסוק כב

וידבר י"י אל משה ואתה קח לך בשמים ראש וגומ'. עד ויאמר י"י אל משה קח לך. ראוי שתעורר על מה שנא' בשמן המשח' ואתה קח לך ולא נסתפק לומר ומשחת כמ"ש בכיור וכנו וברוב כלי המשכן. או קח לך כמ"ש בקטרת. אבל הוסיף לומר ואתה קח לך. וזה בלא ספק מעיד על אמיתת מה שזכרו חז"ל שלא נעשה שמן המשח' כי אם פעם אחת שעשאו משה רבינו בידו ולא יעשה עוד בעתיד אמרו במסכת הוריות (ד' י"א) ר' יהודה אומר אותו שמן המשח' שעשה משה במדבר כמה ניסין נעשו בו מתחל' ועד סוף בתחל' לא היה אלא י"ב לוג ראה כמה יורה בולעת וכמה עיקרין בולעין וכמה האור שורף ובו נמשחו המשכן וכל כליו. ואהרן ובניו כל שמונת ימי המלואים וכהנים גדולים ומלכים ואפילו כ"ג בן כ"ג וכו' עוד אמר שם ואותו שמן קיים לעתיד לבוא שנאמר שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם זה בגמטריא תריסר הוו ועוד אמרו שם משנגנז הארון נגנז עמו צלוחית שמן המשחה וצנצנת המן ומקלו של אהרן שקדיה ופרחיה וארגז ששלחו פלשתים דורון לאלהי ישראל. ומה שחלק הראב"ע על זה כבר השיבו הרמב"ן והוכיח אמתת דעתם ז"ל מאשר לא אמר הכתוב שמן משחת קדש יהיה זה לאהרן ולבניו לדורותם כמ"ש בבגדים. אבל אמר יהיה לי לדורותיכם. מורה שיהיה השמן העשוי ההוא מתמיד למשוח בו לכל הדורות. ולכן נאמר (תהלים פ"ט) מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו כי שמן קדשו הוא אשר נעשה במדבר על ידי אדון הנביאים בקדושה ובטהרה. ולזה נתכבד דוד המלך בקראו עצמו משיח אלהי יעקב להיות נמשח באותו שמן האלהי הקדוש ונראה לי להוסיף על טענות הרמב"ן טענה אחרת לקיום דעת חז"ל והיא מה שנאמר כאן בשמן המשחה ובמתכונתו לא תעשו כמוהו קדש הוא קדש יהיה לכם איש אשר יעשה כמוהו וגו'. ואם בא הכתוב לצוות שיעשה שמן המשחה תמיד בזה התואר היה ראוי שתאמר התורה שלא נעשה כמוהו לצורכנו כמו שאמרה בענין הקטרת והקטרת אשר תעשה במתכנתה לא תעשו לכם ולא אמר כן בשמן המשחה אלא שלא נעשהו כלל ואמר בהחלט איש אשר יעשה כמוהו רוצה לומר לא לה' ולא לכם כי היא אזהרה מוחלטה והוא לאות שכיוונה תורה שלא יעשה בהחלט שמן המשחה זולתו בשום דור מהדורות. ועוד אני עושה על זה טענה שלישית והוא שאם היתה כוונת התורה שיעשו שמן המשחה פעמים אחרות לא היה ראוי לכתוב כמות הסמים בלבד שלא יחס ההרכבה כמו שאמרה בקטר' בד בבד יהיה ולא ביאר' המשקל שיקח מכל א' מהם לפי שפעמים יעשו יותר ופעמים פחות אבל סדר ההרכבה ויחש הפשוטים הנכנסי' בה וערכם יהיה שמור תמיד בכל עת שיעשו אותו וכבר זכר זה הרלב"ג וכל זה מוכיח שקבלת חז"ל היא האמת שלא היה שם שמן משח' אחר אלא אותו שעש' משה במדבר. ומפני זה תמצא שלא היה כהן משוח בבית שני לפי שכבר היה נגנז שמן המשח' שגנזו יאשיהו עם שאר הדברים הקדושים ולא היה להם רשות לעשותו. ומפני זה נאמר כאן למשה במצות שמן המשח' ואתה קח לך רוצה לומר אתה בעצמך תקח לך הדברי' האלה ותעש' שמן המשח' לא יעשה אותו אדם אחר עוד כל ימי הארץ. והיתה סבת זה רוצה לומר שרצה יתברך שיהיה שמן המשחה נצחיי ועומד לעד ולא עשה כן לקטרת לפי שהקדוש ברוך הוא נתן בישראל שתי הנהגות. והם הנהגה אנושית כפי המעלה שתאות למלכים שהם המנהיגים היותר עליונים שבעם. והנהגה אלדי' כפי הקדוש' ועבודה שהיא לכהנים משרתי י"י ולפי ששני המנהיגים האלה ראוי שיתנהגו וינהיגו את העם כפי התורה והמצוה כמו שאמר (מלאכי ב' ו') כי שפתי כהן ישמרו דעת ותור' יבקשו מפיהו ובמלך נאמר ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל. לכן צוה יתברך למשה שיעש' שמן המשח' מרוקח כראוי ושמשה בעצמו ימשח את הכהני' ואותו שמן ישאר לדורות למשוח בו המלכים והכהני' הגדולים תמיד כדי שכלם יהיו נמשחים על ידי משה רבינו מהשמן אשר הוא עשה. ולכך היה משה רבינו כ"ג במשכן י"י בראשונה שבעת ימי המלואים. והוא היה המלך הראשון שמלך על ישראל כמו שנאמר ויהי בישורון מלך כדי שיהיו הכהני' והמלכים כלם דוגמתו נמשכים ממנו והולכים בדרכיו. וכאלו היה השמן ההוא טבעתו של אדון הנביאי' לחתום בו מלך וכהן באופן שיהיו כלם תלמידיו ומעש' ידיו להתפאר. ולכן היתה משיחת המלכים תמיד על ידי נביא שהוא מתלמידיו של משה רבינו. כאלו המשיח' והמושח יאמרו לכל מלך בהמשחו זכרו תורת משה והלכתם בדרכיו אחרי שאתם משוחי' בשמן הטוב אשר עשה ואתם כלכם במקומו. ולזה היתה צלוחית השמן האלהי מזה מנוח' תמיד אצל ארון האלהים ונגנזה עמו בעת החרבן להיות השמן הקדוש ההוא דבר מצרכי תור' האלהים ושניהם ניתנו על ידי משה רבינו ע"ה. ואמנם איך יתכן שהיה מתמיד השמן ההוא שעשה משה במדבר זמן כל כך הרבה הוא דבר מתמיה מאד. וצדק הרלב"ג במה שכתב שכבר יתכן שיעש' השם מופת על ידי הנביא גם אחרי מותו כי כן ראינו שלא סר המן במות משה כמו שיתבאר בספר יהושע. כי הנביא כיד אלהיו הטובה עליו נותן לדברים טבע שימצא בהם ההתמדה והנצחייות. ולכך היה המן אשר בצנצנת עומד קיים קרוב לאלף שני' בבית י"י עם מהירות הפעלו' המן שהיה נבאש הנשאר ממנו אחרי יומו ובחום השמש ונמס. אבל משה נתן בו על דרך המופת כח הטבעי אל שלא התפעל מהדברי' אשר מחוץ ולכך נשאר קיים גם אחרי מות הנביא. וכן היה הענין בשמן המשח' הזה שנתן משה בו כח על דרך המופת להתקיים ולהתמיד ולשנות מה שידבק בו מהאויר המקיף ולהשיבו אל טבעו. והנה תמצא שיש לשמן האותות מה לקבל זה הכח המתמיד כי הוא מכל המשקים יותר עומד עד שכבר יעברו עליו אלפים מן השנים ולא יפסד ואמרו עליו החכמי' שכאשר יתישן לא יחסר ממנו אבל יתוסף שיעור מה. לפי שיתדקדק יותר. ואולי הסמים שנכנסו בזאת ההרכבה היו עוזרי' גם כן אליו כי המופתים בשיעש' אותם השם יבקש להם סבות היותר נאותות ולכך אחז"ל (ד' י"א) בראש כריתות שזה הענין היה בשמן המשח' על דרך פלא. ויעזור לזה גם כן שמן השמן הקדוש ההוא לא הוציאו אז כמות רב לאותה משיח' שנעשית לשעת' במדבר כי חלק מועט היה מושח כל א' ואנשים מועטים נמשחו שמה. ואמנם אחר כן מזמן לזמן רב היו מושחין כ"ג או מלך ולכן לא היה מהפלא שיספיק השמן ההוא אלפים שנה. ונחזור לפי' הפסוקים. צוה יתברך למשה שהוא בעצמו יקח בשמים ראש רוצה לומר הבשמים שיזכרו ויהיו ראש כלומר ראשי אותם הבשמים והמובחרים שימצאו במינם. וביאר מה הם באמרו מר דרור חמש מאות. והנכון הוא שמר הוא מוש"קו והנקי ובלתי מזויף יקרא דרור מלשון וקראתם דרור. ושיקח ממנו חמש מאות שקלים. ודעת הרמב"ן שמר הוא מיר"א. והראי' שהביא מאמרו וידיו נטפו מר. ואינה ראיה כי המר הוא נולד בצווארי הצבאים אשר בצד מזרח והידים שיקחוהו משם יש להם ריח טוב. ולכך אמר נטפו מור לא מפני שהיה המר צמח גדל בארץ כעשבים וכן אריתי מורי עם בשמי כי הוא מכלל הבשמים הריחניים ומאמר מדרש חזית שמביא הרב אינו סותר לזה כי המר מוש"קו הוא ראש לבשמים וכל מי שקולטו מצוארי הצבי ידיו מתמררות כי המוש"קו בטעמו הוא מר יהיה מה שיהי' אין ספק שהיה דבר גדול חמש מאו' שקלים ממנו. וקנמון בשם הקנמון ידוע שהוא הנקרא קאני"לה. והרמב"ן כתב שהוא התבן המבושם הנקרא פאייקה דמיקא ולדעת האומרים שהוא קני"לא נאמר כי בעבור שהיה ממנו משובח וריחני והוא הדק ממנו שבפני הנקרא שינא"מומו וממנו יש שהוא עב ופחות לכן אמר הכתוב וקנמון בשם רוצה לומר הטוב והמשובח ממנו. וכתב הרלב"ג שאין הכוונה באמרו מחציתו חמשים ומאתים שיקח מהקנמון בשם חמשים ומאתי' שקלים בלבד אם היה הדבר כן היה די שיאמר הכתוב וקנמון בשם מחציתו לא יותר מזה או יאמר וקנמון בשם חמשים ומאתים ולמה יעשה בזה שתי הודעות. והם אומרו מחציתו חמשים ומאתי' אלא שצוה שיקח מהקנמון חמש מאות שקלים כמו מהמר. אבל לא יקחם ביחד אלא בשני חצאים וכל אחד מחצית הסכום שהוא חמשים ומאתים. וזה כדי שיהי' משקל הקנמון נוסף מעט על משקל המור והקדה כי יהיו בשני המשקלים מהחצאים שתי הכרעות. וקדה הוא הקושטו. ולי נראה שקנמון בשם וקנה בשם שניהם קניל"ה אם לא שהקליפה מבחוץ נקראה קנמון והקנה הפנימית נקראת קנה כי היא בצורת' כמו קנה. ולפי שבכל אחת מהן תמצא טובה ותמצא פחותה לכך נאמר קנמון בשם וקנה בשם בכל אחת מהן תהיה בשמיית ומשובח' בערכ' ולהיות שניהם הקנמון והקנה ממין אחד לכן אמר בכל אחד מהם חמשים ומאתים והיו אם כן בשניהם יחד הקנמון והקנה חמש מאות כמו מהמר ומהקד' כי היו משקלים שוים מכל אחד מהבשמים האלה. ושמן זית כבר נודע שהיה ההין י"ב לוג. והנה היה סדר מעשה המשחה כדברי ר' יהודה שאמר שהיה שורה אלו הבשמים כתושים במים בדרך שיתנו בהם כחם וריחם ואח"כ היה נותן במים ההם הין שמן ומבשל המים ההם באש נחה גחלים עוממות עד יבשת המים ואז היה קולט השמן מעליו כי כן מעשה הרקחים בכל שמן מבושם ולכך קצר הכתוב בספור מעשהו במקום הזה וצוה בלבד שיעשו השמן הזה רוקח מרקחת מעשה רוקח ולא הוצרך לפרש המעשה איך הוא כי דרך הרקחים ידועה בהם וכן מעבירו בדרך שהפטמין עושים שנאמר ועשית אותו שמן משחת קדש רוקח מרקחת מעשה רוקח. ואמר שהשמן ההוא שמן משחת קדש יהיה רוצה לומר שיהיה מיוחד למשוח בו הדברים המקודשים לגבוה ור"ל הנמשח בו יהיה קדש ואמרו רוקח מרקחת פירושו עירוב תערובת על ידי בישול על ידי רוקח כמעשה הרקחים. וביאר מה הם אשר ימשח לשעתו ואמר ומשחת בו את אהל מועד וגו' ועל הכלים ההם המשוחים אמר וקדשת אותם והיו קדש קדשים רוצה לומר מהיום ההוא והלאה כל הנוגע בהם יקדש כי צריך לנהוג בהם קדושה ושלא יגע בהם האדם בידים מזוהמות. וכן ביאר האנשי' שימשח אותם אהרן ובניו לכהן במקדש ושיודיע לעם שהשמן ההוא מקודש בכל זמן. ולכן על בשר אדם זר שלא יהיה מזרע אהרן ומלך לא יסך:

וראוי עתה לבאר בענין שמן המשחה דיניה ותנאיה ואתן סבותיהם כפי הסברא הפשוטה ושרשי הענין כפי מה שהורונו הכתובים ודברי חכמינו ז"ל ואני כבר הרחבתי הדבור בדרוש הזה בפירושי לספר מלכים בענין משיחת שלמה ואספרהו פה שנית:

העיקר הא' הוא בידיעת הצורך שיש במשיחה לכלי המקדש לכהנים ולמלכים ואומר אני כי לשלש תכליות צוה השם יתברך זאת המשיחה. האחת כדי שתהיה אות הבחירה האלהית. כי הנה הדבר או האיש אשר יבחר ה' בו להבדילו וליחדו משאר הדברים או האנשים היה ראוי שיעשה פועל בו ייוחד ויובדל והוא יהיה המורה על היותו נבחר מאת האלהים כאלו אותה משיחה היתה אות וסימן על הבדלתו לגבוה. ולכן היה נמשח הכ"ג להודיע שהוא נבחר למעלה ההיא משאר אחיו הכהנים. והיה נמשח המלך להיות בחירתו על פי ה'. והתכלית הב' הוא כדי להכין הנמשח לקבל השפע האלהי שע"י אותה משיחה תדבק בו ההשגחה העליונה. וכן אמרו במשנה שהכ"ג הנשאל באורים והתומים היתה שכינה שורה עליו וכן היא מבואר בענין המלכים. כי הנה שאול מיד שנמשח צלחה עליו רוח ה' והתנבא ונהפך לאיש אחר והיה זה לסבת המשיחה ובדוד נאמר (שמואל א ט"ז י"ד) וימשח אותו בקרב אחיו ותצלח רוח ה' אל דוד מהיום ההוא ומעלה:

העיקר הב' שהמשיחה הנזכרת תהיה בשמן ולא ביין ושאר המשקים אמרה תורה שמן משחת קדש ובמשיחת המלכים נאמר אם בשאול ויקח שמואל את פך השמן ויצוק על ראשו. ובדוד נאמר לשמואל מלא קרנך שמן לפי שבשמן היו כל המשיחות. ויש בזה אצלי שתי סבות. האחת לפי שהשמן מבין שאר המשקים הוא המורה יותר על הכבוד והמעלה הלא תראה בדברי יותם בן ירובעל כשנשא משלו (שופטים מ"ט) הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך זכר ראשונה הזית. ואמר עליה החדלתי את דשני אשר בי יכבדו אלהים ואנשים וגומר שיחס הכבוד לשמן. ולזה זכר הזית בראשונה כי היה זית השמן מבין כל העצים יותר נאות למלוכה להיותו יותר נכבד מכלם ולכך השמן עולה למעלה על כל המשקים. ולמעלתו אמר המשורר (תהלים קלג ב') כשמן הטוב על הראש. ושלמה אמר ושמן על ראשך אל יחסר. ולהיות כלי המקדש והכהנים מבין שאר העם והמלכים מקרב ישראל מיוחדים בכבוד ומעלה היה אות בחירת' ויחודם בשמן המורה עליו. והסבה הב' הוא מפני שהשמן הוא היותר מתמיד זמן ארוך מכל המשקים מבלי הפסד ולפי שהקדושה בכלי המקדש ובכהנים היתה עד עולם ועד ולא תמוש וכן המלוכה במלכים היתה מתמדת להם ולזרעם אחריהם אם ילכו בדרכי השם וכמ"ש למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל. לכן היתה משיחתם בשמן להורות על נצתיות המעלה והקדושה ההיא:

העיקר הג' שאותו שמן לא יאות למשיחה אלא בהיותו מרוקח בבשמים ידועים וכל אחד מהם בשיעור ידוע עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. וראוי לתת גם כן הסבה בזה למה הספיק השמן לבדו להדלקת המנורה ולא הספיק למשיחה מבלי עירוב הבשמים בערך ההוא. והסבה בו היא. שהבשמים מורים על השם הטוב ועל פעולות המעלה שיצא טבעם בעולם. כי כמו שהבשמים ריחם הולך למרחוק כן הוא השם הטוב וזה הוא לריח שמניך טובים שמן תורק שמך. ולפי שהשמן מורה על הכבוד כמו שזכרתי היה ראוי שיתבשם להעיר על שהשם הטוב הוא עטרת הכבוד והמעלה. וכמו שאמר יהלמני צדיק חסד ויוכיחני שמן טוב אל יני ראשי ואמר שלמה (קהלת ז ח) טוב שם משמן טוב כי הוא המשל הדומה אליו ושמן טוב הוא המבושם וכבר כתב הפלוסוף שראוי לאדם שיעשה פעולות המעלה כדי שיקנה השם טוב. אבל לא שישים כל תכליתו וכוונתו על קנין השם. ולפי שראוי שזה יעשה האדם במצוע וכפי השכל. לכן להעיר על זה צוה ית' שיהיו הבשמים בערך ידוע עליו אין להוסיף ולהשתדל יותר מדאי לפרסם שמו וממנו אין לגרוע בחדול מעשות פעולת המעלה לקנותו אלא שיהיה בשיעור הראוי ולפי שהמעלה והשלמות ראוי לכהני ה' ולמלכי עמו. לכן היו משוחים בשמן מבושם כמו שנזכר:

העיקר הד' שהמשיחה תהיה לכהנים ולמלכים על הראש ולכל כלי המקדש תהיה המשיחה באי זה מקום מגופם אמרה תורה ויצוק משמן המשחה על ראש אהרן. וכן נאמר במשיחת המלכים ויצוק שמן על ראשו ובגמרא (הוריות ד' י"ב) אמרו כשהוא מושחו מציקים לו שמן על ראשו. ואמנם בכלי המשכן לא נזכר מקום ידוע למשוח וראוי לחקור למה לא היו הכהנים והמלכים נמשחים באי זה אבר מגופם ככל כלי המקדש. אבל הטעם בזה מבואר לפי שהאנשים יסוד כחותיהם הוא במוח ומשם יפרדו וימשכו ההשגות והחושים כלם פנימיים וחיצונים והעצבים לכל הגוף ולכן נקרא ראש כי הוא ראשית לכל האברים והיותו מעולה שבהם ומפני זה נהגו המלכים לתת העטרה והנזר על הראש. וכמאמר הנביא (זכריה ג׳:ה׳"ה) ישימו הצניף הטהור על ראשו וגם חכמי העמים כשסומכים את חכמיהם נוהגים לשום על ראשיהם בית ראש הנקרא בוני"טי לרמוז שהוא ראוי לתת נזר ועטרת החכמה על ראשו. ועל זה עצמו צוה יתברך שישים הכ"ג ציץ הזה' על ראשו שהיה קדש לה'. ולהיות הראש מקום החכמה והתבונה ומקור המעלה היה ראוי שימשחו הכהנים מורי התורה והמלכים מנהיגי העם על ראשם. אמנם כלי המקדש מפני שלא היה בהם ראש כי היו מתדמי החלקים במעלתם היתה משיחתם בכל מקום מהם והוא על דרך מה שכתב הפלופוף שהב"ח שיש להם לב החיות תלויה בו והשרצים מפני שאין להם לב החיות מתפשט בכל גופם:

העיקר הה' שבכהנים ומלכים צריכים משיחה ויציקה ובכלי המקדש משיחה בלבד. אמרו בגמרא (הוריות י"ב) כשהוא מושחו מציקין לו על ראשו ואחר כך נותנין לו שמן בין ריסי עיניו. ואחר כך מציקין לו שמן על ראשו תנאי היא איכא דאמרי משיחה עדיפא ואיכא דאמרי יציקה בכלי עדיפא מאי טעמא דמאן דאמר יציקה עדיפא דכתיב ויצוק משמן המשחה על ראש אהרן וימשח אותו לקדשו. ומאן דאמר משיחה עדיפא סבר שכן נתרבית אצל כלי שרת ויצוק שמן המשחה על ראש אהרן וימשח אותו לקדשו בתחלה ויצוק ובסוף וימשח הכי קאמר מאי טעמא דויצוק משום דוימשח. וראוי שנדע למה הוצרכה יציקה ומשיחה בכהנים ובמלכים ולא נסתפקו באחת מהן כמו שהיה בכלי המקדש שהיו לבד ביציקה או במשיחה. ואומר בתשובת זה שהיציקה והמשיחה יתחלפו לדעת חז"ל שהיציקה היא נתינת השמן על הראש ויציקתו שם מהכלי אשר הוא בו. אמנם המשיחה היא בצורת הנזר שהיו עושין מאותו שמן ומשחת בו את אהל מועד וגו' ואת אהרן ואת בניו תמשח וגו' ולא נזכרה היציקה אלא במעשה שנאמר ויצוק משמן המשחה על ראש אהרן וימשח אותו לקדשו. ובמלכים פעמים יזכור משיחה ופעמים יזכור יציקה ויראה שהיו היציקה והמשיחה שתיהן דבר אחד וששנוי השמות הוא כפי הבחינות כי כאשר נערוך השמן אשר בו היה וממנו ישפכוהו תקרא יציק' וכשנעריכהו אל הנמשח המקבל אותו תקרא משיחה. האמנם כפי קבלת חז"ל שהיתה היציקה זולת המשיחה נראה לומר בסבתו כי בעבור שהיתה המשיחה בכהנים ובמלכים לשתי תכליות כמו שביארתי בעקר הראשון. אחד ליחד הנמשח לגבוה ושני להכינו לקבל השפע האלהי. לכן בכהנים ובמלכים מפני יחודם ומפני הכנת' לקבל השפע העליון אם הכהן גדול בחול עליו רוח הקדש ואם במלך בהצלחת מעשיו. הוצרכו שתי פעולות יציקה ומשיחה כנגד שתי התכליות ההמה אבל בכלי המקדש שלא יפול בהם אלא ההבדלה והיחוד בלבד היה מספיק בהם אחת מהפעולות והיא המשיחה כי הכלים לא יקבלו רוח הקדש ככהנים ולא הצלחת גבורה כמלכים:

העיקר הו' שצורת המשיחה בכהן גדול אינה כצורתה במלכים עם היות היציקה שוה בשניהם. אמרו בגמרא (שם) תנו רבנן כיצד מושחין את המלכים כמין נזר. ואת הכהנים כמין כ"ף אמר רב מנשיא בר גדא כמין כ"ף יונית. וראוי לחקור אם היו הכהנים הגדולים והמלכים משתוים ביציקה ובמשיחה ובאותו שמן עצמו וכלם נמשחו על הראש. למה זה התחלפו בצורת המשיחה כי הנה עם היות צורת הנזר נאותה למלכים הנה הכ"ף היונית מה היחס אשר לה עם הכהן גדול ואומר שצורת המשיחה היא ההבדל המבדיל המלך מן הכהן. לפי שהמלך היו מושחין אותו בין ריסי עיניו כמין נזר לרמז שיחדו הקדוש ברוך הוא מקרב ישראל לתת נזר המלכות ועטרת המעלה על ראשו ולכך היתה צורת משיחתו כמין נזר המורה על המלכות אבל צורת משיחת הכהן היה כמין כ"ף לרמוז שהוא כהן ויחדו הקדוש ברוך הוא לעמוד לשרת במקדשו. כי הכ"ף ירמוז אל הכהן שהיא האות הראשונה משמו וענין כהן הוא משרת האל. ולכן היתה המשיחה ההיא בצורתה תורה על כהונתו לאל עליון. ואפשר שהיתה צורת הכ"ף גם כן במשיחת הכהן להורות שהוא יעבוד את אלהיו בידיו ובכפיו. כי המלאך יעבוד בהנהגתו. והכהן יעבוד בכפיו ובידיו. והנה רב מנשיא אמר שהיתה כמין כ"ף יונית לפי שאות הכ"ף בכתיבה היונית היא יותר יפה ויותר נרשמת בצורתה:

העיקר הז' הוא שהכהנים ההדיוטים נמשחו לפי שעה במדבר בקדושתם. אבל בניהם לא היו נמשחים אחריהם. כבר נתקדשו מאותה משיחה ראשונה שנמשחו האבות. ולא כן הכהנים הגדולים. שאפילו היה כ"ג בן כ"ג טעון משיחה. אמרה תורה והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה. וכן אמרו (שם י"א) במס' הוריות אמר מר אפילו כ"ג בן כ"ג היה משיחה. ובמסכת כריתות אמרו והכהן המשיח תחתיו מאי משיח הקמ"ל דמבניו הוא המשיח הוי כ"ג ואי לא משיח לא הוי כ"ג. ואמנם בשאר מנהיגי ישראל שופטים וסנהדרין שרי אלפים ושרי מאות לא היו נמשחים אלא המלכים בלבד. וראוי אם כן לחקור בעקר הזה בשני דברים. הא' למה לא היו נמשחים הכהנים ההדיוטים שבכל דור ודור בבואם לשרת במקדש כמו שהיו נמשחים הכהנים הגדולים כלם לדורותיהם. או יהיה הכ"ג נסמך על משיחת הכ"ג אביו ככהנים הדיוטים. והב' למה בהנהגת ישראל בממשל' לא היה הענין דומה להנהגת המקדש רוצה לומר שכמו שנמשחו הכהנים הדיוטים במדבר בהיותם תחת הכהנים הגדולים ככה ימשחו השופטים והסנהדרין והשרים אשר הם תחת ידי המלכים וסבת כל זה אצלי היא שהמשיחה אין ספק שתעשה יחוד והבדלה כמו שזכרתי ובהיות הכהן נמשח לשרת לפני ה' והמלך גם כן היו בניהם נסמכים על אותה המשיחה ונמשחים עמה לפי שכבר נולדו בה ולא נתחדש בהם דבר. אבל בהיות הכ"ג מיוחד במעלתו מבין שאר הכהנים (א"ה נל"ח לכן היה טעון משיחה בהכנסו לשמש בכהונה גדולה ע"כ) ולכן לא היו מושחים את הכהנים ההדיוטים בכל דור לפי שלא נעשה בהם יחוד והבדלה מבין שאר אחיהם ולא נתחדשה בהם מעלה יותר ממה שנולדו בה. והיו מושחים הכ"ג בן הכ"ג לפי שהיותו כ"ג לא נולד עמו ולא ירשו מאביו. אבל מנוהו אחיו הכהנים מפני שלמותו. והיה ראוי שימשח לאות המנוי והשררה ההיא שיהיה גדול מאחיו במעלה. ואמנם שופטי ישראל ושאר השרים לא היה נמשחים. לפי שהמשיח' תגזור ההתמדה והנצחיות שהכהנים מיד שנמשחו היו כל בניהם וזרעם משרתי מקדש ה' והמלכים גם כן אחרי משיחתם היה המלכות ירושה להם ולבניהם וכמו שאמר (דברים י"ז כ') למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל. וכן זכרו במסכת סנהדרין ובמסכת הוריות שהמלכות ירושה לבנים אם כן המשיחה תורה על הנצחיות. ולכן לא נמשחו השופטים ולא הסנהדרין ולא השרים לפי שלא היתה ממשלתם נצחיית ולא ירושה לבניהם כמו שאמרתי:

העיקר הח' שעם היות מצות המשיחה שוה בכהנים ובמלכים והיה כ"ג בן כ"ג נמשח ולא יסמוך על משיחת אביו הנה המלך אינו כן כי המלך שימלוך תחת אביו לא ימשח אמרו בגמרא (הוריות שם) כ"ג בן כ"ג טעון משיחה ואין מושחין מלך בן מלך ומפני מה משחו את שלמה מפני מחלוקת אדוניהו ויהואש מפני מחלוקת עתליהו. ואת יהואחז מפני יהויקים אשר היה גדול ממנו שתי שנים וראוי אם כן שנחקור למה לא היה כן הכ"ג שיהיו שניהם מלך וכ"ג נמשחים אף על פי שיהיו בן מלך ובן כ"ג או לא יהיה אחד מהם נמשח לא מלך ולא כ"ג. אבל הסבה בזה מבוארת היא שהמלכות להיותו כפי הדין ירושה לבן הבכור אם היה ראוי אליו ילא יהיה בו מונע עצמו לכן כשימלוך תתת אביו מבלי קטטה ומחלוקת לא היה צר ך למשיחה חדשה כי היה נסמך על משיחת אביו כשמלך מחדש בהיותו יורש מלכותו כפי הדין הישר. אמנם בהיות במלכות קטטה ומחלוקת יצטרך המולך בו למשיח' לאות לבני מרי שהוא הנבחר למלכות ולא החולקים עליו. אמנם הכ"ג שלא יירש הכהונה גדולה מאביו כי אינה ירושה לבניו לרשת אותה הבן הבכור כמלכות אבל הוא ממונה מיד אחיו הכהנים להיות כ"ג בעבור היותו יותר הגון לאותה מעלה מצד עצמו כמו שאמר והכהן הגדול מאחיו ואחז"ל (שם ד' ט') גדול בנוי גדול בעושר גדול בכח. היה ראוי שיהיה נמשח כדי שמתוך אותה המשיחה יודע שהוא הממונה לכ"ג מבין כל שאר אחיו:

העיקר הט' שאין המשיחה כוללת ושגם לכל המלכים אמרו (שם י"א) בגמרא מלכי בית דוד נמשחים מלכי בית ישראל אינם נמשחים מנא לן אמר רבא קום משחהו כי זה הוא זה טעון משיחה ואין אחר טעון משיחה והקשו שם מיהוא בן נמשי שנמשח והשיבו שזה היה מפני מחלוקת יורם בן אחאב והקשו עוד וכי מפני מחלקותו של יורם נמעול בשמן המשחה והשיבו שהאמת הוא כדעת רב פפא שנמשח בשמן אפרסמון. הנה ביארו שכפי הדין אין מושחין למלכי ישראל ואם יבוא ההכרח אליו מפני המחלוקת אז לא ימשח בשמן המשחה אלא בשמן אפרסמון. וראוי גם כן לתת הסבה בזה ר"ל בהבדלת מלכי בית דוד ממלכי ישראל ובהבדיל שמן המשחה משמן אפרסמון. ואומר ששאול נמשח על יד שמואל הנביא משמן המשחה להיות משיחו ישרה ומלכותו נכונה לו ולזרעו עד עולם אם לא היה חוטא וכמו שאמר הנביא (שמואל י"ג) כי עתה הכין ה' את ממלכתך על ישראל עד עולם. וכאשר חטא שאול הוסרה המלכות ממנו ונתנה לדוד ולזרעו ולכך אמר הקדוש ברוך הוא לנביא קום משחהו כי זה הוא רוצה לומר זה הוא הראוי למשיחה הוא וזרעו לא שאול ולזה דרשו זה טעון משיחה ואין אחר טעון משיחה כלומ' שלא ימלוך בישראל בהסתעפו' ישראל כי אם מזרעו. ולכן נמשח בשמן המשחה שעשה משה במדבר כמו שנמשח אהרן ובניו לכהונת עולם להודיע שנתנה המלכות לדוד ולזרעו עדי עד כמו שנתנה הכהונה לאהרן ולבניו לנצח. ולפי ששאר המלכים אשר מלכו בישראל אחרי חלוקת המלכיות לא היתה ממלכתם ישרה ונכונה לא מלכו כי אם בפשעי בית דוד לכן לא היו נמשחים להעיר שלא היו הם נבחרים למלכות ולא היתה המלכתם מאת ה' מן השמים כי אם להעניש את זרע דוד וכאשר הביא ההכרח לעשות את יהוא בן נמשי לא נמשח בשמן המשחה מפני שמלכותו לא היה נצחיי ולא התקדש לשם ה' שהם הדברים שתורה עליהם המשיחה בשמן המשחה. ונמשח בשמן אפרסמון להעיר שהיה מלכותו בלתי אמתי כמו שמן אפרסמון עם היותו שמן יקר הוא בלתי אמתי למשיחה כשמן שעשה משה:

העיקר הי' במושח שלא יהיה אלא נביא התבאר זה בתורה שמשה רבן של נביאים משח בעצמו את הכהנים וכלי המקדש וכן מצאנו במלכים שהיו נביאים מושחים אותם כי שמואל הרואה משח את שאול והוא עצמו משח את דוד. ונתן הנביא משח את שלמה. ואף יהוא בן נמשי ע"י נביא נמשח ואחז"ל (שם י"ב) שהיה יונה בן אמתי. והרבה בזה מבוארת ממה שזכרתי שאחרי היות המשיחה אות על הבחירה האלהית היה ראוי שתהיה ע"י נביא כי מי עמד בסוד ה' לדעת האיש אשר יבחר בו למלך על ישראל ויראה וישמע את דברו ורצונו לאמר זה יעצור בעמי כי אם הנביא. וגם הכ"ג היה ראוי שיהיה נבחר ע"י נביא כמו שבחר אדון הנביאים באלעזר הכהן לכ"ג אחרי מות אהרן אביו עם היות שפעמים הכהנים גדולים היו ממונים במאמר המלכים בזמן בית שני אשר לא כדת:

העיקר הי"א במקום אשר ימשחו שמה המלכים אמרו בגמרא תנו רבנן אין מושחין את המלכים אלא על המעיין כדי שתמשך מלכותם שנאמר ויאמר המלך להם קחו את עבדי אדוניכם והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי והורדתם אותו אל גיחון ומשחו אותו שם וגו'. והנה הסבה למה היו נמשחים על המעין כבר זכרוה על צד הדרש כדי שתמשך מלכותם. אבל נשאר לחקור בזה שני דברים. האחד למה לא התנו כזה במשיחת הכהנים הגדולים שתהיה גם כן על המעין כדי שתמשך גדולתם. והשני איך עשו בנין אב בזה מענין שלמה כיון שלא מצאנו כן בשאול ולא בדוד ולא בשאר המלכים רוצה לומר שיהיו נמשחים על המעיין לפי שלא היתה נמשכת כהונתם הגדולה לזרעם אחריהם ואינה ירושה לבניהם כמו שאמרתי. וכיון שהמשיח' על המעין אינה אלא לסימן שתמשך הגדולה ההיא לבניהם ולא תחדל. לכן לא נעשתה בכהנים הגדולים אלא במלכים שהמלכות תהיה ירושה לבניהם כי מפני התמדתה והמשכת' תמיד היתה נעשית שם. ולשני אומר שכפי מה שדרשו חז"ל צוה המלך דוד שימשחו את שלמה בנו על המעין כדי לתת סימן ואות שתמשך מלכותו לנצח. ולפי שהיה זה הסימן לקוח לשם ברכה ראו חכמים לסמוך אליו המנהג לשאר המלכים שימשחום תמיד על המעין כדי שתהיה מלכותם שלם כמלכות שלמה ושלום ואמת יהיה בימיהם כאשר היה בימי שלמה שנמצא בו העושר והכבוד והחכמה יותר ממה שהיו לפניו ולאחריו מהמלכים. ולתת סימן שכן תהיה מלכותם אמרו שיהיו נמשחים כלם על המעין. לא שיהיה התנאי הזה מחקי המלוכה אלא שלמדוהו בדרך סימן טוב ממה שנעשה לשלמה בהמלכתו. ואפשר לומר עוד בזה כי בעבור ששאול לא ישב בנו הבכור על כסא מלכותו וגם דוד בניו הגדולים ספו תמו מן בלהות ולא ירשו מלכותו וירשו שלמה הקטן מהם. לכן לא עשו סימן ההמשכה משאול ולא מדוד ועשו אותה משלמה שבנו הגדול ישב על כסאו וירש מלכותו וכן משם והלאה היה מולך בבית דוד תמיד הבן הגדול:

העיקר הי"ב בזמן המשיחה שתהיה ביום ולא בלילה וכמו שמצינו במשיחת הכהנים ובמשיחת המלכים שהיו מושחים את כלם ביום ולא בלילה. וסבת זה מבוארת שהוא לסימן ברכה וטובה שתהיה המלכות והגדולה ההיא זכה ומאירה מבלי חשך ולא צרה ועל דרך זה אמר דוד בדבריו אחרונים (שמואל ב' כ"ג ד') וכאור בקר יזרח שמש בקר לא עבות מנוגה וממטר דשא מארץ ואמר כי לא כן ביתי עם אל כי ברית עולם שם לי ערוכה בכל ושמירה:

העיקר הי"ג הוא מה שכבר זכרתי למעלה שלא נעשה שמן המשחה כי אם פעם אחת במדבר וע"י משה רבינו ולא יעשה עוד בעתיד שמן משחה אחר ולעתיד לבוא בימות המשיח עתיד הקב"ה להחזיר לעמו אותו שמן המשחה שעשה משה שנגנז עם הארון ובו ימשחו המלכים והכהנים הגדולים בימים ההם. הנה ביארתי בדרוש הנכבד הזה י"ג עקרים יקרים כפי התורה וקבלת חכמינו זכרונם לברכה ונתתי בהם סבות נאותות לפי חולשת דעתי:

פסוק לד

ויאמר ה' אל משה קח לך סמים וגו' עד ראה קראתי בשם בצלאל. אחר שצוה על שמן המשחה צוה על הקטרת אבל לא אמר ואתה קח לך כאשר אמר בשמן המשחה לפי שלא היה מחוייב שתעשה מלאכת הקטרת ע"י משה אלא שיצוה לעשותו כן. והנה זכר בפסוק הראשון הזה שתי פעמים שם סמים וכפי דרך המפרשים סמים הראשון הוא מיני שרף ומעוט סמים שנים כאלו אמר שני מבני שרפים. ונטף ושחלת וחלבנה הם שלשה הרי כאן חמשה. וכתב רש"י שנטף הוא הנקרא צרי והוא הנוטף מעצי הקטף ובלע"ז קורין לו גומ"ה והנכון שהוא מסטצי"י ושחלת שורש בושם חלק ומזהיר כצפורן נקרא בלשון המשנה צפורן ובלשון רומי ביזנצי"א. וחלבנה הוא בושם שריחו רע וקורין אותו ג"אלבנו. ואמרו פעם שנית סמים אמרו שענינו וסמים אחרים כמספרם. והראשונים היה חמשה הרי שהיו כלם עשרם. והלבונה זכה יהיו כלם אחד עשר מיני סמנים חוץ מן המלח והם נזכרי' בפטום הקטרת. והנכון שאומרו בראשונה סמים הוא על הצרי הנוטף מהעצים ועל המור שהוא נטף אחר יקר והוא הנקרא מוש"קו הוא הנקרא לדעת הרמב"ן מיר"ה בלע"ז. ואמרו פעם שנית סמים ירמוז לחמשה מיני בשמים קציעה שבולת נרד קושט קליפה וכרכום ויהיה אם כן שעור הכתוב קח לך סמים שהם הצרי והמור וקח לך גם כן נטף ושחלת וחלבנה וכן קח סמים אחרים והם אלו שזכרתים באחרונה. כי על כלם צוה שיקח. והנה לא זכרם הכתוב לבחירת הקצור ומפי הגבורה ידע משה מי הם אלה. ואמרו ולבונה זכה. לפי שיש ממנה זכה ולבונה וממנה עכורה והיא הסמוכה לקליפה. והלבונה היא שרף המלקט בהרי הלבנון. ועל כולם אמר בד בבד יהיה. ויש מפרשים משקל שוה לכלם וזה לא יתכן כי במשנת פטום הקטרת מפרש לקצתם ששה עשר מנה. ולקצתם שבעים מנה. ומהם שנים עשר ומהם תשעה ולכן ראוי שיפורש כדברי הראב"ע שכל אחד ישחק לבדו. ואחרי כן יערב כלם. וזה מפני כי אין שחיקתן שוה כי יש שנשחק בקלות כמו הנטף ויש שיקשה שחיקתו מאד כמו שבולת ונרד. ולכן אמר הכתוב ושחקת ממנה הדק ולא אמר ושחקת אותם הדק כי לא תהיה השחיקה שוה בכלם ואמר ועשית אותה קטרת להגיד שהם לצורך ההקטרה כי אינם דברים נאכלים מפני מרירותם רק נקטרים ועולים בעשן ואמר רוקח מעשה רוקח. להגיד שיתקן כל מין ומין מאלה על צד היותר טוב שאפשר כי יש מהסמנין שצריך תקון אומנים ליפותו או שיפשוף או רחיצה ביין או במי רגלים וכיוצא בזה כפי דרכי הרוקחים. ואומרו ממולח טהור קדש המתרגם תרגמו מעורב. ויתכן שבא לפרש תכונת זו הקטרת שירקחו אותה בצורת אבק דק כאלו הוא מלח שחוק. ובלעז קורין אותו גראני"אה וכן ראוי שיהיה הקטרת כדי שכאשר יפזר על גבי הגחלים יעלה עשן במהרה אם מעט ואם הרבה. אבל אם היתה הקטרת גסה ועבה לא יפעל בה האש כל כך במהרה והנה לא אמר בשמן המשחה ממולח. לפי שהיה בצורת מרקחת משיח' לא בצורת אבק ואמר טהור קדש להזהיר שעם היות שישחקוהו מאד עד אשר דק יזהרו שלא יגע בו דבר טומאה אבל יהיה תמיד בקדושתו והנשאר בכברה ישוב לשחוק עד אשר דק ונקרא זה בדבריהם ז"ל דקה מן הדקה. ואמרו כי בשעת שחיקתן היה אומר היטב הדק הדק היטב מפני שהקול יפה לבשמים. והטעם בזה הוא מפני שהשוחק בערך הקול ששומע יתכוין להשמיע קול העלי במכתשת כפי ערך הקול של המנגן. ותהיה אז שחיקתו בסדר ובערך משקל קול המנגן ויתערבו על ידי כן הסמים במכתש בערך שוה. ויתהפכו בשווי וידוקדקו ויתעצמו יפה מה שלא יהיה כן כשישחקו שלא כסדר כי אז יהיה חלק ממנו דק וחלק ממנו עב והכתוב אומר ושחקת ממנו הדק. ואמר ונתת ממנה לפני העדות. אין הכוונה שיניח הקטרת שמה למשמרת כי לא היה שם מקומו. אבל רצה לומר שבכל יום ערב ובקר יתן מן הקטרת ההוא על האש שהוא על מזבח הזהב אשר בהיכל. ולפי שהיה מזבח הזהב מונח מכוון בנכחיות הארון. לכן אמר באהל מועד אשר אועד לך שמה. והוא חוזר למה שאמר לפני העדות כמו שאמר ונועדתי לך שמה ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים. ואפשר לפרש ונתת ממנה לפני העדות שהוא רמז לקדש הקדשים שיכניס שם הכהן הגדול הקטרת ביום הכפורים כמו שאמר כי בענן אראה על הכפרת. ואמרו באהל מועד ענינו שג"כ יתן מהקטרת באה"מ שהוא ההיכל על המזבח הזהב אשר שם ויחסר וי"ו השמוש כאלו אמר ובאהל מועד ולפי שהיה כל הקטרת כדי להוריד השפע העליון והנבואה. על משה רבינו לכן אמר אשר אועד לך שמה קדש קדשים תהיה לכם רוצה לומר הקטרת. ולכן לא תקל בעיניך מצותה. ואמר והקטרת אשר תעשה במתכונתה לא תעשו לכם להזהיר שבזאת המתכונת הידיעה אשר זכר בקטרת המיוחדת לצורך גבוה לא יעשה אדם כמותה לא מעט ולא הרבה ממנה לריח ניחוחם אך תהיה תמיד זאת המתכונת קדש להם לעבודת המקדש שהיא קדש לה'. והאיש ההדיוט אשר יעשה כמוה קטרת באותה מתכונת להריח בה ונכרת מעמיו. והיה זה לפי שקדש ה' חלל להשתמש ממנו בחול. ואמנם שיעור מה שהיו מקטירים מהקטרת בכל פעם ופעם לא נתבאר בתורה זולתי מה שיקטירו ממנה ביום הכפורים שהוא מלוא חופני הכ"ג וכבר קבלו איש מפי איש שהשיעור שהיו מקטירין בכל פעם היה משקל שנים עשר שקלים וחצי שקל: