מ"ג שמות לד כד
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כי אוריש גוים מפניך והרחבתי את גבולך ולא יחמד איש את ארצך בעלתך לראות את פני יהוה אלהיך שלש פעמים בשנה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבוּלֶךָ וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
כִּֽי־אוֹרִ֤ישׁ גּוֹיִם֙ מִפָּנֶ֔יךָ וְהִרְחַבְתִּ֖י אֶת־גְּבֻלֶ֑ךָ וְלֹא־יַחְמֹ֥ד אִישׁ֙ אֶֽת־אַרְצְךָ֔ בַּעֲלֹֽתְךָ֗ לֵרָאוֹת֙ אֶת־פְּנֵי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָֽה׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | אֲרֵי אֲתָרֵיךְ עַמְמִין מִן קֳדָמָךְ וְאַפְתֵּי יָת תְּחוּמָךְ וְלָא יְחַמֵּיד אֶנָשׁ יָת אַרְעָךְ בְּמִסְּקָךְ לְאִתַּחְזָאָה קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ תְּלָת זִמְנִין בְּשַׁתָּא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | אֲרוּם אֵיתָרֵיךְ עַמְמִין מִן קֳדָמָךְ וְאַפְתֵּי יַת תְּחוּמָךְ וְלָא יַחְמֵיד אֵינַשׁ יַת אַרְעָךְ בִּזְמַן מִיסְקָךְ לְאִתְחֲמָאָה קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ תְּלַת זִמְנִין בְּשַׁתָּא: |
רש"י
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבֻלֶךָ – וְאַתָּה רָחוֹק מִבֵּית הַבְּחִירָה, וְאֵינְךָ יָכוֹל לֵרָאוֹת לְפָנַי תָּמִיד, לְכָךְ אֲנִי קוֹבֵעַ לְךָ שְׁלֹשָׁה רְגָלִים הַלָּלוּ.
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
(כד) "כי אוריש" פי' בפרשה הזאת למה שלא הזכיר בראשונה כי לא הוצרך, כי אחר שהשם צוה שיעלו כל זכרי ישראל לראות פניו, הנה אין ספק כי השם ישמור ארצם מפני האויב, אחר שכל ישראל עושים רצונו, וזה הטעם באר אותו היטב. וטעם "ולא יחמוד איש את ארצך" כל כך אשלח אימה בלב השכנים, אפילו שלא יחמדו הארץ, אף שיעלה בלבם לעשות מלחמה:
קצר
(כד) וטעם "יחמוד" - כמו יגזול ויקח:
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
אלשיך
אך אשר היה מקום לחשוב כי יצוה ה' לעלות לראות את פני האדון ה' להיותו שם ולא במקום אחר חלילה, אל יעלה על רוחך כדבר הרע הזה. והנה לך ראיה מוחשת נגדה. והוא, "כי אוריש גוים מפניך והרחבתי את גבולך", באופן ירחק הדרך מרבים מישראל ההולכים לבית ה', וכפי המרחק יהיה קרוב היזק חמוד את עריהם אשר רחקו כל אנשיהם עד ירושלים, כי יהיו בטוחים לכבוש אותם לאטם כי רחוקים המה מעריהם ועד עבור הכסא לא יבואו אל ביתם. ומה גם בהיות שלש פעמים בשנה, כי אשר לא יזדמן באחת יזדמן בשנית. עם כל זה בעיניך תביט כי "לא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות" וכו'. ואם חלילה וחס לא היה יתברך רק בירושלים, איך משגיח ומשמר ארצך "בעלותך לראות" וכו'. אך אין זה כי אם שהוא יתברך משגיח ומשמר את כל גבולי ארצך. ואם כן איפה תסכים ותאמר אין זה כי אם שעם שהוא יתברך שם את שמו בבית אשר בירושלים, עם כל זה מלא כל הארץ כבודו, ובכל מקום עיני ה' צופות כי אין מקום פנוי משכינה:
והוא מה שסיפרו רבותינו ז"ל (ירושלמי פאה ג ז) מגוים לסטים שחמדו הון ועושר שכיניהם היהודים ויכינו עצמם לזמן הרגל שילכו ויעזבו בתיהם מלאים כל טוב. וימן להם הוא יתברך מלאכים בביתם בדמותם נכנסים ויוצאים יום יום לעיני הגוים ההם. ויהי היום ויבואו היהודים מירושלים וכל העם באו לבקרם על בואם, ויתמהו הגוים ההם ויאמרו להם מאין באתם והלא בכל יום ויום הייתם בבתיכם יוצאים ובאים כדרככם תמיד. אז הכירו כי מלאכיו צוה ה' לשמור בתיהם. ואם כן זו הוראה כי לא מבלי אין כבודו יתברך בכל הארץ מצוה לעלות אל הבית אשר שכן שמו יתברך שם, אם לא מהטעם האמור:
והנה התוארים הנזכרים באומרו (פסוק כג) "האדון ה' אלהי ישראל", יתכן רמז בחינות שלש רגלים. על חג הפסח אמר "האדון", כי אז קנה אותנו לעבדים כמו דאמר (ויקרא כה נה) כי לי בני ישראל עבדים וכו' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. וכן אמרו רבותינו ז"ל בשמות רבה פרשת משפטים (פרשה ל ה) כי תקנה וכו', אמר הקב"ה אני קניתי אתכם בעשר מכות וכו'. ועל היות גם הליכתו אז להחזיק טובה על הדבר ההוא אמר "האדון". ועל חג השבועות שאז במתן תורה היתה שמחת ה' הגדול, כמאמרם ז"ל בספר הזוהר שהיה אז כשמחת חתן וכלה, אמר שם הגדול של הויה עם שם אדנות. ועל כן אחר שאמר "האדון" שהוא על שם אדנות אמר שם ה'. ועל חג הסוכות, כי אז היה ברצון בעצם הוא יתברך עם ישראל שנתייחדו ממחרת יום הכפורים על מעשה המשכן לכפר על מעשה העגל לייחס ולכנות שמו יתברך עליהם, וגם הסוכות גם לדורות הוא הוראה כי נצחו ישראל בראש השנה כמו שאמרו ז"ל (ויקרא רבה ל ב) שעל ידי מצות לולב ניכר שהוא אלהי ישראל ביחוד וניתן להם הנצחון, אמר "אלהי ישראל":אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
והרחבתי וגו'. על דרך אומרו (ירמי', ג) ארץ צבי, ואמרו ז"ל (גיטין דף נז.) כעור של צבי זה וכו':
- ^ ראו לשון הגט (משנה גיטין ט,ג).
- ^ ראו לשון הגט (משנה גיטין ט,ג).