מ"ג שמות כ יד


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידם ואת קול השפר ואת ההר עשן וירא העם וינעו ויעמדו מרחק

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְכׇל־הָעָם֩ רֹאִ֨ים אֶת־הַקּוֹלֹ֜ת וְאֶת־הַלַּפִּידִ֗ם וְאֵת֙ ק֣וֹל הַשֹּׁפָ֔ר וְאֶת־הָהָ֖ר עָשֵׁ֑ן וַיַּ֤רְא הָעָם֙ וַיָּנֻ֔עוּ וַיַּֽעַמְד֖וּ מֵֽרָחֹֽק׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וְכָל עַמָּא חָזַן יָת קָלַיָּא וְיָת בָּעוֹרַיָּא וְיָת קָל שׁוֹפָרָא וְיָת טוּרָא דְּתָנַן וַחֲזָא עַמָּא וְזָעוּ וְקָמוּ מֵרַחִיק׃
ירושלמי (יונתן):
וְכָל עַמָּא חַמְיַין יַת קָלַיָיא הֵיךְ הֲווֹ מִתְהַפְּכִין בְּשָׁמְעֲהוֹן דְּכָל חַד וְחַד וְהֵיךְ הֲווֹ נַפְקִין מִן גּוֹ בְּעוּרַיָא וְיַת קַל שׁוֹפְרָא הֵיךְ הֲוָה מְחֵי מֵיתַיָא וְיַת טוּרָא תָּנֵין וְחָמוּן כָּל עַמָּא וּרְתָעַן וְקָמוּ תְּרֵיסַר מִילִין מֵרָחִיק:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וכל העם רואים" - מלמד שלא היה בהם אחד סומא ומנין שלא היה בהם אלם ת"ל ויענו כל העם ומנין שלא היה בהם חרש ת"ל נעשה ונשמע (מכילתא)

"רואים את הקולות" - רואין את הנשמע שאי אפשר לראות במקום אחר (שם)

"את הקולות" - היוצאין מפי הגבורה

"וינעו" - (שם) אין נוע אלא זיע

"ויעמדו מרחוק" - (שם) היו נרתעין לאחוריהם י"ב מיל כאורך מחניהם ומלאכי השרת באין ומסייעין אותן להחזירן שנא' (תהלים סח) מלכי צבאות ידודון ידודון

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

וְכָל הָעָם רֹאִים – מְלַמֵּד שֶׁלֹּא הָיָה בָּהֶם אֶחָד סוּמָא. וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא הָיָה בָּהֶם אִלֵּם? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם" (שמות יט,ח). וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא הָיָה בָּהֶם חֵרֵשׁ? תַּלְמוּד לוֹמַר: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד,ז).
רוֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת – רוֹאִין אֶת הַנִּשְׁמָע, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹת בְּמָקוֹם אַחֵר.
אֶת הַקּוֹלֹת – הַיּוֹצְאִין מִפִּי הַגְּבוּרָה.
וַיָּנֻעוּ – אֵין נוּעַ אֶלָּא זִיעַ.
וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק – הָיוּ נִרְתָּעִין לַאֲחוֹרֵיהֶם שְׁנֵים עָשָׂר מִיל, כְּאֹרֶךְ מַחֲנֵיהֶם; וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת בָּאִין וּמְסַיְּעִין אוֹתָן לְהַחֲזִירָן, שֶׁנֶּאֱמַר: "מַלְאֲכֵי צְבָאוֹת יְדַדּוּן יְדַדּוּן"‏[2] (תהלים סח,יג).

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וכל העם רואים את הקולות ויאמרו אל משה" - דעת המפרשים שהיה זה אחר מתן תורה והוא שאמר (דברים ה כ-כב) ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו ה' אלהינו וגו' אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' עוד ומתנו וגו' ואין כן דעתי בעבור שאמר בכאן ואל ידבר עמנו אלהים ולא אמר "עוד" ומשה אמר בכאן אל תיראו ושם נאמר (שם ה כה) הטיבו כל אשר דברו ועוד כי בכאן לא ספר שיפחדו רק מן הקולות והלפידים ומן ההר שהוא עשן ושם פחדו מדבור השכינה שאמרו כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי (שם ה כג) ועוד כי בכאן (בפסוק כא) אמר ומשה נגש אל הערפל ולא אמר שבא בתוכו והנכון בעיני בפרשה ובסדור הענין כי וכל העם רואים ויאמרו אל משה היה קודם מתן תורה ומתחלה הזכיר כסדר כל דברי האלהים מה שצוה למשה בהגבלת ההר ואזהרת העם ועשרת הדברות ועתה חזר והזכיר דברי העם אל משה ואמר כי מעת שראו את הקולות ואת הלפידים נעו לאחור ועמדו מרחוק יותר מגבול ההר אשר הגביל משה והסדר בדברים כי בבקר היו קולות וברקים וקול שופר חזק (לעיל יט טז) ועדין לא ירדה שכינה כענין ורוח גדולה וחזק מפרק הרים משבר סלעים לפני ה' לא ברוח ה' (מלכים א יט יא) וחרדו העם במחנה במקום תחנותם (לעיל יט טז) ומשה חזק לבם והוציאם לקראת האלהים ויתיצבו בתחתית ההר (שם יז) ובהיותם שם בתחתית ההר מצפים ומתיצבים ירד ה' על ההר באש (שם יח) ויעל עשנו עד לב השמים חשך ענן וערפל (דברים ד יא) וחרד ההר עצמו ונזדעזע (לעיל יט יח) כאשר יעשו ברעש הנקרא "זלזלה" או יותר מכן וכן כתוב (תהלים קיד ד) ההרים רקדו כאלים גבעות כבני צאן ואיננו משל כאשר איננו משל הים ראה וינס הירדן יסב לאחור (שם ג) ונתחזק קול השופר מאד (לעיל יט יט) אז ראו העם וינועו לאחור ויעמדו מרחוק (כאן) יותר מן הגבול ואז אמרו אליו כלם שלא ידבר עמהם האלהים כלל פן ימותו כי במראה נהפכו ציריהם עליהם ולא עצרו כח (דניאל י טז) ואם ישמעו הדבור ימותו ומשה חזקם ואמר להם אל תיראו (פסוק כ) ושמעו אליו ויעמוד העם מרחוק במעמדם (פסוק כא) כי לא רצו בכל דבריו להתקרב אל הגבול ומשה נגש אל הערפל (שם) לא בא בתוכו ואז דבר אלהים עשרת הדברות ואחר עשרת הדברות לא הזכיר כאן מה שאמרו הזקנים למשה כי רצה לבאר כסדר המצות והמשפטים אבל במשנה תורה (דברים ה כ) הזכיר משה כי אחרי הדברות קרבו אליו כל ראשי שבטיהם וזקניהם ואמרו לו אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו כי שערנו בנפשותינו שלא נוכל עוד לסבול משא דבר ה' אלהים כי חשבו שירצה האלהים לדבר אליהם כל המצוות ולכך אמרו קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלהינו ואת תדבר אלינו ושמענו ועשינו (שם כד) והקב"ה הודה לדבריהם ואמר הטיבו כל אשר דברו כי כן היה החפץ לפניו שלא ישמיעם רק עשרת הדברות והיראה ישרה לפניו

"וינועו" - על דעת רבותינו (במכילתא כאן) אין נוע בכאן אלא זיע וכן הוא אומר (ישעיהו כד כ) נוע תנוע ארץ כשכור ואם כן יאמר כי נזדעזעו ומפחדם חזרו עוד לאחור ועמדו מרחוק ועל דעת בעלי הפשט וינועו שנעו ממקומם לאחוריהם ועמדו מרחוק מלשון נע ונד תהיה בארץ (בראשית ד ב) וכן ויניעם במדבר (במדבר לב יג)

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


לא תחמוד. ידוע כי החמדה תלויה בלב ועקר המצוה שיתיאש האדם מכל מה שיש לחברו קרקע ומטלטלין ויפנה לבו מן המחשבה הזאת שלא יחשוב בהם ולא יחמדם כי מתוך החמדה יבא אדם לידי רציחה, שכן מצינו בעכן (יהושע ז) ואראה בשלל אדרת שנער אחת טובה וגו' ואחמדם ואקחם, והחמדה הזאת הביאתו לידי סקילה, וכן מצינו בענין אחאב שחמד כרם נבות היזרעאלי והיא הסיבה שהביאתו לידי מיתה. ואמרו במדרש כל מי שהוא חומד מה שאינו ראוי לו מה שחומד אין נותנים לו ומה שבידו נוטלים ממנו שכן מצינו בנחש הקדמוני נתן עיניו בחוה וחמדה ולא היתה ראויה לו, מה שבקש לא נתן לו ומה שבידו נטלו ממנו, שהרי נתקלל על זאת על גחונך תלך, ע"כ במדרש. ולולא שהגזל בכלל החמדה ומצד החמדה היה ראוי להכתב בי' הדברות בכלל הלאוין לאו של לא תגזול כי היא עברה חמורה עד מאד ורוב העולם נכשלים בה ועוד שהיא מצוה מושכלת כרציחה והנאוף והגנבה ועדות שקר אבל מפני שהחמדה כוללת אותו שאין אדם גוזל עד שיחמוד וכענין שכתוב (מיכה ב) וחמדו שדות וגזלו לכך לא הוצרך להזכירו וכלל אותו בלאו של לא תחמוד, ועוד כי רצה לאסור אפילו החמדה שהיא תאות הלב בכל עת ובכל שעה אע"פ שאינו בא לידי מעשה כדי שילמד אדם ק"ו לאסור הגזלה שהוא המעשה. ואמנם מצינו חמדה שהיא מותרת והיא חמדת התורה והמצות וכמו שאמרו רז"ל קנאת סופרים תרבה חכמה, והחמדה והקנאה הזאת היא מותרת ויש לאדם שכר עליה. ובכלל החמדה המותרת הוא מי שחומד בת חברו לבנו דרך נשואין, שהרי שנינו (שמות כ) לא תחמוד בית רעך, כלל (דברים ה) שדהו ועבדו ואמתו שורו וחמורו פרט מה הפרט דבר שאי אפשר לו לבא ברשותך אלא ברצון ורשות בעליו אף הכלל כן יצא בתו לבנך או בנו לבתך שהוא יכול לבא ברשותך שלא ברשות אביהם. הנה בארתי לך ה' דברות שניות שבלוח השני סדורם ובאורם, וקשורם זו בזו הוא כן כי התחיל לא תרצח והזהיר שלא להמעיט את הבריות אע"פ שהם רבים, וכדי שלא יאמר אדם מאחר שהוא מוזהר שלא להמעיטם יוכל להרבותם באיסור ודרך זנות לפיכך הזהיר מיד לא תנאף, וכדי שלא יאמר כיון שהזהיר שלא להמעיטם ושלא להרבותם באיסור א"כ יכול הוא לגנוב בני אדם שאין זה מחסרן ולא ממעיטן אלא שהוא מוליכן למקום אחר למכור ואין זה בא כנגד גופם אלא כנגד ממונם לכך אמר לא תגנוב, וכדי שלא יאמר גנבת נפשות אף ע"פ שאינו ממעיטם אסור מפני שזה מזיקו במעשה אבל להזיקו בדבור מותר לכך אמר לא תענה, וכיון שאסר הדבור אולי יחשוב כי המחשבה הרעה מותרת שיחמוד בלבו ממונו וכל אשר לו לכך נאמר לא תחמוד ובא לאסור אף ההרהור. ומה שהיו הדברות עשרה ע"ד הפשט לפי שהוא חשבון שלם הכולל את הכל והוא תכלית כל המספר שאין לך מספר בעולם שלא יהיה נכלל ביו"ד.
וע"ד המדרש היו הדברות עשרה מפני שקודם לכן נצטוו הדורות בז' מצות ואחרי כן עלו לתשעה ועתה רצה הקב"ה לזכות את ישראל והרבה להם מצות כנגד כלן ונתן להם את הכל, שכן אמרו במדרש משל למה"ד למלך שהיה לו מרתף גדול ובתוכו חביות הרבה של יין טוב בא אוהבו של מלך נתן לו חבית אחת בא השני נתן לו שתים לזמן בא השלישי נתן לו שלשה בא הרביעי נתן לו ארבעה לזמן בא בנו של מלך נתן לו כל המרתף, כך כשנברא אדם הראשון נצטוה על ו' מצות כדי שיתקיים העולם בו' קצוות, בא נח ונצטוה על השביעית זו אבר מן החי, אברהם על השמינית זו המילה, יעקב על התשיעית זו גיד הנשה, כשבאו ישראל נתן להם י' הדברות שהן כוללות תרי"ג מצות, ועל זה אמר הכתוב בקרבנות י"ב נשיאים (במדבר ז) כף אחת עשרה זהב מלאה קטר"ת מלאה תרי"ג כי הקו"ף מתחלפת בדל"ת, והמדרש הזה מבאר לנו כי תרי"ג אותית שבעשרת הדברות תרי"ג מצות נכללות בהן. וע"ד השכל היו הדברות עשרה כנגד עשרה גלגלים, דבור ראשון אנכי כנגד גלגל השכל (והתעורר לזה), לא יהיה לך אלהים אחרים כנגד גלגל המקיף והזכיר בו אלהים אחרים כי רבים חשבו בו שהוא הבורא בעבור שאינו גוף, לא תשא כנגד גלגל חמה זכור כנגד גלגל לבנה, כבד כנגד גלגל צדק, לא תרצח כנגד גלגל מאדים, לא תנאף כנגד גלגל שבתאי, לא תגנב כנגד גלגל נוגה, לא תענה כנגד גלגל המזלות, לא תחמוד כנגד גלגל כוכב, ויש התעוררות גדולה בכוון כל דבור ודבור כנגד כל גלגל וגלגל ואם תכוין בהם תמצא הענין מורה על נפלאות הש"י וחכמת יצירותיו. ועוד ענין אחר כי היו י' כנגד י' אברים שרשיים שיש באדם שהוא עקר חיותו ושרש בנינו, שכן מצינו בנין האדם כבנין התורה, יש בתורה רמ"ח מצות עשה שס"ה מצות לא תעשה וי' הדברות וכן בבנין האדם רמ"ח אברים שס"ה גידים וי' אברים שרשיים, ואם תסתכל בהם תמצאם מכוונים כנגד י' הדברות כל דבור ודבור מכוון כנגד כל אבר ואבר ממונה עליו והוא מסור אליו, ואלו הן הלב, והאוזן, והפה, והמוח, והידים, והכבד, וברית מילה, והרגלים, העינים, והכליות, ואם תתעורר בהם בכוונם תמצאם. וע"ד הקבלה היו י' הדברות כנגד י' ספירות ותמצא בהם תרי"ג אותיות כנגד תרי"ג מצות הנאצלות והנמשכות מהן, וז' אותיות הנוספות בהם על תרי"ג להורות כי תרי"ג האותיות ותרי"ג המצות נתנו מתוך הז' הידועים שהזכרתי למעלה ושבע האותיות עם תרי"ג ישלימו לכת"ר אותיות כי כן השבע הנאצלים מן הכתר. ויען אשכילך ואורך בדרך הזה אסדרם בכאן איזה דבור כנגד איזו ספירה, דבור ראשון אנכי כנגד הכתר, לא יהיה לך כנגד חכמה, לא תשא כנגד תפארת, זכור כנגד עטרה והיא כנסת ישראל, כבד כנגד חסד, לא תרצח כנגד פחד, לא תנאף כנגד יסוד, לא תגנוב כנגד נצח, לא תענה כנגד תשובה, לא תחמוד כנגד הוד. ויש לך לקנות לב ולהתבונן בכוונה אע"פ שאין הספירות כסדרן כמו הדברות. וצריך אתה לדעת כי מה שהוקבע דבור אנכי ראשון מפני שהוא מצות היחוד להאמין בנמצא הראשון שהוא ראשון לכל הראשונים. והוקבע לא יהיה לך בדבור שני כי אע"פ שהמלאכים נמצאים ראשונים בבריאה הנה הם במעלת השניות אצל מציאות השי"ת, וע"כ נבראו ביום שני ומזה נקראים שנאנים. והוקבע דבור לא תשא בג' כי הנושא שמו לשוא הוא מחריב העולם הנשען על ג' דברים על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, והוא נענש בג' השחתות שהוא מכלה את עצמו ואת עציו ואת אבניו, וחזר והזכיר אשר ישא את שמו לשוא כדי לרמוז על גודל העברה מפני שהנכשל בה הוא מקיל בכבוד הש"י ופורק מעליו עול הכבוד והמורא והוא שאמר הנביא (מלאכי א) ואם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי. זכור ברביעי מפני שיום השבת רביעי ליום רביעי וזה כנגד המאורות שנבראו ביום רביעי כי חמה בגלגל רביעי וכן הלבנה בגלגל רביעי לחמה על דרך שצ"ם חנכ"ל כי המאורות הם מרובעים וכן שבתאי שהוא כוכב של שבת תמצא שהוא רביעי לגלגל השכל כי למעלה משבתאי גלגל שמיני שבו הכוכבים ועליו גלגל תשיעי הוא ערבות ועל ערבות גלגל השכל, וכן עניני השבת מרובעים ארבע תפלות בשבת שאין זו דומה לזו וכן דברי הנביא בענין השבת מרובעים הוא שאמר (ישעיה נח) אם תשיב משבת רגליך עשות חפציך ביום קדשי. כבד בחמישי מפני שטבע תולדות האדם נמשך מכח חמשה והם האב, והאם, והיסודות, והזמן, והקב"ה. האב ממנו הגידין והעצמות כל אשר לבן בו, האם ממנה כל חלקי האודם כגון הבשר והדם והשער והשחור שבעין והאי שחור אדום הוא אלא שלקה, היסודות הם ד' יסודות שכל מורכב מהם מתקיים בחבורם, הזמן הוא שיעבור הזמן ויאריך עליו שיעור הימים הראויים כי אז תגמר המלאכה, הקב"ה הוא הנופח בו נשמה שהוא העקר להחכימו ולהשכילו כי מבלעדיה אין לפעולות הקודמים עקר, וכן מצינו בטבע התולדה מיני ב"ח שהם ה', אדם, ובהמה, ועוף, ודגים, ושרצים. ובדבור זה החמישי הזכיר על האדמה בטבע תולדותם ה' דברים, שדה תבואה, שדה כרמים, גן של ירק, פרדס, יער צומח עצים. גם מיני מתכות הנמצאים באדמה הן ה', זהב וכסף ונחשת ברזל ועופרת. לא תרצח בששי כי שש מדות המה שגורמות הרציחה והן, הקנאה, והתאוה, והאיבה, והכעס, והקלות, והשכרות, והרוצח רצח את האדם שנברא ביום ששי. לא תנאף בשביעי מפני שאסורי עריות הן שבעה ואלו הן, אשת איש, אשתו נדה, אלמנה, בתולה, משכב בהמה, משכב זכור, כותית. ושבעה ענינים אסורים בה והן, הראיה, והשמיעה, והיחוד, הדבור, המשוש, הנשיקה, המעשה. לא תגנוב בשמיני מפני שכלל הגנבות הן ח' ואלו הן, בחשבון, במדה, במשקל, במציאה, גונב נפש מאחיו, וגונב ממון, גונב דעת, גונב לעצמו, הוא שנעשה אפוטרופוס של יתומים והחזיק בממונם בהיתר שהשיא לבנו הבת היתומה, ועליו נאמר (ויקרא יט) לא תעשק את רעך ולא תגזל. לא תענה בתשיעי, ידוע כי גלגל התשיעי הוא ערבות שבו כסא הכבוד ושם אוצר הנשמות וזה שמעיד שקר כופר באותו מקום סגולת הנפשות שלא תשוב נפשו למעלה. לא תחמוד בעשירי, כי החומד הוא מכת פועלי האון, וכיון שחומד ממון אחרים כ"ש שיחמוד ממון עצמו שלא יפריש ממנו מעשר, ועל כן הוקבע דבור לא תחמוד בעשירי להזהיר על המעשר כי החומד גוזל ומי שהוא גוזל את המעשרות לעצמו גוזלן כי הארץ תחניף לו ומפני זה הוצרך לקבוע עשירי דבור לא תחמוד. ועם המצוה הזאת נשלמו עשרת הדברות כנגד עשרה גלגלים ועשר ספירות אמורות. ומה שלא נכתבו בספר כסדר הגלגלים והספירות המופלאות, הנה זאת עדות ואות למאמר החכמים יודעים סודות הנוראות, שאין מוקדם ומאוחר בתורת ה' צבאות, בהם גדלנו אלהינו והנחילנו מעלה וזכות, בהם שם על ראשנו כתר מלכות, שם בכל חכמות רמות רזים ותעלומות, שם תרי"ג המצות רשומות, שם כל האותיות חתומות, זולתי אות ט' משם נסתרת, ואיננה נזכרת, והטעם בזה על דעת החכמים בקבלתם, יודעי עשר הדברים על יסודותם, לפי שהלוחות עתידין להשתבר וכדי שלא יאמרו פסקה טובתם, וכונתם בזה לפי שאות הטי"ת מורה על הטוב, וטי"ת ראשונה שבתורה רשומה במלת טוב.

ולפי דעתי טעם היות אות טי"ת נעדרת, אשר היא רמז לאבן העשירית גולת הכותרת, מטעם אסור החמץ בפסח כי בשמו הגדול יצאנו ממצרים מאפלה לאורה, וכן בהר סיני בשמו הגדול נתנה התורה, וסיוע לדברי מה שרמזו במדרש דורשי רשומות, כי לשון טיט"א סימן הריגה בלשון קדם, והמשכיל יבין יחקור ויאזין, ובזאת יאמין שהרי אות הטי"ת רמז למדת הדין, ואל תשומם אם היא בלוחות שניות נזכרת, כי כן ראוי לפי שהדבור ההוא שמור הוזהרנו בו לשמור משמרת, והכל מיוסד על אדני השכל והתבונה, והדברות חצובות ממקור החכמה והתבונה העליונה, אשרי אזנים שמעו אותם, וסופו כתחלתן, כי התחיל במצות הלב וסיים במצות ה' על דרך מאמר איתן האזרחי בספרו אשר בו צדיקים יכתירו, והמשכילים כזוהר הרקיע יזהירו, בענין עשר ספירות בלי מה אשר הם תחלת כל מפעל וראש כל ממשלת, נעוץ סופן בתחלתן כשלהבת קשורה בגחלת.

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"לא תחמוד" יהיה הדבר אצלך לנמנע גמור, כי הנמנע לא יחמדהו הטבע כלל, כענין ולא יחמוד איש את ארצך כי החמדה תגרום את הגזל, כענין עכן ואחמדם ואקחם:

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)

ולא תחמוד וי"ו מוסיף על ענין ראשון כי כל גונב דעת הבריות דרכו להחניף לו מצד שחומד את של חבירו ומצפה לקבל ממנו איזו הנאה בעבור זה ואם לא יחמוד למה יחניף לו בחנם, וכל אלו הרחקות יתירות שאין האומות היו יכולים לעמוד בהם ע"כ לא רצה ה' להחמיר עליהם כל כך וכולי האי ואולי ישמעו, וכאשר לא רצו האומות לקבל עליהם כלום אפילו הקלות חזר ואמרם לישראל עם כל החומרות הללו כי ידע בהם שחומרם זך ונקי ויכולין לעמוד בהם ובזה הותרו כל הספיקות והשינויים 2 באחרונות אמר לא תתאוה, במקום לא תחמוד. תדע שהראב"ע כתב שהחמדה תאמר גם כן על גזלת דבר הנחמד כמ"ש (מיכה בב) וחמדו שדות וגזלו. וכתיב (יהושע ז.כא) ואחמדם ואקחם. והסכים הרמב"ם על ידו לומר שאינו עובר בלא תחמוד עד שיקח החפץ אשר חמד אבל התאוה אינה אלא בלב בלבד, והשתדל הראב"ע לבאר שיש כח בהרגל האדם לעמוד על אזהרת החמדה והתאוה אפילו בלב וזה כשירגיל אדם עצמו במדת ההסתפקות במה שיש לו, ולפי דבריו אתי שפיר מה שנאמר לא תתאוה דווקא בדברות אחרונות השייכים לישראל לבד כי המה הורגלו במדת ההסתפקות בעוני מצרים והיה בידם לקבל ציווי זה לקיימו, אבל האומות שלא הורגלו במדת ההסתפקות איך יקבלו מצות לא תתאוה כי דבר זה אין ביד האדם לקיימו כי אין לבו מסור בידו אלא הרשעים הם ברשות לבם על כן לא הזכיר כי אם החמדה של גזילה. ומזה הטעם לא הזכיר בדברות ראשונות שדהו כי סתם קרקע אינה נגזלת ותמיד ברשות מרא קיימא אבל בענין התאוה שבלב הזכיר גם שדהו. 3 ומה שהזהיר באחרונות לשון חמדה באשת רעך ולשון תאוה בממונו, הכל לרבותא כי בממונו אסר אפילו התאוה שבלב וכ"ש חמדה של גזילה אבל באשה ארז"ל (יומא כט.) הרהורי עבירה קשים מעבירה ולפי זה נקט לא תחמוד לרבותא וכ"ש הרהור הלב, וענין חימוד של לקיחה באשה היינו מתוך שהוא חומדה הוא מסבב סבות וגלגולים שבעלה יגרשה והוא יקחה וזהו ודאי אינו רע כל כך כמו ההרהור התמידי. בראשונות הקדים בית לאשה כי חמדת הבית היינו כדי ליקח אותו בגזילה דהיינו לאו שיש בו מעשה. אבל חמדת האשה אין הפירוש שלא יחמוד לגוזלה בעודה תחת חבירו דא"כ היינו לא תנאף אלא שלא יסבב לחבירו לגרשה כדי שיקח אותה הוא וזה אין בו מעשה כל כך לכך אמר דרך לא זו אף זו לומר לא זו חמדת בית והון לגוזלם פשיטא שאסור אלא אפילו חמדת אשת רעהו לקחת אותה אחר שיגרשה גם זה אסור אע"פ שאין בו מעשה כל כך, אבל באחרונות שנקט לא תתאוה לרבותא שבממון אסור אפילו תאוה שבלב ובאשה הזכיר לא תחמוד אין כאן לא זו אף זו כי החמדה והתאוה ב' ענינים ושקולים המה.

4 כבד את אביך וגו', כנגדו לא תחמוד. ומסיק במכילתא שכל החומד לסוף מוליד בן שמקללו ודבר זה מחוסר ביאור כי מה ענין זה לזה, ונראה לפרש לפי שכל חומד אשת רעהו ודאי הוא מהרהר בה בשעת תשמיש ודומה כאילו הבן נולד לו מאשה אחרת אשר חמד והרהר בה ע"כ אינו מכבד את אמו כראוי לפי שאביו היה מהרהר באשה אחרת, וגם את אביו לא יכבד כראוי כי החומד נשים אין כוונתו להוליד כי אם למלאות תאותו ולא נתכוין אל בן זה להולידו ע"כ דומה כאילו אינו בנו וע"כ לא יכבדו גם כן כי הכל הולך אחר הכוונה, וחמדת ממון תלוי ג"כ בכבוד אב ואם כי החומד ממון אחרים אינו מכבדם כראוי מחמת היותו להוט בפולמוס חמדת הממון כי הכיבוד הוא מהונו להאכילם ולהשקותם ולהלבישם, וזה החומד בלי ספק שעינו צרה גם באביו ואמו מלתת להם די מחסורם

מדרש מכילתא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וכל העם רואים את הקולות" - רואין הנראה ושומעין הנשמע, דברי ר' ישמעאל. רבי עקיבא אומר: רואין ושומעין הנראה, ואין דבר שלא יצא מפי הגבורה ונחצב על הלוחות, שנאמר (תהלים כט) "קול ה' חוצב להבות אש":

"וכל העם רואין". קולי קולות ולפידי לפידים. וכמה קולות היו, וכמה לפידים היו? - אלא שהיו משמיעים את האדם לפי כחו, שנאמר (שם) "קול ה' בכח".

דבר אחר: להודיע שבחן של ישראל, שכשעמדו כלן לפני הר סיני לקבל את התורה, היו שומעין את הדיבור ומפרשים אותו, שנאמר (דברים לב י) "יסובבנהו יבוננהו", שכיון שהיו שומעין הדיבור - מפרשים אותו.

ר' אליעזר אומר: להודיע שבחן של ישראל, שכשעמדו כלן לפני הר סיני לקבל את התורה, לא היה בהם סומין, שנאמר "וכל העם רואין". ומגיד שלא היה בהם אלמים (שמות יט ח) "ויענו כל העם יחדו". ומלמד שלא היה בהן חרשין שנאמר (שמות כד ז) "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע". ומנין שלא היה בהם חגרים? - שנאמר (שמות יט יז) "ויתיצבו בתחתית ההר". ומלמד שלא היה בהם טפשים, שנאמר (דברים ד לה) "אתה הראת לדעת".

רבי נתן אומר: מנין אתה אומר, שהראה המקום לאברהם אבינו גיהנם ומתן תורה וקריעת ים סוף? שנאמר (בראשית טו יז) "ויהי השמש לבא ועלטה היה והנה תנור" - זה גיהנם, שנאמר (ישעיה לא ט) "ותנור לו בירושלם". (בראשית טו יז) "ולפיד אש" - זה מתן תורה, שנאמר "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים". (בראשית טו יז) "בין הגזרים האלה" - זה קריעת ים סוף, שנאמר (תהלים קלו יג) "לגוזר ים סוף לגזרים". הראהו בית המקדש וסדר קרבנות, שנאמר (בראשית טו ט) "קחה לי עגלה משולשת" וגו'. הראהו ארבע מלכיות שהן עתידין לשעבד את בניו, שנא' (בראשית טו יב) "ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה על אברם והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו". "אימה" - זו מלכות בבל, "חשכה" - זו מלכות מדי, "גדולה" - זו מלכות יון, "נופלת" - זו מלכות רביעית, רומי חייבתא.

ויש מחליפין בדבר: "נופלת" - זו מלכות בבל, דכתיב (ישעיה כא ט) "נפלה בבל", "גדולה" - זו מלכות מדי, שנאמר (אסתר ג א) "גדל המלך אחשורוש". "חשכה" - זו מלכות יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בתענית, "אימה" - זו מלכות רביעית, שנאמר (דניאל ז ז) "דחילא ואימתני ותקיפא יתירא":

"וירא העם וינועו" - אין נוע אלא זיע, שנאמר (ישעיה כד כ) "נוע תנוע הארץ".

"ויעמדו מרחוק" - חוץ משנים עשר מיל. מגיד שהיו ישראל נרתעים לאחוריהם שנים עשר מיל, וחוזרין לפניהם שנים עשר מיל; הרי עשרים וארבעה מיל - על כל דיבור ודיבור. נמצאו מהלכים באותו היום מאתים וארבעים מיל.

באותה שעה אמר הקב"ה למלאכי השרת: רדו וסייעו את אחיכם, שנאמר (תהלים סח יג) "מלכי צבאות ידודון ידודון": ידודון בהליכה וידודון בחזרה. ולא במלאכי השרת בלבד, אלא אף הקב"ה, שנא' (שיר השירים ב ו) "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני".
רבי יהודה ברבי אלעאי אומר: לפי שהיו משולהבין מחמה של מעלן, אמר הקדוש ברוך הוא לענני כבוד: הזילו טל חיים על בני, שנאמר (תהלים סח ט) "ארץ רעשה גם שמים נטפו מפני אלהים וגו'" ואומר (תהלים סח י) "גשם נדבות תניף אלהים". אימתי נעשה כל הכבוד הזה? בשעה שהיתה נאה שבאומות ומכבדת את התורה (תהלים סח יג) "ונות בית תחלק שלל" ואין שלל אלא תורה, שנא' (תהלים קיט קסב) "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב":

<< · מ"ג שמות · כ · יד · >>


  1. ^ בפסוק: מַלְכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן.
  2. ^ בפסוק: מַלְכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן.