מ"ג שמות כט א
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אתם לכהן לי לקח פר אחד בן בקר ואילם שנים תמימם
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וְאֵילִם שְׁנַיִם תְּמִימִם.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְזֶ֨ה הַדָּבָ֜ר אֲשֶֽׁר־תַּעֲשֶׂ֥ה לָהֶ֛ם לְקַדֵּ֥שׁ אֹתָ֖ם לְכַהֵ֣ן לִ֑י לְ֠קַ֠ח פַּ֣ר אֶחָ֧ד בֶּן־בָּקָ֛ר וְאֵילִ֥ם שְׁנַ֖יִם תְּמִימִֽם׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וְדֵין פִּתְגָמָא דְּתַעֲבֵיד לְהוֹן לְקַדָּשָׁא יָתְהוֹן לְשַׁמָּשָׁא קֳדָמָי סַב תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי וְדִכְרִין תְּרֵין שַׁלְמִין׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וְדֵין פִּתְגָמָא דְתַעֲבֵיד לְהוֹן לְקַדְשָׁא יַתְהוֹן לְשַׁמָשָׁא קֳדָמַי סַב תּוֹר חַד בַּר תּוֹרֵי דְלָא עֵירוּבִין וְדִכְרִין תְּרֵין שַׁלְמִין: |
רש"י
"פר אחד" - לכפר על מעשה העגל שהוא פר
[ב] לכפר על מעשה העגל שהוא פר. אף על גב דפר בן ג' [שנים] ועגל בן שנה (ראש השנה דף י.), לא קשיא, דודאי עיקר החטא שלהם בפר, שכן אמרו במדרש (שמו"ר ג, ב) "ראה ראיתי את עני עמי" (לעיל ג, ז), אמר הקב"ה למשה, אתה רואה ראיה אחת, ואני רואה שתי ראיות. אתה רואה שהם באים לסיני ומקבלים את תורתי, ואני רואה שהם מתבוננים בטטרמולין שלי ושומטין אחד מהם, שנאמר (יחזקאל א', י') "ופני השור משמאל", ומכעיסין אותי בו. הרי שלא כוונו לעשות רק דמות שור שהוא משמאל, רק שעשו עגל (ש) מפני שעשו דמות, ואין לעשות למטה דמות השור של מעלה בצורתו לגמרי. לכן עשו עגל, כי העגל אינו שור גמור. ולכך ראוי שיהיה הדמיון למטה בעגל נגד שור למעלה, אבל כל כוונתם לעשות דמות לשור, ולפיכך היו צריכים פר לחטאת, שעיקר שהיו מכונים לעשות דמות לפר, כי העגל הוא מינו, ועגל בן יומו קרוי שור גם כן (בבא קמא דף סה:), ומין אחד הוא:
ואם תאמר, ומשה למה לא הקריב עגל לחטאת בשבעת ימי מלואים כמו שהביא אהרן עגל לחטאת (ויקרא ט', ב'), וכן ישראל, ויראה דכל שבעת ימי מלואים היה משה המקריב את הקרבן, ולפי מעלתו היו הקרבנות שהקריב משה, שהרי תמצא כי כל הקרבנות של שבעת ימי מלואים לא היה כבש ולא שעיר, רק פר ושני אלים, וכל זה ידוע לחכמים במה שהיה משה לוי נקרא "איש אלקים" (דברים ל"ג, א'), ולפיכך היו הקרבנות מתיחסים לו. וגם מזה תוכל להבין כי לא היה ראוי שיעשה אהרן, שהוא כהן, שור, ועשה עגל:
ואם תאמר, שתי כפרות למה לכפר על מעשה עגל, ויש לומר, משל למי שחטא נגד מלך בשר ודם, בראשונה הוא שולח פרקליט על ידי אחר לספר המלך חטאתו, ואף על גב שנתרצה לו המלך, עדיין אין כאן גמר כפרה כל זמן שלא היה פנים אל פנים, וכשבא אליו ומודיע חטאתו והוא מוחל לו, הוא גמר כפרה. כן מתחלה כל שבעת ימי המלואים היה משה משמש ומביא קרבן (רש"י פסוק לה) לכפר על מעשה עגל, ולא אהרן, אבל ביום שמיני למלואים נכנס אהרן לשמש ולכפר על מעשה עגל (רש"י ויקרא ט, ב). ובלאו הכי לא קשה, כי היו ישראל מקבלים מעלה עליונה על ידי המשכן, והיו צריכין לכפרה שלא יקטרג עליהם החטא של עגל שלא יקבלו המעלה, ושבעת ימי מלואים מעלה בפני עצמו, שעל ידי המלואים נתחנכו לעבודה. ויום השמיני התחלת העבודה במשכן מעלה בפני עצמו, והיו צריכין בכל אחד כפרה:
והקשה הרא"ם הרי בפרק ראוהו ב"ד (ראש השנה דף כו.) אמרינן אין קטיגור נעשה סניגור גבי כל השופרות כשרים חוץ משל פרה, וקאמר מפני דאין קטיגור נעשה סניגור, ויש לומר דלא דמי כלל, דודאי היכן שאין הדבר בא כפרה על אותו חטא, כמו שופר שבא למצות ראש השנה (במדבר כ"ט, א'), וכן בגדי זהב ביום הכפורים, שבא לכפר על שאר עבירות, אמרינן בזה אין קטיגור נעשה סניגור, שהרי בא להיות סניגור על דבר אחר, והרי הוא קטיגור מפני העגל, ולכך פסול הוא לשופר. אבל כאן דהוא קרבן על זה החטא בעצמו, לא שייך לומר 'אין קטיגור נעשה סניגור', דטעמא ד'אין קטיגור נעשה סניגור' שלא יהיה נזכר אותו חטא שעשה, והרי אדרבה, כשהוא מביא קרבן על אותו חטא, רצונו שיהיה נזכר לאותו חטא ויכפר עליו, דבשביל זה מביא קרבן שיכפר לו על חטא שעשה, ומה בכך שיזכור החטא, הרי בשביל זה מביא קרבן. ד'אין קטיגור נעשה סניגור' פירושו דאין דבר שהוא קטיגור מצד עצמו (אין) נעשה סניגור מצד אחר, ולא שייך זה אם הוא מביא קרבן וכפרה על אותו חטא בעצמו. וכן אצל פרה אדומה שפירש רש"י לקמן (במדבר י"ט, כ"ב) שהיתה באה לכפר על מעשה עגל, לא קשיא הרי אין קטיגור נעשה סניגור, דלא דמיא, כיון שהפרה בעצמה לא באה רק (הקרבת) [לכפרת] העגל:
אמנם יש לומר גם כן, דהא קאמר שם (ראש השנה דף כו.) דלא אמרינן אין קטיגור נעשה סניגור אלא בפנים, כגון בגדי זהב בפנים, ושופר אף על גב דהוא מבחוץ, כיון דהוא לזכרון - כבפנים דמיא, דאם לא כן יקשה לך בגדי זהב מבחוץ, כדאיתא בפרק ראוהו בית דין, והאי פר, ועגל של יום שמיני למלואים, כולם בחוץ הוי. אמנם קשה גבי פרה אדומה, דגם כן היא מבחוץ, ומכל מקום לא נעשית על ידי אהרן, ועל כרחך צריך לומר שלא אמרינן דדוקא בפנים אמרינן 'אין קטיגור נעשה סניגור' ולא מבחוץ, אלא כמו בגדי זהב, שלא באו בגדי זהב לכפר על ישראל, אבל היכי דבאו לכפר, כמו פרה אדומה, גרע טפי, [ו]אפילו מבחוץ אין קטיגור נעשה סניגור. ולפיכך צריך לומר לכך בא פר לכפר על מעשה עגל (רש"י כאן), ולא אמרינן 'אין קטיגור נעשה סניגור', כיון שבא לכפר על החטא עצמו כדלעיל, ומפני שהפרה לא באה לכפר רק על ישראל, ולא על אהרן, אפילו מבחוץ אמרינן 'אין קטיגור נעשה סניגור'. וגבי שמיני של מלואים, שאהרן וגם ישראל היה להם כפרה על העגל, הותר לאהרן, ולא שייך 'אין קטיגור נעשה סניגור'. ועיין בפרשת שמיני (ויקרא ט', ב') ובפרשת חקת (במדבר י"ט, כ"ב), ושם מבואר יותר:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
פַּר אֶחָד – לְכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, שֶׁהוּא פַּר.
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ובמדרש פר אחד בן בקר ואלים שנים הדא הוא דכתיב (ישעיה מו) מגיד מראשית אחרית פר אחד כנגד אהרן אלים שנים כנגד אלעזר ואיתמר רמז ששני בני אהרן עתידין למות על ידי קרבן ואין משמשין אלא ב'.
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
הדרך התורני מיוסד על דבריהם ז"ל (רש"י שמות כ"ט מ"ח) שאמרו שהיה פר החטאת של אהרן לכפר על מעשה העגל. ועם היות שכאשר נצטווה משה בזה היה בהר קודם קבול הלוחות ועדיין לא נעשה העגל אמרו שצוה ית' בזה לפי שהיה גלוי וידוע לפניו שהיה עתיד אהרן לחטוא בו ולכך צוה על הדברים הצריכים לכפרתו. אבל עם היות שנקבל זה מהם בפר עדיין תשאר השאלה ולמה היו ב' אלים וא' מהם כולו כליל לגבוה ואחד שלמים האם היה זה מתיחס למעשה העגל ואיך הוא. ולא ראיתי בדבריהם רמז דבר בענין האלים והלחם והחלות והרקיקים ומה שנראה לי לומר בזה על פי דרכם ז"ל ממעשה העגל הוא זה. הנה אתה תמצא שצוה הקב"ה כאן להקריב חטאת ועולה ושלמים ומנחה. כי הפר היה חטאת והאיל הראשון היה עולה והאיל השני היה השלמים וכל מה שהיה בסל מהלחם וחלות ורקיקים הכל היה מנחה ולכך באה באופנים שונים אם ככרי לחם מבלי שמן כי הוא מנחה גם כן כמו שנאמר בחג השבועות והקרבתם מנחה חדשה לה' ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים. ואם חלות בלולות בשמן ואם רקיקים שאחרי אפייתם ימשחום בשמן כי כלם מיני מנחות המה והנה החטאת נקרב תחלה לכפרת עון שנכשל בו אהרן ויצא מידו שלא כמתכוין כשגגה היוצאת מלפני השליט כמו שיתבאר ולכן היה מהראוי להביא עליו חטאת כמו שאמר בסדר ויקרא אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם והקריב על חטאתו אשר חטא פר בן בקר תמים לה' לחטאת ולכן היה חלק מועט מהחטאת נקרב לשם יתברך לפי שהבעלים היו בלתי ראוים שיקח מהם השם מנחה ודורון לרוב עונם והשאר היה נשרף מחוץ למחנה. ואחר שנתכפר להם בחטאת הקריבו עולה שהיה כולה כליל לגבוה. להורות שכבר היו מתקרבים לעבודתו ודבקים בו כי זה הוא טעם העולה לה' כמו שיתבאר בסדר ויקרא. ואחר העולה הקריבו איל השלמים שקצתו קרב לשם לבעלים וקצתו לכהני השם משרתיו להורות שכבר היו מרוצים לפניו ואוהביו ומאוכלי שולחנו. ועם השלמים תבוא המנחה כאלו היא דורון נקרב למלך מאת עבדו האוהב אותו והיתה המנחה ג"כ לתת לו יתברך תודה על אשר קבל קרבנותיו ומנחתו ועל אשר כפר בעד חטאתו. ולכן היתה חלות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן. וכתוב בסדר צו את אהרן אם על תודה יקריבנו חלות מצות בלולות וגו'. והנה הש"י ראה והביט שהיה עתיד אהרן להיות נתפש בעון ההוא ושלא יעשה אותו בכוונה וביד רמה כי אם בתום לבבו ובנקיון כפיו ולכן לא מנע ממנו העבודה הקדושה ההיא אמנם צוה למשה שיעשה לאהרן שבע' ימי המלואים ושיקריב בעדו בכל יום פר בן בקר שהיה לרמז העגל. ויהיה זה חטאת אהרן וכפרת חטאתו אשר חטא. וצוה להזות מדמו על המזבח ולהקטיר מחלבו עליו לרמוז על כונת אהרן ופנימיות לבו ודמו ונפשו שלא היתה מרוחקת ממנו יתברך אבל תמיד דבקה בו. אמנם עורו ופרשו שהוא רמז לגוף המעשה ולעצם החטא. צוה שישרפו מחוץ למחנה כפגר מובס. ולפי שבאהרן התאנף השם להשמידו ואין השמד אלא בכליון בנים. והיו לאהרן ארבעה בנים החצי הראשון מהם היה נדב ואביהו הגדולים והחצי האחר היה אלעזר ואיתמר הקטנים צוה שיביא שני אלים לרמוז אל שני חלקי בניו חלק הגדולים וחלק הקטנים כי מלת אלים היא מלשון יכולת כמו יש לאל ידי וכן הוא בני אלים. והם היו רמז אל בני אהרן הגדולים עם הקטנים כלומר הבחורים הראוים לעבוד את עבודת הקדש וההגונים אליה. והאיל הראשון הזה נקרב על גבי המזבח והיה כליל לגבוה רומז שחלק הראשון מבניו הגדולים נדב ואביהו ימותו בקרבם קרבנותיהם ביום השמיני למלואים ולא ישאר מהם לא בן ולא בת כי היו שניה' כליל לגבוה. ואמנם האיל הב' רמז אל חלק בניו הקטנים אלעזר ואיתמר וזה היה שלמים כי שלום ואמת יהיה להם עם אביהם שבשמים ויהיה חלק מהם למזבח רוצה לומר לעבוד כהונת ה' וחלק לעצמם להנאתם ולתועלתם ולכן נקרא האיל הב' ההוא איל המלואים שימלא את ידם לעבוד ומדמו יזה על תנוך אזנם הימנית לשמוע בלימודים ועל בוהן ידם ועל בוהן רגלם הימנית לעבוד עבודת המקדש. כי כל ההזאות ההן בנעשה ונשמע וכלן מיוחסות לצד הימין ועם אותם החלבים והיותרת והכליות שהם כלם רומזים למחשבות הפנימיות היה מניף אותם משה בכפיו תחת כפיהם לפני ה' לרמוז שיהיו משתדלים בעבודת בוראם ובכל מחשבותיהם יהיו לפניו תמיד. ולזה היו המנחות כלם מצות לרמוז שיבטל מהם היצר הרע ובמנחתם ועבודתם לא יהיה פגול ולא תיעוב. האמנם היו אנה מבלי שמן ואלה משמן למעלת המנחה וחלופי מיניה. הנה התבאר מזה למה היו אלה הקרבנות מיוחסות בימי המלואים לענין העגל ומה היה ענין האלים והבדליהם זה מזה. והותרה בזה השאלה הט' והשאלה הי'. וכן התבאר למה נזכרו באהרן שתי משיחות שהי' מפני שהיתה הראשונה שנמשח לכה"ג כי כן היו מושחים הכ"ג בעת שהיוזוכים לשררה ההיא. ומלבד זה עוד נמשח שנית עם בניו לענין הכהונה בכלל שיהיה להם ולזרעם אחריהם לנצח וזר לא יקרב לעבוד את עבודת הקדש. ולכן היתה המשיח' ראשונה לאהרן בלבד. והותרה בזה השאלה הי"א. והרמז הזה אין ספק שלא ביאר אותו בעת צואת הקרבנות האלה והיותו על הדבר העתיד להיות שהוא מעשה העגל:
והדרך הב' הוא שצוה הש"י שיעשו הכהנים בימי מלואיהם הישרה והדרכה שלמה ממה שיחוייב לאדם לעשות כל ימי חלדו בגדי ישע מעיל צדקה מעלה ושלמות כי הנה צוה שיביאו את קרבנם פר אחד ושני אלים תמימים ולחם מצות וגו' ושאחרי שיביאום ילבשו הבגדים הקדושים וזה היה רמז ולמוד מועיל לכל אדם מבקש השלמות בעולמו כי עצם האדם הוא על דמות החבור ההוא שהפר האחד הוא דוגמת גופו שהוא גדול ונראה בעצמו וגלמו והיו עמו שני אלים לרמוז לשני חלקי הכח השכלי הנמצאים עמו והם העיוני והמעשי וקבוץ שלשת הענינים האלה הוא אשר ילבש אלה הבגדים היקרים כל אחד כפי הראוי לו אך כשתשוער בהם עבודת קרבנם והוא כי הפר צוה שישחטו אותו ומעט מדמו יתן באצבעו על קרנות המזבח וכל שאר דמו ישפוך אל היסוד וככה מעט מזער מגוף הפר והוא אימוריו לבד יקטירו על המזבח אבל כל בשרו ועורו ופרשו ישרוף מחוץ למחנה נמצא רמז לאדם השלם שמחלקו החומרי יקח מעט מזער לצורך חיותו כפי ההכרח והוא לבדו יספיק בטוב מזג כשיזדמן שיהיה נאות וזה המעט מדמו יעלה על מזבח ה' והשאר כלו יושלך כטמא מחוץ למחנה ולא ידבק בו. ואולם האיל האחד רומז לשכל העיוני ולכן צוה שיזרוק כל דמו על המזבח סביב ושיהיה עולה כלה כליל לגבוה כי החלק העיוני בהיותו כפי הדת האלהית יהיה כלו קדש לה' וראוי להקריבו על גבי המזבח עולה הוא לה' אשה ריח ניחוח לה'. אמנם האיל השני שהוא רמז לשכל המעשי צוה שיתנו על תנוך אזנם ועל בהנות ידם ורגלם הימנית לרמוז למה שאמרו ושמענו ועשינו כי זה הוא הפועל המיוחד לשכל המעשי ושיקטירו ממנו על המזבח האמורים עם שוק הימין. ואחת אחת ממיני הלחם ומהנותר שיהיה חזה התנופה למנה למכהן ושהשאר יהיה למאכל לבעלים וכן הוא באמת כי בזה החלק המעשי כלה איתנהו ביה ממנו קדש לה' והוא מה שמפריש ממעשיו גורל אחד לה' וממנו לצורך החיות לו ולנטפלים אליו אמנם היתה זאת הכהונה מערוב הדם אשר על המזבח עם שמן המשחה. לפי שכאשר יערב אדם דמו ונפשו עם השמן הטהור העליון הוא עצם הגדולה והכהונה באמת. והרי זה למוד נכון אשר צוה להרגילו בו שבעת ימי המלואים כי הוא הקף אחד כולל כל ימי עולם ששבעת הימים רומזים אל ימי שנותינו בהם שבעים שנה. ועל זה הלמוד וההרגל אשר הוא חוזר חלילה יהיו הבגדים הקדושים לו ולבניו אחריו למשחה בהם ולמצא את ידם. והנה הלמוד הזה הוא כולל לכל אדם לעשותו ולהתחנך בו ללבוש את הבגדים הטהורים והנקיים שהם רמז לשלמותו ולמעלת ההצלחה האמיתית כל ימי חלדו ולהיות הכ"ג ראש האומה ומלאך ה' צבאות היה הרגלו זה כולל לכל האומה רמז ומשל לכל איש ירא את ה' במצותיו חפץ. וזה ענין הדרך השני הזה:אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
לקח. ב' במסורה דין ואידך לקח בגדו כי ערב זר בשביל שאהרן עשה העגל אמר הקב"ה להסיר מעליו בגדיו הצואים לפי שבגדי ע"א מטמאין וזהו שאמר לקח בגדו פירוש מעליו כי ערב זר: