מ"ג שמות כג יא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
והשביעת תשמטנה ונטשתה ואכלו אביני עמך ויתרם תאכל חית השדה כן תעשה לכרמך לזיתך
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְהַשְּׁבִיעִ֞ת תִּשְׁמְטֶ֣נָּה וּנְטַשְׁתָּ֗הּ וְאָֽכְלוּ֙ אֶבְיֹנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְיִתְרָ֕ם תֹּאכַ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה כֵּֽן־תַּעֲשֶׂ֥ה לְכַרְמְךָ֖ לְזֵיתֶֽךָ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וּשְׁבִיעֵיתָא תִּשְׁמְטִנַּהּ וְתִרְטְשִׁנַּהּ וְיֵיכְלוּן מִסְכֵּינֵי עַמָּךְ וּשְׁאָרְהוֹן תֵּיכוֹל חַיַּת בָּרָא כֵּן תַּעֲבֵיד לְכַרְמָךְ לְזֵיתָךְ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וּשְׁבִיעִיתָא תִּשְׁמְטִינָא מִפּוּלְחָנָא וְתַפְקַר פֵּירָהָא וְיֵיכְלוּן מִסְכֵּינֵי עַמָּא וְשִׁיּוּרְהוֹן תֵּיכוּל חֵיוַת בָּרָא כְּדֵין תַּעֲבֵיד לְכַרְמָךְ לְזֵיתָךְ: |
רש"י
"ונטשתה" - מאכילה אחר זמן הביעור ד"א תשמטנה מעבודה גמורה כגון חרישה וזריעה ונטשתה מלזבל ומלקשקש
"ויתרם תאכל חית השדה" - (מכילתא) להקיש מאכל אביון למאכל חיה מה חיה אוכלת בלא מעשר אף אביונים אוכלים בלא מעשר מכאן אמרו אין מעשר בשביעית
"כן תעשה לכרמך" - ותחלת המקרא מדבר בשדה הלבן כמו שאמר למעלה הימנו תזרע את ארצך
[ז] ויתרם תאכל חית השדה להקיש מאכל אביון וכו'. דאם לא כן "ויתרם תאכל חית השדה" למה לי, דאחר שהוא צריך להפקיר אותם ממילא תאכל חית השדה, ולמה הוצרכה התורה להתיר לחית השדה, אלא 'להקיש כו. ובמכילתא מקשה תיפוק מדכתיב (ויקרא כ"ה, ו') "לך ולעבדך ולאמתך ולבהמתך", מה בהמתך אוכלת שלא מן המעושר, אף אתה כן, ומתרץ דהווה אמינא איפכא, מה אתה צריך לעשר, אף לבהמה צריך לעשר, לכך כתיב "ויתרם תאכל חית השדה", דחיות השדה - שאינם ברשותו של אדם - בודאי אין צריך לעשר בשבילם, דדווקא בהמה, שהיא ברשותו של אדם, הווה אמינא דלא יתן לבהמתו אלא אם כן מעשר אותו:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וּנְטַשְׁתָּהּ – מַאֲכִילָה אַחַר זְמַן הַבִּעוּר. דָּבָר אַחֵר: תִּשְׁמְטֶנָּה – מֵעֲבוֹדָה גְּמוּרָה, כְּגוֹן חֲרִישָׁה וּזְרִיעָה; וּנְטַשְׁתָּהּ – מִלְּזַבֵּל וּמִלְּקַשְׁקֵשׁ (ראו מו"ק ג' ע"א).
וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה – לְהַקִּישׁ מַאֲכַל אֶבְיוֹן לְמַאֲכַל חַיָּה: מָה חַיָּה אוֹכֶלֶת בְּלֹא מַעֲשֵׂר, אַף אֶבְיוֹנִים אוֹכְלִים בְּלֹא מַעֲשֵׂר. מִכָּאן אָמְרוּ (ירושלמי מע"ש פ"ה ה"ב): אֵין מַעֲשֵׂר בַּשְּׁבִיעִית.
כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ – וּתְחִלַּת הַמִּקְרָא מְדַבֵּר בִּשְׂדֵה הַלָּבָן, כְּמוֹ שֶׁאָמַר לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ: "תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ" (פס' י).
רשב"ם
רמב"ן
"תשמטנה - מעבודה, ונטשתה - מאכילה אחר זמן הביעור. דבר אחר: תשמטנה - מעבודה גמורה כגון חרישה וזריעה, ונטשתה - מלזבל ומלקשקש"; לשון רש"י.
ואיננו נכון. כי לא הוזהרנו מן התורה אלא על חרישה וזריעה, אבל המקשקש והמזבל ואפילו מנכש ועודר וכוסח וכל שאר עבודות קרקע אינו אסור מן התורה. וכך העלו בתחילת מסכת מועד קטן בפרק משקין, דחרישה וזריעה אסר רחמנא, אבל תולדות לא אסר רחמנא, וכלהו מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא הוא. וכן הביעור אינו נלמד מן המקרא הזה.
ור' אברהם אמר: "תשמטנה - שמוט כל בעל משה ידו, ונטשתה - שלא תזרע את ארצך". ואינו כלום.
אבל הכתוב דבק בראשון; אמר: שש שנים תזרע ותאסוף התבואה, והשביעית תשמטנה - שלא תזרע את ארצך, ונטשתה - שלא תאסוף את תבואתה, אבל תעזבנה ואכלו אביוני עמך וחיות השדה פרי העץ ותבואת הכרם. וכן (נחמיה י לב): "ונטוש את השנה השביעית".ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
" ונטשתה ואכלו אביוני עמך" בשמטת קרקע יאכלו גם העניים: " ויתרם" של עניים:
" תאכל חית השדה" שהעניים קודמים, כאמרם מאכל אדם אסור להאכילו לכלבים:מדרש מכילתא
• לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק •
דבר אחר והשביעית וגו' [שלא תאמר] מפני מה אמרה תורה לא שיאכלו אותה עניים, הרי אני מכניסה ומחלקה לענים. תלמוד לומר והשביעית, מגיד שפורץ בה פרצות. אלא שגדרו חכמים מפני תקון העולם.
רטו. ואכלו אביוני עמך כתוב אחד אומר ואכלו אביוני עמך, וכתוב אחד אומר לך ולעבדך ולאמתך (ויקרא לב), כיצד יתקיימו שני מקראות הללו. כשהפירות מרובין הכל אוכלים, נשהפירות מעוטין לך ולעבדך ולאמתך. רבי יהודה בן בתירא אומר, עד שלא הגיע שעת הבעור היו הכל (מבערין) אותה, עניים ועשירים. הגיעה שעת הבעור (מבערין) אותה עגים ולא עשירים.
רטז. ויתרם תאכל חית השדה למה נאמר. לפי שהוא אומר, עשר תעשר. שומע אני אף פירות שביעית. כשהוא אומר לך ולעבדך ולאמתך, הקיש אדם לבהמה. מה בהמה אוכלת מהראוי לה בשביעית, שלא מעושר. אף אדם אוכל מן הראוי לו בשביעית שלא מעושר. אתה אומר לכך בא, או לא בא אלא להקיש בהמה לאדם. מה אדם אינו אוכל אלא מן המעושר כך בהמה לא תאכל אלא מן המעושר. תלמוד לומר ויתרם תאכל חית השדה. אחר שלמדת שחיה אוכלת מן הראוי לה בשביעית שאינו מעושר, אף אדם אוכל מן הראוי לו בשביעית שאינו מעושר. הא מה תלמוד לומר כן תעשה לכרמך לזיתך, כענין שאמרנו.
מלבי"ם - התורה והמצוה
ריד. השביעית תשמטנה ונטשתה ההשמטה הוא שיסלק עצמו מן הדבר. וזה שלא יעבד עבודת הארץ. והנטישה הוא שמשתתף עם העזיבה, רק שמציין ההרחקה יותר כמו שאמרתי בפי' הנ"ל בכמה מקומות. והוא שלא יאכל הספיחים, וזה כרבי עקיבא שספיחים אסור מן התורה. אולם לפי זה מה שאמרו עשבים מנין, לא יעלה לדעת ר”ת, שלדעתו לא אסרה תורה רק בספיחים הנזרעים לא עשבים העולים מאליהם. ולדידיה צריך לפרש שלא יאכל כשכלה לחיה מן השדה. שעל זה אמר ואכלו אביוני עמך, כמה שאמרו בסמוך. ועוד מפרש, שהנטישה הוא שיעזבם מרשותו שיהיה הפקר. לא שהוא ישים עליהם גדר סביב והוא יחלקם לעניים. ופסק כן הרמב”ם [פ”ג מה' שמטה ויובל הלכה כד].
רטו. ואכלו אביוני עמך . ובפ' בהר אמר לך ולעבדך שמשמע שכולם אוכלים. ואמר בספרא [ בהר יב ] בשם ר' יהודה שקודם הבעור יאכלו אף העשירים, ואחר הבעור יאכלו רק עניים. ופה מדבר אחר הבעור שלכן אמר ויתרם תאכל חית השדה. וכן דעת רבי יהודה בן בתירה פה [וצריך לגרוס הכל אוכלים]. ודעת ר' יוסי שענין הבעור הוא רק שיוציאם מרשותו ויפקירם, ויוכל תיכף לזכות בהם. שכן דעת רש"י והרמב"ן וכ"פ. ועל כן אמר שם שאחד עניים וא' עשירים אוכלים אחר הבעור. וזה דעת התנא קמא, כשהפירות מועטים, לך ולעבדך כי זוכה בהם תיכף. וכמו שאמרתי בפי' הספרא שם.
רטז. ויתרם תאכל חית השדה . וכבר אמר זה בפ' בהר, ולבהמתך ולחיה אשר בארצך . ופי' חז”ל שבמה שאמר לך ולעבדך ולבהמתך ולחיה אשר בארצך, בא להקיש אדם לבהמה וחיה לענין שיהא פטור מן המעשר. כמו שמאכל המיחוד לבהמה פטור מן המעשר תמיד. [עין במ"ל פ”ג מה' מעשר הלכה כ'] כן גם מאכל אדם פטור מן המעשר בשביעית.
וכבר בארתי בפ' איוב (ה כג) שיש הבדל בין חית הארץ ובין חית השדה. שחית הארץ בא גם על המצוין בישוב וחית השדה הם המדבריות. ושם שכתוב לבהמתך ולחיה אשר בארצך, מדבר בחית הישוב דוגמא דבהמה ומשכחת שהוא מאכל אדם ובהמה. שזה חייב במעשר. ויש לומר שבא להקיש להפך, כמו שמאכל אדם חייב במעשר כך בהמה לא תאכל בשביעית מאכל המיוחד לאדם ובהמה רק מעושר. לכן אמר פה, ויתרם תאכל חית השדה. ללמד שמה שאמרו חיה, היינו גם המדבריות, וזה בודאי אוכלת שלא מעושר.
ולמד שההיקש בפ' בהר הוא להקיש אדם לבהמה לפטור מן המעשר. ודעת המכלתא כדעת האומרים שאין חייבים בתרומות ומעשרות מן התורה אלא דגן תירוש ויצהר כדעת הראבית דין. [פ"א מה' מעשר ה”ט] ובזה מתרץ מה שאמר כן תעשה לכרמך לזיתך . לבל נאמר שמה שנאמר ויתרם תאכל חית השדה מדבר בשאר פירות שאין חיבים במעשרות, לזה אמר וכן תעשה לכרמך לזיתך. שחייבים במעשר מן התורה. וז”ש הא מה תלמוד לומר כן תעשה לכרמך לזיתך כענין שאמרנו.