מ"ג שמות כב טו



<< · מ"ג שמות · כב · טו · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וכי יפתה איש בתולה אשר לא ארשה ושכב עמה מהר ימהרנה לו לאשה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְכִי יְפַתֶּה אִישׁ בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וְשָׁכַב עִמָּהּ מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ לְאִשָּׁה.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְכִֽי־יְפַתֶּ֣ה אִ֗ישׁ בְּתוּלָ֛ה אֲשֶׁ֥ר לֹא־אֹרָ֖שָׂה וְשָׁכַ֣ב עִמָּ֑הּ מָהֹ֛ר יִמְהָרֶ֥נָּה לּ֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃


תרגום

​ ​
אונקלוס (תאג'):
וַאֲרֵי יְשַׁדֵּיל גְּבַר בְּתוּלְתָא דְּלָא מְאָרְסָא וְיִשְׁכּוֹב עִמַּהּ קַיָּימָא יְקַיְּימִנַּהּ לֵיהּ לְאִתּוּ׃
ירושלמי (יונתן):
וַאֲרוּם יְשַׁרְגֵג גְּבַר בְּתוּלְתָּא דְלָא מְאַרְסָא וִישַׁמֵּשׁ עִמָּהּ מַפְרָנָא יַפְרִין יָתָהּ לֵיהּ לְאִינְתּוּ:
ירושלמי (קטעים):
אֲרוּם יְשַׁרְגֵג גְּבַר בְּתוּלָה דְלָא אַרְסַת וִישַׁמֵּשׁ עִמָּהּ מַפְרָנָא יִפְרָן לֵיהּ לְאִתָּא:

רש"י

לפירוש "רש"י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"וכי יפתה" - מדבר על לבה עד ששומעת לו וכן תרגומו ארי ישדל שדול בלשון ארמי כפתוי בלשון עברי

"מהר ימהרנה" - יפסוק לה מוהר כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתובתה וישאנה 


רש"י מנוקד ומעוצב

לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

וְכִי יְפַתֶּה – מְדַבֵּר עַל לִבָּהּ עַד שֶׁשּׁוֹמַעַת לוֹ; וְכֵן תַּרְגּוּמוֹ: "אֲרֵי יְשַׁדֵּל". שִׁדּוּל בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי כְּפִתּוּי בְּלָשׁוֹן עִבְרִי.
מָהֹר יִמְהָרֶנָּה – יִפְסֹק לָהּ מֹהַר כְּמִשְׁפַּט אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, שֶׁכּוֹתֵב לָהּ כְּתֻבָּה וְיִשָּׂאֶנָּה.

רשב"ם

לפירוש "רשב"ם" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

אשר לא ארשה: שאם ארשה חייב סקילה כדכתיב במשנה תורה:

מהר ימהרנה: כמוהר הבתולות חמשים כסף, באונס את הבתולה וגו' ונתן לאבי הנערה חמשים כסף, והוא הדין למפתה:


רמב"ן

לפירוש "רמב"ן" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

""וכי יפתה איש" - מדבר על לבה וכן תרגומו ארי ישדל שדול בלשון ארמי כפתוי בלשון הקדש. "מהר ימהרנה לו לאשה" - יפסוק לה מוהר כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתובה וישאנה", לשון רש"י.

ואיננו נכון.

אבל ענין "הפתוי" - הטיית רצון בשקר:

ולכן האנשים אשר אין דעתם שלימה להשכיל ויטעה לבם בדברים בתחלת ענינם יקראו פתאים, וכמו שאמר:

והמסית את הבתולה לשכב עמה יטה רצונה לחפצו בדברי שקר, ונקרא מפתה.

ואונקלוס חלק הלשון למחלוקות, אמר כן ישדל והוא לשון תחבולה ועסק אשר יעשה האדם עם אחר לעשות בו כרצונו יהיה השתדלותו בדברים או במעשה, כי:

  • כן אמר בויאבק איש עמו (בראשית לב כה) וישתדל.
  • ויונתן בן עוזיאל תרגם ושובבתיך ונתתי חחים בלחייך (יחזקאל לח ד) - ואשדלינך.
  • ובתרגום מגלת רות איפה לקטת היום ואנה עשית (רות ב יט) - ולאן אשתדלת למעבד.
  • שם האיש אשר עשיתי עמו היום בעז (שם) - דאישתדלית עימיה, כי תחבולת ענין אשר אדם מצדד לעשותו יקרא השתדלות.
  • ואמרו במשנה (אבות ב ה) ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש.
  • ובגמרא (ברכות נח) לעולם ישתדל אדם לצאת לקראת מלכי ישראל.
  • ובכתוב (דניאל ו טו) הוה משתדר להצלותה, משתדל ועושה תחבולות.
  • ועל דעתי מזה הלשון הוא ומרד ואשתדור מתעביד בה (עזרא ד יט), מרד ותחבולה רבה כי יחליפו האותיות האלה אף בלשון הקדש:
    • מזלות (מלכים ב כג ה) ומזרות (איוב לח לב)
    • נמלצו (תהלים קיט קג) ונמרצו (איוב ו כה)
    • מפלשי עב (שם לז לט) מפרשי עב (שם לו כט)
    • וכן בארמית ואלו (דניאל ז ח) וארו (שם ז ז)
    • שרשרת (להלן כח יד) אמרו בה חכמים (מקואות פ"י מ"ה) שלשלת.
    • ויש נוסחאות שכתוב בהם במשנה (אבות ב ה) השתדר להיות איש.

ולכן אמר אונקלוס: כי יפתה - ארי ישדל, יסובב וישובב את הבתולה בענינים רבים עד שישכב עמה.

ובעבור כי פתוי הבתולות בענינים רבים, פעם בדברים פעם בממון פעם בשקר שיטעה אותה פעם באמת שרצונו לישא אותה לו לאשה, לא ייחד לו לשון, ועשאו השתדלות. אבל בפן יפתה לבבכם (דברים יא טז) אמר בו "דלמא יטעו".


ומה שפירש הרב ב"מהר ימהרנה לו", שיפסוק לה מהר כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתובה (מכילתא כאן), אינו אמת. שהמפתה, אם ישאנה אינו נותן קנס, ואם יגרשנה אחר הנשואין אין לה עליו כלום מן התורה, שהכתובה מדברי סופרים הוא.

אבל פירוש "מהר" - השלוחים שאדם משלח לארוסתו, כלי כסף וכלי זהב ובגדים לצרכי החופה והנשואין, והם הנקראים "סבלונות" בלשון חכמים. וכך אמרו (בבא בתרא קמה.): "מוהרי הדרי".

ואונקלוס אמר בהרבו עלי מאד מוהר ומתן (בראשית לד יב) - אסגו עלי לחדא מוהרין ומתנן, ולא היה נודר להם לכתוב לה כתובות הרבה מאד, אבל המהר סבלונות כמו שפירשתי.

ויתכן שהיה הלשון נגזר מן מהרה חושה (שמואל א כ לח), לפי שהוא הדבר הראשון הנמהר בנשואין, כי החתן ממהר ומקדים לשלוח לפניו המנחה ההיא, ואחרי כן הוא בא לבית חמיו לעשות הנשואין או השמחה, כמו שהזכירו חכמים (פסחים מט.): "סעודת סבלונות".

ופירוש "מהר ימהרנה לו לאשה" - שישלח לה סבלונות וצרכי חופה להיות לו לאשה, רמז שהם יכולים לעכב.

ואמר הכתוב בלשון הזה, ולא אמר שיקחנה לו, כי אין מצוה עליו שישאנה, רק אם רצה; ואם לא יחפוץ בה מתחלה יפרע.

ואחרי כן אמר (בפסוק הבא), שאם ימאן אביה לתתה לו, שישקול על ידו כסף כמהר אשר יתנו האנשים לבתולות הנשואות להם, והטעם, כי פסלה בעיני הבחורים, ויצטרך אביה להרבות לה מתן, והם לא יתנו לה מהר, וראוי הוא שיפרענו המפתה.

ואמרו רבותינו (כתובות י) כי ענין המהר הזה הוא נקצב בענין האונס, כי הוא חמשים כסף, ודין האונס והמפתה שוין בזה. אבל חלק הכתוב בין אונס למפתה, ששם נאמר (דברים כב כט): "ולו תהיה לאשה לא יוכל שלחה כל ימיו". והטעם:

  • כי דרך ארץ להיות בחורי חמד מפתים בתולות בנות הגדולים היפות, ואיננו הגון שיהא חוטא נשכר, ולכן פירש שלא ישאנה על כרחם וישלם להם. ובעבור שגם היא חטאה בדבר, לא נתן עליו ענש שישאנה על כרחו, ודי שישלם הקנס. ואחרי שישאנה לדעתה ודעת אביה, הרי היא עמו ככל הנשים, אין לה עליו כתובה בתורה.
  • וכן דרך בני הגדולים לאנוס בנות הפחותים במעלה, אשר אין להם כח כנגדם, ולכן אמר באונס ולו תהיה לאשה על כרחו.

ועל דעת רבותינו (כתובות לט), גם שם בין היא בין אביה יכולין לעכב, כי איננו הגון שיקחנה על כרחם ויעשה עמה שתי רעות, ופעמים שתהיה נכבדת ממנו, ולא יתכן שתתבזה בחטאו, והמשפט הישר שיהיו הנשואין בידה ולא בידו, שהוא ישאנה על כרחו, שלא יהיו בנות ישראל הפקר לבעלי הזרוע.

והנה, הדין הזה איננו רק בנערה, כדין האונס. אבל שם פירש הכתוב (דברים כב כח): "כי ימצא איש נערה בתולה", וכאן לא הזכיר נערה. והטעם:

  • כי הנערה הנזכרת שם אינו אלא להוציא את הבוגרת שהיא אשה, אבל הקטנה גם היא בכלל (כתובות מ);
  • וכאן לא הוצרך להוציא את הבוגרת, כי בידוע שהמפתה הבוגרת שלא ישלם כלום, כי מדעתה עשה, והאב אין לו בבתו שום זכות אחרי ימי הנעורים, כדכתיב (במדבר ל יז) בנעוריה בית אביה. ואמר כאן "אם מאן ימאן אביה לתתה לו", לרמוז שהוא הנותן אותה לאיש, שהוא זכאי בכסף קדושיה בקטנה ונערה, כמו שדרשו (קידושין ג.): "כל שבח נעורים לאביה".
  • אבל באונס הוצרך לכתוב נערה, להוציא את הבוגרת, כי היה עולה על דעתינו שישלם אליה, אלא שגזרת הכתוב היא, והטעם כי בעמדה על דעתה תשמר מאונס.

ור"א אמר: "מהר" לשון קישור, וכן (תהלים טז ד): "ירבו עצבותם אחר מהרו". ואיננו נכון, אבל הוא כמו שביארתי מדברי רבותינו ז"ל.

ועל דעתי, "אחר מהרו" שהיו נמהרי לב לאל אחר ללכת אחריו במהירותם בלי השגחה ובלי דעת.

ובדברי המדקדקים, שנתנו מהר לאל אחר, והטעם, שנתנו לו זבח ומנחה.

דון יצחק אברבנאל

לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

וכי יפתה איש בתולה וגומר אם כסף תלוה את עמי. אחרי שזכר המצות הנכללות בלא תרצח ובלא תגנוב זכר שגם בדבור לא תנאף נכללו מצות אחרות לא לבד אשת איש והמאורסה שחייב מיתה עליה אבל גם הנערה הבתולה אשר לא אורסה אם יפתה איש אותה ושכב עמה אל יחשוב שאין לו בזה חטא כיון שאינה בעולת בעל. כי הנה אף על פי שאינה מאורסה נכלל ענינה בלא תנאף. והוא דבר שנא ה' שבפתוי ישכב אדם עמה. ולכן יהיה עונש המפתה שמהר ימהרנה לו לאשה רוצה לומר שיקחנה לו לאשה מיד ויכתוב לה כתובתה כמוהר הבתולות שהוא קצוב חמשים כסף אצל התופש את הבתולה באונס שנאמר ונתן האיש לאבי הנערה חמשים כסף. ומוהר הוא מלשון מהרה. והתבונן יושר המשפט הזה כי על הרוב אין אדם מפתה נערה בתולה הראויה כפי כבודו להנשא לה כי אם היה כן היה שואל. אותה לנשואין אבל הנכבדים בעיניהם בראותם את בנות האדם כי טובות הנה ויתאוו להן יפתו אותן לשכב עמהן וידרו להן נדרים ללקחם לנשי' ובזה תתרצה הנערה הבתולה כדי להנשא לאיש נכבד והוא לא כן יחשוב ולבבו לא כן ידמה אלא למלאות בה תאוותו ולעוזבה ולהתפאר עם זה אצל הבחורים ע"כ צותה תורה שהמפתה מהור ימהרנה לו לאשה ויקחה בנשואין אף על פי שלא תהיה בת גילו. ואביה לא יתן לה נדוניא כלל. האמנם אם יקרה הדבר בהפך שתהיה הנערה נכבדת מן המפתה אותה ולכן מאן ימאן אביה לתתה לו לאשה כלומר אף על פי שהיא רצתה בו. הנה אז כסף ישקול האיש לאביה כמוהר הבתולות הידוע במקום אחר והוא אצל האונס לפי שפסל אותה בעיני הבחורים ויצטרך אביה להרבות לה מותר ומתן. וראוי הוא שיפרעהו המפתה. ובעבור שגם היא חטאה בדבר לא תלה הכתוב הנשואין בה אלא באביה. ומפני שהאנשים על הרוב יפתו הבתולות על ידי נשים שאננות האומרות שהן מכשפות ושעל ידי חכמתן ומעשיהן תתפתה הנערה ותרצה באיש. לכן סמך לזה מצו' מכשפה לא תחיה כי היא המביאה את האיש ואת הנערה לנאוף. וכבר יראה שמלאכת הכשוף מצטרפת לזנות ממה שנאמר (מלכים ב' כ"ב) על זנוני איזבל אמך וכשפיה הרבים ואין ספק במשפט הזה שהוא הדין למכשף הזכר שחייב מיתה. אבל אמר מכשפה לפי שדבר הכתוב בהווה. והנשים מפני קלות דעתן יטו יותר לאומנות הכשוף מן האנשים וכל שכן בפתוי הבתולות שעל ידי הנשים נעשה לא על ידי הגברים. והנה אמר לא תחיה ולא אמר מות יומת כאומר אל תאמר בלבבך למה אהרוג אשה אחת על דמיונות והבלים שאין בהם ממש וכלם מעשה תעתועים ורעות רוח ומפני זה לא תמיתה. לא תעשה כן כי הנה אף על פי שהיא אשה כיון שהיא מכשפה לא תחיה אותה. ובכלל שהנה נסמכה המצוה הזאת במקום הזה מפני ענין הניאוף. ואחר זה זכר מצוה שלישית בניאוף והוא כל שוכב עם בהמה מות יומת שיומת האיש העושה כן וגם את הבהמה יהרוגו אשר באה התקלה על ידה. ובמצוה הזאת כלל כל העריות כי הם לאיש במדרגת הבהמה הבלתי ראויה לו לפי שהיא חוץ ממינו ומגבולו. ולדעת הרב המורה היו כל המצות האלה סעיפים מהע"א כי העובדים אותה היו שוכבים עם הבהמו' וכמ"ש בבלעם עם אתונו שהיה זה מדרכי הקסם והע"א ושלכן נסמך כאן זובח לאלהים יחרם: אבל קשור המצות וענינם במקום הזה מורה שהענין כמו שביארתי להוציא דינים ומצות נכללים בלא תנאף ולכן סמך להם זובח לאלהים יחרם כי הזביחה לע"א נקראת זנות וניאוף. ומאשר אמר לאלהים נקוד בפתח ראוי לפרשו על שרי מעלה מלאכי עליון הנקראים אלהים במקומות רבים הוא אלהי האלהים אין כמוך באלים ה' ולזה אמר בלתי לה' לבדו רוצה לומר שלא יבחר ה' שיזבחו להם אף על פי שהם מלאכיו. גם אפשר לפרש זובח לאלהים יחרם בדמות הקדמה למה שיאמר אחריו וגר לא תונה ולא תלחצנו ושהוא זכרון המצות שבאו בכללו' בדבור לא תענה ברעך עד שקר והענין שלא יחשוב אדם שלא נכלל בדבור ההוא אלא אסור עדות שקר בלבד, כי הנה נכלל גם כן בו שלא יגנה את הגר ולא יחרפהו במה שהיה גר ועובד ע"א קודם לזה כי הנה עם היות שזובח לשום אלהים יחרם רוצה לומר שימות ויחרם כל אשר לו ורכושו. הנה הגר אף על פי שקודם גרותו היה זובח לאלהים אחרים כבר אינו עתה עובד עבודת גילולים ולכן אין ראוי שתונהו רוצה לומר שתגנהו בדברים אלו שהיה גר ועובד עבודת גלולים. וכן לא תלחצנו בשום לחץ כי גם כן הייתם אתם גרים ועובדי עבודת גלולים בארץ מצרים. ומום שבך אל תאמר לחברך. גם שאתם ראיתם שבהיותכם גרים במצרים נידונו לוחציכם בעונשים גדולים וכלכם שוים לפני כגר כאזרח הארץ לכן אל תלחצו את הגר פן אעניש אותך על זה כאשר עשיתי למצרים בעבורך כי אני רואה דמעת העשוקים שאין להם מנחם להצילם מידי עושקיהם. ונכלל גם כן בלא תענה ענוי האלמנה ויתום אף על פי שהיו עשירים כי מפני שפלותם ושאין להם גואל ימלא לב כל איש רע ובליעל לענות בהם סרה. ולזה אמר כל אלמנה ויתום לא תענון וכבר ביאר המשורר שעון האלמנה והיתום נכלל בלא תענה באמרו באזהרותיו ושקר לא תענה ויתום לא תענה ששם שניהם בדבור אחד. ואמר שלא יחשוב אדם בלבו שהיתום והאלמנה אין להם גואל כי הנה גואלם חזק אבי יתומים ודיין אלמנות ולכן אם ענה תענה אותו רוצה לומר היתום והאלמנה וגומר. ופירוש הפסוק כך הוא אם ענה תענה אותו היתום או האלמנה תדע לך שאם צעק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו ואשוה אותך אליו כי אהרוג אתכם בחרב לא מיתה בידי שמים. והיו נשיכם אלמנות כזאת ובניכם יתומים כאלו. הנה אם כן עם היות המצות האלה כוללות לזולת הנושאים שנזכרו בהם הם מכלל דבור לא תענה. ומצות מכשפה לא תחיה הוא הדין למכשף ומצות וגר לא תונו איש את אחיו. ומצות כל אלמנה ויתום לא תענון ה"ה לכל שאר אחיו מישראל אבל דבר הכתוב בהווה וכ"ז להודיע כללות הדברות בהיותם משפטים אלהיים מיוסדים על אופני החכמה והחמלה:

מדרש מכילתא

לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

קסח. וכי יפתה איש בתולה בא הכתוב ללמד על המפותה שישלם עליה קנס. והדין נותן, הואיל ותפוסה ברשות אביה, ומפותה ברשות אביה. אם למדת על תפוסה שמשלם עליה קנס, אף מפותה משלם עליה קנס. לא, אם אמרת בתפוסה שעבר על דעתה ועל דעת אביה לפיכך הוא משלם עליה קנס. תאמר במפותה שלא עבר אלא על דעת אביה, לפיכך לא ישלם עליה קנס. הא לפי שלא זכיתי מן הדין צריך הכתוב להביאו.

קסט. אשר לא אורשה להוציא את שנתארמלה ואת שנתגרשה מן (הנשואין) [האירוסין]. דברי ר' יוסי הגלילי. ר' עקיבא אומר, (מנין) אפילו נתגרשה ונתארמלה, והדין נותן. הואיל ורשאי בהפרת נדרים ורשאי בכסף קנסה. מה בהפרת נדרים אפילו נתארמלה או נתגרשה, אף בכסף קנסה אפילו נתארמלה או נתגרשה. אם כן, מה תלמוד לומר אשר לא אורשה. אלא מופנה להקיש ולדון ממנו גזירה שוה. נאמר כאן אשר לא אורשה, ונאמר להלן אשר לא אורשה (דברים כב) מה להלן' חמשים, אף כאן חמשים. מה (להלן בכסף) [כאן שקלים] אף (כאן בכסף) [להלן שקלים].

קע. מהר ימהרנה לו לאשה למה נאמר. לפי שנאמר ונתן האיש השוכב עמה. (דברים כב) יכול כשם שבתפוסה נותן מיד, כך במפותה נותן מיד. תלמוד לומר מהר ימהרנה לו (לאשה), מגיד שהוא עושה עליו מהר. ואין מהר אלא כתובה, שנאמר הרבו עלי מאד מהר ומתן ואתנה כאשר תאמרו אלי ותנו לי את הנערה לאשה (בראשית לד).

קעא. מהר ימהרנה לו לאשה בראויה לו לאשה הכתוב מדבר, להוציא אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לנתין וממזר.

קעב. מהר ימהרנה לו לאשה שומע אני, בין שהאב רוצה ובין שאינו רוצה. תלמוד לומר ואם מאן ימאן אביה לתתה לו כסף ישקול כמהר הבתולות. מגיד הכתוב שאם רצה האב יקיים ואם רצה יוציא. ואין לי אלא מפותה, תפוסה מנין- הריני דן. הואיל ותפוסה ברשות אביה ומפותה ברשות אביה, אם למדת על מפותה שאם רצה האב יקים אם רצה יוציא, אף תפוסה כן. ועוד קל וחומר, ומה מפותה שלש עבר [אלא] על דעת אביה רצה האב יוציא רצה האב יקיים. תפוסה, שעבר על דעתה ועל דעת אביה, דין הוא שאם (לא) רצה האב יוציא רצה האב יקים 


<< · מ"ג שמות · כב · טו · >>