מ"ג שיר השירים ה ח

מקראות גדולות שיר השירים


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
השבעתי אתכם בנות ירושלם אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי מַה תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
הִשְׁבַּ֥עְתִּי אֶתְכֶ֖ם בְּנ֣וֹת יְרוּשָׁלָ֑‍ִם אִֽם־תִּמְצְאוּ֙ אֶת־דּוֹדִ֔י מַה־תַּגִּ֣ידוּ ל֔וֹ שֶׁחוֹלַ֥ת אַהֲבָ֖ה אָֽנִי׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"השבעתי אתכם" - האומות אנשי נבוכדנצר שראיתם בחנניה מישאל ועזריה מוסרים עצמם לכבשן האש ואת דנייאל לגוב אריות על עסקי התפלה ואת דורו של מרדכי בימי המן

"אם תמצאו את דודי" - לעתיד לבא ליום הדין שיבוקש מכם להעיד עלי כענין שנאמר (ישעיהו טו) יתנו עידיהן ויצדקו

"מה תגידו לו" - שתעידו עלי שבשביל אהבתו חליתי ביסורים קשים ביניכם יבא נבוכדנאצר ויעיד יבא אליפז וצופר וכל נביאי האומות ויעידו עלי שקיימתי את התורה

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


משל

(ח) ועי"כ נתפרסם הדבר. והיא משבעת את בנות ירושלים שבעת ימצאו את דודה יאמרו לו שהיא חולת אהבתו:

מליצה

(ח) "השבעתי". נפש שלמה ראתה אז כי א"א לה עוד למצוא את דודה, ר"ל להשיג השגה זו בחייו, רק בעת שיגיע זמן הגויעה והפרידה שאז השם מתגלה אל הצדיקים כמו שנפשם עודם בגופם ושניהם משיגים את ה' ובזה תאסף הנפש אל עמה, (כמ"ש בזוהר פ' מצורע דף נ"ג ופ' אמור דף פ"ח) ובזה היא משבעת את בנות ירושלים שהם כחות גופה, שבעת ימצאו את דודה בעת המות שאז ירגישו הם בו תחלה אז יגידו לו שהיא חולת אהבה, (ועיין במדרש הנעלם פ' חיי שרה דף קכ"ב פי' ג"כ פסוק זה על דברת הנפש לנפשות בעת המות):

 

אלשיך (כל הפרק)(כל הפסוק)

"השבעתי אתכם" כו'. הנה דרך הגוים עובדי גילולים, כי בעתות השלום ידבקו בהבליהם ובעת רעתם יקללו במלכם ובאלהיהם, מה שאין כן עם אלהי אברהם, עבדים לאלהים חיים ומלך עולם, כי בעת צרתם ידבקו אז יותר באלהיהם, כענין ה' בצר פקדוך כו' (ישעיהו כח טז) כמדובר. והנה חושבים על ישראל, כי בצרות גלותם ואשר יציק להם אויבם מתפרדים מאלהיהם ותורתם חלילה, או יקלו באהבתם אותו כדרכם וכעלילותם, מה שאינו כן כמדובר:

על כן בהועדם בויכוח השיר הקדוש הזה, הוא יתברך וישראל עמו והשרים עם אומותם, כמדובר למעלה בענין המצאת השיר הקדוש הזה. והנה אחר מאמר ישראל במעמדם (לעיל פסוק ז), כי אחרי שובי עדיו יתברך אם בקשתיהו ולא מצאתיהו, קראתיו בתפלה ולא ענני. ולא עוד אלא שהכוני העובדי גילולים פצעוני, עם כל זה לא בעטתי חלילה אך חיבתו בקרבי. מה שאין כן בלב עובדי גילולים עלינו, כי אדרבה עולה על רוחם כי כמונו כהם, לבעוט באהבתו יתברך כאשר באה צרה עלינו על ידי האומות מ"ה:

ועל כן לברר וללבן הדבר, נעשים ישראל כמדברים אל העובדי גילולים הנקראים בנות ירושלים כמדובר למעלה (א ה), ואומרים להם "השבעתי אתכם בנות ירושלים" שתאמרו לי, אם הייתם מוצאים "את דודי מה תגידו לו" ממה שביני לבינו, כלומר האם תאמרו כי קצתי בחיי מהצרה הבאה עלי למענו, אם לאו:

ולא יענוה, כי לא ידעו מצפוני לבה. על כן היא תשיב אמריה למו ואומרת, הנה התשובה היא "שחולת אהבה אני. " והוא כי דרך כל הנחלה מחמת אהבת חשוקתו, שלא על ידי המחלה יבעט בחשוקה, כי אם אדרבא עוד הולך וחזק באהבתו עד בלי די, כן"חולת אהבה אני", אני חולה מאשר הכוני פצעוני למען אהבתו, ומתחזק יותר באהבתו יתברך:

מדרש רבה (כל הפסוק)


ח.

השבעתי אתכם בנות ירושלם מה תגידו לו, שחולת אהבה אני מה חולה זו מצפה לרפואה, כך הדור שבמצרים מצפה לגאולה: