מ"ג שיר השירים ד ג

מקראות גדולות שיר השירים


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כחוט השני שפתתיך ומדבריך נאוה כפלח הרמון רקתך מבעד לצמתך

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתֹתַיִךְ וּמִדְבָּרֵיךְ נָאוֶה כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
כְּח֤וּט הַשָּׁנִי֙ שִׂפְתוֹתַ֔יִךְ וּמִדְבָּרֵ֖ךְ נָאוֶ֑ה כְּפֶ֤לַח הָֽרִמּוֹן֙ רַקָּתֵ֔ךְ מִבַּ֖עַד לְצַמָּתֵֽךְ׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"כחוט השני שפתותיך" - נאות להבטיח ולשמור הבטחת' כמו שעשו המרגלים לרחב הזונה שאמרו לה (יהושע ב) את תקות חוט השני וגומר ושמרו הבטחתם

"ומדברך" - דבורך והרי הוא מגזרת (יחזקאל לג) הנדברים בך אצל הקירות (מלאכי ג) אז נדברו יראי ה' פרלרי"ץ בלע"ז

"רקתך" - היא גובה הפנים שקורין פומילי"ש בלע"ז אצל העינים ובלשון גמרא קורין אותו רומני דאפי ודומין לפלח חצי רמון בחוץ שהוא אדום וסגלגל הרי קילוס בנוי אשה והדוגמא פירשו רבותינו ריקנים שביך מלאים מצות כרמון

"מבעד לצמתך" - מבפנים לקישוריך

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ומדברך - כמו דיבורך:

כפלח הרמון - יש אומרים כחצי והקרוב שהוא ציץ הרמון האדום ויש מפרשים אותו מלשון פלח דבלה שהוא לשון ביקוע כן זה ביקוע הרמון:

רקתך - בין המצח והעין:

צמתך - הוא השער הרב וכמוה גלי צמתך:

הפעם השנית; רצוף אהבה - כלומר שרוף אהבה על אחת מבנות ירושלם ושם עטרה בראשו וכל זה עשה שלמה המלך אז ראה תאותו:

הנך - ואת יותר יפה מחשוקתו של שלמה ויכולתי לראותך בלי שאצטרך לעשות אפריון:

שערך כעדר העזים - הענין כי מנהג העזים שיתלו בהרים הגבוהים ועומדות ברגליהן ללקט עלים לכאן ולכאן כן דימה שער ראשה שזה על זה נופל:

שניך וגו', וענין מן הרחצה - הלבן:

ושכלה - כמו נשברת:

הפעם השלישית; עמודיו רפידתו - ענינו רוב הזהב והכסף וכתוב שציפהו בזהב ובכסף:

מרכבו ארגמן - כעין ארגמן או הרכיב מבחוץ:

וטעם צאינה וראינה - הוא ויקהלו אל המלך שלמה:

הנך יפה רעיתי עיניך יונים - שהיו עובדי השם כאשר פירשתי בפעם הראשונה:

וענין עיניך - נביאים כי כן יקראו רועים וחוזים:

וענין שערך - הם הנזירים:

שניך - הם הגבורים:

שפתותיך - המשוררים:

רקתך - הם הכהנים:

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


מליצה:

(ג) "כחוט". עתה מצייר דבורה שמצד זה נקראת נפש הדבריית, והוא התגלות מושגיה והשכלותיה לחוץ ע"י הדבור, שפתותיה דומים כחוט השני, שעליו חורזים המרגליות, עד שהמרגליות האחדים המפוזרים יתקשרו ע"י החוט הזה ויהיו לחרוזה אחת, כן יקשר הדבור מושגי הנפש והשכלותיה לחרוז מהם מאמרים ודבורים שלמים. וגם מדברך בעצמו נאוה קדש כי תדבר בתורה ובנבואה וברוח הקודש כמ"ש רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני, כפלח, אחר שבאר דברים המתגלים מן הנפש, שהם המושגים והמשפטים והדבורים שע"י נכיר את עצמותה כי הוא עצם משכיל, יאמר כי עצמות הנפש כמו שהיא מצד עצמה, דומה כפלח הרמון שהוא מלא תרי"ג גרעינין, כן עצמותה מלאה אורות שכליות אלהיות, שזה קורא רקתך, כי היא אינה ממלאה מקום, ודומה כדבר ריק שלא נמצא בו מאומה, ומ"מ הוא מלא כפלח הרמון, והוא מבעד לצמתך וקשורך, כי ענין הנפש בעצמותה בלתי מושג לנו, ואין אנו יודעים מה היא. רק כפי קשורה בגוף:

מדרש רבה (כל הפסוק)


ג.

כחוט השני שפתותיך בשעה שאמרו את השירה (שם ט"ו) אז ישיר משה. ומדברך נאוה שמראין באצבע ואומרים (שם) זה אלי ואנוהו. באותה שעה התחיל משה משבחן. כפלח הרמון רקתך הריקן שבכם רצוף מצוות כרמון הזה אין צריך לומר מבעד לצמתך על הצנועין והמצומתין שבכם: