פתיחת התפריט הראשי
מקראות גדולות משלי


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
בקש לץ חכמה ואין ודעת לנבון נקל

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
בִּקֶּשׁ לֵץ חָכְמָה וָאָיִן וְדַעַת לְנָבוֹן נָקָל.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
בִּקֶּשׁ־לֵ֣ץ חׇכְמָ֣ה וָאָ֑יִן
  וְדַ֖עַת לְנָב֣וֹן נָקָֽל׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"בקש לץ חכמה" - כשהוא צריך אל החכמה אינו מוצאה בלבו

רלב"ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בקש לץ חכמה ואין". הנה הלץ בקש חכמה ולא יוכל ללמוד ואולם הנבון נקל היותר עמוק שיהיה בעניני הבינה והוא ידיעת קדושים ר"ל ידיעת מלאכי השרת:

 

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בקש לץ חכמה ואין ודעת לנבון נקל", הלץ הוא המתלוצץ על חקי החכמה מפני שאין על חקי החכמה מופתים, רק הם מקובלים, וצריך לקבלם בענוה ובאמונה, אבל הלץ שדרכו ללוצץ ילוץ על החכמה, אבל לא ילוץ על הדעת שהוא על דברים הנודעים במופת או ע"י החושים, והנה החכם קשה לו לבוא לכלל דעת היינו שידע דרכי החכמה בידיעה ברורה כמו שיודע דברים המוחשים, כי דרכי החכמה הם רק מקובלים, אבל הנבון שהוא אחרי שחקר על חקי החכמה להשיג טעמם ולהוציא דבר מתוך דבר, "לו הדעת נקל", הוא ישיג חקי החכמה בידיעה ברורה ובקל, אמנם לץ א"א לו לבוא למדרגה זו, שאם היה מבין והיה משיג בקל חקי החכמה בידיעה ברורה הנקראת דעת לא היה מתלוצץ, כי הלץ אינו כסיל או אויל שחולקים על החכמה מפני המינות או מפני התאוה, רק מתלוצץ ובלתי מקבלם מפני שאינו מבין אותם, אמנם אי אפשר לו להבין אותם כי תחלה צריך לקבלם בדרך אמונה וקבלה, והלץ "כשבקש חכמה ואין", שלא רצה לקבל חקיה כי התלוצץ עליהם, אבל הנבון קבל חקי החכמה והבין דבר מתוך דבר עד שבא לכלל דעת:

ביאור המילות

(ו-ז-ח-) "ודעת לנבון". (עמ"ש למעלה ט' י', י"א י"ג).

" לץ, כסיל", הלץ לא יחלוק על הדעת, לא כן הכסיל, (כנ"ל א' כ"ב, ט' ז' ח'), ויש הבדל בין הכסיל ובין האויל, שהכסיל יודע חקי החכמה ובלתי מסתפק בם רק שנלוז מהם מפני תאותו, והאולת היא לו רק למסוה במרמה, לא כן האויל שהוא מסתפק בחקי החכמה, כמו שהתבאר בכל הספר:

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"ואין" - לא ימצא בלבו חכמה, כי השמן לבו; אבל לנבון נקל למצוא דעת, כי הורגל בה.

<< · מ"ג משלי · יד · ו · >>