מ"ג משלי ו טז

מקראות גדולות משלי


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
שש הנה שנא יהוה ושבע תועבות [תועבת] נפשו

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
שֶׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא יְהוָה וְשֶׁבַע תועבות [תּוֹעֲבַת] נַפְשׁוֹ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
שֶׁשׁ־הֵ֭נָּה שָׂנֵ֣א יְהֹוָ֑ה
  וְ֝שֶׁ֗בַע תועבות תּוֹעֲבַ֥ת נַפְשֽׁוֹ׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו" - כלומר גם השביעית עמהם

רלב"ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שש הנה שנא ה'". והשביעי הוא מהם תועבת נפשו והם עיניה רמות מצד הגאוה ועזות המצח:

 

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שש הנה", הששה דברים הראשונים שחשב "שנא ה', והשבע" שהוא מדנים ישלח שהיא השביעית, היא "תועבת נפשו", שהיא גרוע מכולם כי משחית את הקיבוץ בכלל:


 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"ושבע" - השביעית היא תועבת נפשו, ר"ל שנואה מכולן.

נחמיאש (כל הפרק)(כל הפסוק)

שש הנה שנא ה׳ ושבע תועבות נפשו. בויקרא רבה נחלקו ר׳ מאיר וחכמים, ר׳ מאיר אומר: שש ושבע, הרי י״ג; וחכמים אומרים: שבע מקיימין; ושבע דכתיב – זו שביעית שקשה מכלם, ואי זו? זו משלח מדנים בין אחים. ומצינו למדים דעת ר׳ מאיר, שש הנה שנא ה׳, אלו הששה מדות הנזכרים כבר: א. "איש און". ב. "הולך עקשות פה". ג. "קורץ בעיניו מולל ברגליו", שכולם מדה אחת. ד. "תהפוכות בלבו". ה. "חורש רע בכל עת". ו. "מדיינים ישלח". ושבע תועבות נפשו, אלו השבע מדות הנזכרים אחר כך; אומר: א. "עינים רמות". ב. "לשון שקר". ג. "ידים שופכות דם נקי". ד. "לב חורש מחשבות און". ה. "רגלים ממהרות לרוץ לרעה". ו. "יפיח כזבים עד שקר". ז. "ומשלח מדנים בין אחים". ולדעת חכמים אינו כן, אלא שש הנה שנא ה׳ – על הששה הנזכרים אחר כך הוא אומר, וכמו שסידרתי מניינם; ושבע, כלומר השביעית – תועבת נפשו, והיא "משלח מדנים בין אחים". ובא כמו "בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רע" (איוב ה, יט):

<< · מ"ג משלי · ו · טז · >>