מ"ג ישעיהו ב ט

ט. וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל אִישׁ וְאַל תִּשָּׂא לָהֶם.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: וישח אדם וישפל איש ואל תשא להם

מנוקד: וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל אִישׁ וְאַל תִּשָּׂא לָהֶם.

עם טעמים: וַיִּשַּׁ֥ח אָדָ֖ם וַיִּשְׁפַּל־אִ֑ישׁ וְאַל־תִּשָּׂ֖א לָהֶֽם׃

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

עריכה

"וישח אדם" - הקטנים

"וישפל איש" - הגדולים והגבורים אנשי החיל

"ואל תשא להם" - הנביא אומר להקב"ה וידעתי כי לא תסלח להם מלהפרע מהם

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

עריכה

"וישח אדם", ויכנע בלבבו ורוחו ומצפונו, וגם אם "וישפל איש" בפועל בצום ובמעשים, מ"מ אני אומר.

"ואל תשא להם", בל תמחול עונותיהם, כי הראוי כי:

ביאור המילות

"וישח אדם וישפל איש". השחות הוא בגוף העצם, וההשפלה הוא במקומו, והנאות לנו בנמשל, שוישח הוא הכנעה בלב, וישפל הכנעה בפועל שיעזוב מעלתו וגאונו, וע"כ אמר אדם איש, כי מבואר אצלנו תמיד שאדם שם פרטי אל מין האדם לבדו, ואליו מיוחס השחות והכניעה הנפשיית הלביית. ואיש הוא שם כללי לכל יש ונמצא, ואליו מיוחסת ההכנעה בפועל שיכניע ישותו ומציאותו (ועיין לקמן פסוק יא):

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

עריכה

מצודת דוד

"וישח" - בעבור זה יהיה כ"א כפוף ושפל

"וישפל" - כפל הדבר במ"ש

"ואל תשא" - הן ידעתי שלא תשא להם העון

מצודת ציון

"וישח" - ענין השפלה וכפיפה כמו שחו רעים לפני טובים (משלי יד)

"תשא" - ענין מחילת העון