פתיחת התפריט הראשי

מלבי"ם על ישעיהו ב


תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הדבר אשר חזה", בתחלת הסימן יספר איך באחרית הימים כל העמים ילכו בשם ה'. ומן הסיפור הזה התעורר לקרא לבית יעקב שילמדו מוסר ממה שיעשו העמים וילכו תיכף באור ה'. אולם כרגע התבהל מחזותו מצב בני דורו, שהם לומדים תעתועי העכו"ם והבליהם, וינבא עליהם תוכחה ועונש עד סוף הסימן. ויען שהרואה תחלת הנבואה יטעה כי החזון הזה עקרו על העמים לעתיד, הודיע בנושא הנבואה "שחזה זאת על יהודה וירושלם", כי ראשית הנבואה היא רק הוצעה אל מה שיוכיח מפסוק ה' והלאה:


 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"באחרית הימים", בימי המשיח.

"נכון יהיה", יהיה מכונן בכל יופי והדר.

"הר בית ה'", ההר שעליו יבנה בהמ"ק.

"ונשא", על ידי הגבעות שסביבותיו שיעמוד לתלפיות עליהם יהיה מנושא עוד יותר.

"ונהרו", ימשכו אליו כנהר המושך, וימליץ שהגם שיהיה המקום גבוה מאד ימשכו אליו מרוב חשקם כנהר הנמשך בטבעו אל מקום נמוך:


ביאור המילות

"ההרים, מגבעות". הר גדול מגבעה, ההרים רקדו כאילים (הגדולים) גבעות כבני צאן (הקטנים) (תהלות קיד ד'), והגבעות סביב ההרים לרוב. וכן ירושלים היתה מכוננת בגבעה ועליה הר המוריה שבו בהמ"ק, כמ"ש הר בת ציון גבעת ירושלים (לקמן י' לב), על הר בת ציון ועל גבעתה (ל"א ד'), ר"ל ההר עצמו יהיה בראש ההרים, ויהיה מנושא יותר מסבת הגבעות שסביבותיו, והמ"ם מ"ם הסבה:

"ונהרו". לשון המשכה, ומבואר אצלי כי שם נהר מיוחד לו, בעבור המים המוגרים במורד:

"כל הגוים. עמים רבים". מוסיף שגם עמים שהם במדרגה יותר מגוים כמ"ש (למעלה א' ג') ילכו בשם ה'. ובדבר השנוים בנבואת מיכה בארתי שם במקומו:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והלכו", עם לעם.

"ואמרו". זה לזה לכו אתם ונעלה עמכם.

"אל בית", מן ההר נעלה אל בית המקדש.

"ויורנו מדרכיו", הדרכים, הם הגדולים. וארחות, הם הקטנות המסתעפות מהם, ור"ל הגם שלא יורנו רק דרכיו הגדולים שהם שרשי הדת ועיקריו, מ"מ אנחנו מעצמנו "נלכה באורחותיו" הפרטיים ושבילים הקטנים, והוא שנשתדל להשיג גם פרטי הדת ענפיו וסעיפיו (גם אמר הגם שגם מן הדרכים הגדולים לא יראה לנו רק מדרכיו מקצת דרכיו, מ"מ נחנו בשקידתנו נשיג כל הארחות כולנה, שעז"א בארחותיו בב').

"מציון", ששם היה מושב הסנהדרין והכ"ג ומלכות ב"ד. "תצא תורה", לכל העולם כמ"ש כי יפלא ממך דבר למשפט וכו' וקמת ועלית וכו', וזה היה רק בציון, "ודבר ה'", הוא דבר הנבואה "(תצא) מירושלם", ששם היו הנביאים מתאספים, שואבים רוח ה' בכל העיר, כי הנביאים לא ישבו בלשכת הגזית. וכל זה דברי העמים זה לזה:


ביאור המילות

"מדרכיו, בארחתיו". דרך וארח שניהם מיוחדים לרבים (כי זה הבדלם מן נתיב המיוחד ליחיד), רק הדרך הוא הגדול ההולך ממדינה למדינה, וממנו יסתעפו ארחות לערים ולכפרים:

"תורה ודבר ה'". מבואר למעלה (א' י'):

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ושפט", ר"ל וכאשר יבקשו כן יהיה באמת, כי השופט בעת ההיא, והוא המשיח ישפוט ויורה ויוכיח, "בין הגוים", כי הצורך אל תכסיסי מלחמה הם שני דברים,

  • א) בין עם לעם. אחר שאין דת ממוצע בין שני עמים שדתיהם שונות בהכרח החרב תשפוט ותכריע ביניהם,
  • ב) שמירת הממשלה והסדר תוך המדינה בל ימרדו ויפרקו עול. לעומת זה אמר כי אז יתבטלו הסבות האלה, כי בדברי ריבות הנופלים "בין הגוים" בין גוי לגוי ישפוט הוא, וכן "יוכיח" בתוכחה לבד יעצור עמים רבים ולא יעברו חק, ואחר שלא יצטרכו למלחמה ממילא וכתתו חרבותם וכו' ולא ילמדו עוד תכסיסי מלחמה כלל:


ביאור המילות

"ושפט". השופט, כמו ויאמר ליוסף, ויגד ליעקב (בראשית מח א' ב'):

"ושפט, והוכיח". השופט מגביל דבריו על פי דת קבוע אלהי או נימוסי, והמוכיח יוציא דבריו מן השכל והמוסר, והנה בין עם לעם לא ימצא דת ונימוס, מודיע מעלת השופט שגם בין שני עמים מפורדים שדתיהם שונות ימציא נימוס קבוע לחקת משפט. ובדברי ריבות אשר בתוך המדינה שקל לשפטם ע"י נימוס המדינה, מודיע מעלתו כי בזה לא יצטרך אל חקת המשפט רק בתוכחת השכל יתווך השלום ביניהם (וע"ל יא ד'). וכבר בארתי למעלה (א' ג') ההבדל בין עם לגוי, שגוי מורה הקיבוץ בלא ממשלה, ומודיע מעלת השופט שגם קבוצים כאלה לחק משפטו ישמעון, ועם מורה שיש להם ממשלה וחקת משפט, ומודיע כי אלה לא בנימוסיהם ישפוט רק לתוכחתו ישמעון:

"אתים". כלי שחופרים בה את האדמה (פלוגאייזען):

"מזמרות". כלי שחותכין בו את הזמורות (רעבמעססער). והנה גם בזמן הזה ישמשו בהחנית לחפירה, ובהחרב לחתוך הזמורות, וכי תקראנה מלחמה ילטשום וישובו לקדמותם. ועקר הרבותא כי יעשו מהחרבות אתים ומהחניתות מזמרות שאז יצטרכו לכתשם ולכתתם לגמרי, וכן (ביואל ד' י'):

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בית יעקב", אחר ההוצעה הזאת קורא אל בית יעקב א"כ אתם "לכו מעתה באור ה'", ולמדו ק"ו ממה שיעשו העמים לעתיד, וגם אתם לא ככל העמים תצטרכו לבקש מאופל ומחשך את ה' בציון, כי האור זורח על ראשכם רק אתם לכו באורו. - בזה שם קנצי למלים בדברו זאת התרגש מאד כי חזה את בני דורו, שחלף שהיה ראוי שילמדו ממה שיעשו העמים לעתיד, הם לומדים הבלי העכו"ם בזמנם, מסב פניו אל ה' ואומר:


 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי נטשתה", אתה ה' ! אם נטשת עמך צדקת מאד כי מלאו מקדם.

"עמך בית יעקב", ר"ל שנטשת אותם שלא יהיו עמך, עם ה', וגם שלא יקראו עוד בית יעקב כי אבדו גם את יחוסם, ומבאר מה שנטשתם מהיות עמך "כי מלאו" ממעשה ארמיים שישבו למזרח א"י, "ועננים כפלשתים", שישבו במערב כמ"ש (לקמן ט' י"א), ומצד זה אינם עמך כי לא נחש ביעקב, ומה שנטשת אותם מהיות בית יעקב הוא כי.

"בילדי נכרים ישפיקו", לוקחים נשים נכריות ומולידים מהן בנים וזאת ישפיק להם שאין לוקחים בת ישראל כלל, ובזה אבדו גם יחוסם מלהקרא בית יעקב כי ולד שפחה ועכו"ם כמותה:


ביאור המילות

"כי". כי הראשון מלשון אם והשני מל' דהא:

"עננים". שם תואר:

"ישפיקו". די הסיפוק והצורך. אם ישפוק עפר שמרון, (מ"א כ' י'):

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותמלא", מפליג חטאם, אם מצד החטא עצמו אם מצד הסבה שגרמה את החטא. על הסבה של החטאים אומר "ותמלא ארצו", שע"י רוב כסף שהיו להם, וע"י רוב סוסים שע"י ירדו למצרים למען הרבות סוס, ע"י סבה זאת:


 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותמלא ארצו אלילים", וזה מגדלת החטא מאד שבא מצד היותם כפויי טובה. ומרוב טוב והצלחה בעטו ומרדו. ובהשקף על החטא עצמו אומר, "למעשה ידיו ישתחוו", ויותר מזה כי "גם למעשה אצבעותיו" בעצמו, וזה מורה על גודל סכלותם. וא"כ אני אומר לך גם אם:


ביאור המילות

"למעשה ידיו, אשר עשו אצבעותיו". מעשה ידיו יכלול גם הנעשה בפקודתו ע"י עושי רצונו, ופניתי אני בכל מעשי שעשו ידי (קהלת ב' יא). אבל מעשה אצבעותיו, פורט מה שעשה בעצמו. אצבע אלהים הוא (שמות ח' טו), ר"ל אינו ע"י הטבע בפקודת ה', רק מעשהו בעצמו בבלתי אמצעי:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וישח אדם", ויכנע בלבבו ורוחו ומצפונו, וגם אם "וישפל איש" בפועל בצום ובמעשים, מ"מ אני אומר.

"ואל תשא להם", בל תמחול עונותיהם, כי הראוי כי:


ביאור המילות

"וישח אדם וישפל איש". השחות הוא בגוף העצם, וההשפלה הוא במקומו, והנאות לנו בנמשל, שוישח הוא הכנעה בלב, וישפל הכנעה בפועל שיעזוב מעלתו וגאונו, וע"כ אמר אדם איש, כי מבואר אצלנו תמיד שאדם שם פרטי אל מין האדם לבדו, ואליו מיוחס השחות והכניעה הנפשיית הלביית. ואיש הוא שם כללי לכל יש ונמצא, ואליו מיוחסת ההכנעה בפועל שיכניע ישותו ומציאותו (ועיין לקמן פסוק יא):

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בוא בצור", שיבואו בצורים מפני העונש. ודלתות הכתוב מגבילים, "בוא בצור מפני פחד ה', והטמן בעפר מהדר גאונו", הצור הוא מקום משגב ושם יבואו להשגב מפני פחד העונש, והעפר אינו מקום משגב רק מקום סתר, שם יטמנו מפני יראת הרוממות, כעטלף הנחבא מפני אור השמש בגבורתו. מעתה מתחיל לאמר כי כאשר גזר עליהם כן יהיה באמת, כי:


ביאור המילות

"בצור". סלע חזק ומבצר (עיין לקמן ח' טו):

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עיני גבהות אדם", ישפלו ור"ל בני אדם הגבוהים בעצמותם מצד מעלתם בחכמה או בגבורה ישפילו עיניהם ויכניעו א"ע לפני ה'.

"ושח", גם אנשים שאין להם מעלה עצמיית רק מעלה מקרית כמו העשירים והשרים שמעלתם מצד מקומם, ישחו קומתם לפני ה'.

"ונשגב", לא יתנו שום רוממות בלתי לה' לבדו, ומה יהיה הסבה שיתעוררו לשוב ולהכנע? הוא:


ביאור המילות

"עיני גבהות אדם שפל ושח רום אנשים". גבוה, יגביל כמות העצם. ורם, יגביל מקום העצם. ולפ"ז למ"ש (למעלה ט') הראוי שישוח הגבוה וישפיל הרם, כמליצת הכתוב (לקמן יז), וכ"ה בכ"מ שיהיה ההשפלה ע"י הכרח שחוץ לעצם המשתנה, (ש"א ב' ז', ש"ב כ"ב כ"ח, איוב ה' י"א, תהלות ע"ה ח'. קהלת י' ו'). אולם פה שמדבר בכניעה הרצונית המיוסדת בבחירת העצם המשתנה. הפך המליצה בכונה, כי השב ברצונו הגם שיכניע א"ע אין מן ההכרח שיעזוב מעלתו העצמיית, למשל האדון נקרא רם, כי מעלתו מצד מקומו שהוקם על, הגבור יקרא גבוה כי מעלתו מצד עצמו, אין מתנאי התשובה שהאדון ישפיל מקומו היינו שיעזוב שררותו, רק שיכניע א"ע בלבבו, וזה במליצה שהרם ישוח א"ע, וכן א"צ שהגבור ישוח קומתו היינו שיחליש גופו, רק שישפיל מקומו שהוא גאותו וגאונו והתנשאות לבבו. ויחס גבהות אל שם אדם, ורם אל שם אנוש למ"ש (למעלה ט') כי אדם מציין גדר האדם ביחוד ולו תיוחס הגובה העצמיית, ואיש ואנוש מורה הישות ולו תיוחס התרוממות שהוא מעלה מקרית מצד האנה והמקום (וממ"ש כי אני השפלתי עץ גבוה (יחזקאל יז נד) אין סתירה לדברינו כי שם אינו מדבר בבע"ח):

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי", יש יום מוכן לה' בו יפקוד, "על כל גאה ורם", ר"ל בין על מי שמתגאה והוא רם באמת שהוא מאנשי המעלה, ובין "על המתנשא בלבבו" והוא "שפל" באמת שהוא מבני בלי שם. ופסוק הזה הוא כלל, שיפקוד על הגדולים ועל הקטנים, ועתה מתחיל לפרוט:


ביאור המילות

"נשא ושפל". להמפרשים הוא פעל עתיד, ולפ"ז אין הדלתות מגבילים? ולדעתי שפל שם התואר כמו רם, ושניהם באו להגביל השם הראשון, גאה והוא רם, נשא והוא שפל:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ועל כל ארזי הלבנון", הם המתנשאים במעלת עצמם בחכמה או תואר וקומה כארזים שגבוהים בעצמם, (וזה נמשל של גאה ורם).

"אלוני הבשן", קטנים מארזים (וזה נמשל של נשא ושפל):


ביאור המילות

"הרמים והנשאים". רם, מציין נקודת המעל בהחלט. ונשא, מציין ההעתק מן השפל אל המעל, ומציין ברוב דבר הנשא ממדרגה למדרגה, מן התחת אל הגובה, או מתנשא ברוח באמת או בדמיון. ור"ל רמים בהחלט ועוד מתנשאים יום יום על ידי הגידול והצמיחה:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ההרים הרמים", המתנשאים במה ששוכנים על הרים רמים ובטוחים מצר ואויב, וזה משל אל הגבורים הגדולים (לעומת גאה ורם).

"הגבעות", קטנות מהרים (לעומת נשא ושפל):


ביאור המילות

"ההרים". בארתי (למעלה ב') גבעה קטנה מהר, ההר בתכלית הרום, והגבעות צומחות ומתנשאות כנ"ל בפסוק הקודם:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מגדל", שבוטחים במגדל עוז (לעומת גאה ורם).

"חומה בצורה", קטנה בבטחונה מן מגדל, (נגד נשא ושפל):


ביאור המילות

"מגדל", ידוע, בנין חזק ישגבו בו מפני צר, ממנו יורו המורים, והוא חזק יותר מן חומה בצורה:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אניות תרשיש", המתגאים בעושר שמביאים זהב מאופיר על ים תרשיש (כמ"ש במ"א ט' כ"ח) (נגד גאה ורם).

"שכיות החמדה", אשר יש להם דברים חמודים ומתגאים במו, והוא מדרגה קטנה מן אניות תרשיש בענין העושר. (נגד נשא ושפל):


ביאור המילות

"שכיות החמדה". להמפרשים חמדה תואר והיה ראוי חמודות.? ולדעתי חמדה שם מופשט, ר"ל ציורי החמדה. המליץ מציין את החמדה כעצם מופשט, מציירת היופי והחשק אל כל דברים היקרים, ותורה חיציה אל לב האדם לבקשם. ולכן יכנה חשק החושקים ודברי יקרי המציאות, כאילו הם ציורי החמדה, שהחמדה עטרה אותם חן ויופי, הסתכלה במו בעין רואי:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ושח", השם ישוח גבהות בני אדם הגדולים במעלה עצמיית (נגד גאה ורם).

"ושפל רום אנשים", שמתרוממים במעלה מקריית (כנ"ל י"א) (נגד נשא ושפל), ונשגב רק ה' לבדו, אבל:


 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"האלילים כליל יחלוף", מן העולם, ר"ל לא ינהוג אתם כמו עם גבהות האדם שיכניעם לבד רק יעבירם כליל בכליון גמור:


ביאור המילות

"יחלף", יעביר מן העולם, שורש זה נמצא בג' הבנינים, בקל, וחלף ביהודה (לקמן ח' ט'), בכבד ויחלף שמלותיו (בראשית מא יד), בהפעיל וארזים נחליף (לקמן ט' ט'), ויפלא בעיניך אחר שפה פעל יוצא מדוע בא בקל? אודיעך כי שורש זה כשבא בכבד או בהפעיל הוא מלשון חליפין ותמורה בכל מקום, והעברה הוא תמיד בקל בין יוצא בין עומד:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ובאו", לעומת מה שטען הנביא (בפסוק י') שראוי שלא ישא חטאם ושיבואו בנקרת הצורים מפני פחד ה', אומר כי כן יהיה באמת בעת שיקום לערוץ ולשבור רשעי הארץ, "מפני פחד ה'", המאמרים מגבילים :


ביאור המילות

"במערות, ובמחלות". המערה, בטבע. והמחלה, חלל הנעשה ע"י ב"א. המערות הם משגב (האהלע), ורובם בצורים חזקים, והמחלות רק בעפר רך ואינם למשגב רק להטמן שלא יתראה, (קעהלער):

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ביום ההוא", באור הכתוב הזה, כי עובדי האלילים הקדמונים היו מיחסים אלהות גם לתבנית בע"ח, חיות היבשה הישוב והמדבר והים ועוף כנף, עד שגם לשרצים המאוסים השוכנים במחילות עפר, חפרפרות ועטלפים, היו חולקים כבוד וממשלה. והבלי עבודתם היה לפי אמונתם בשוא נתעה, כי הבע"ח או הכחות הרוחניים אשר אליהם יתיחסו, שולטים איש איש במקום מגורתו, חיות המדבר י"ל ממשלה על המדבר, חיות היבשה על היבשה, הדגה אשר במים מולכת על המים, התנינים על הימים, והשרצים האלה חפרפרות ועטלפים מושלים על מחילות האדמה ומערות צורים אשר שם שכונתם, והיה דרכם ליחד עבודה לכל אחד מן תבנית בע"ח בעת שהיו צריכים להפיק רצון מן המקום ההוא אשר החי הזה שולט שם, למשל בעת שהיו צריכים לשוט במים, היו משתחוים לאלהי דגון, בעת שהיו רוצים לחרוש האדמה היו מקטרים לתבנית שור, כי רב תבואות בכח שור, ובעת שהיו צריכים להחבא במערות ומחילות היו משתחוים לצורת השרצים האלה חפרפרות ועטלפים. עפ"י ההנחה הזאת אומר כי אחר שהאלילים כליל יחלוף, לא יעשו עוד כמו שעושים היום, שבעת שבאים להתחבאות במערות ומחילות משתחוים לחפרפרות ועטלפים, כי אז אף שיבואו במערות צורים ובמחלות עפר מפני פחד ה', מ"מ לא לבד שלא יעשו פסילי השרצים האלה מחדש להשתחוות, כי "ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו" ואפי' "אלילי זהבו" החשובים יותר אף אותם אשר "עשו לו" מכבר "להשתחות לחפר פרות" ישליכם אז ולא יעבדם בעת ההיא, ומה יהיה הסבה לזה שישליכם אז? כי.


ביאור המילות

"לחפר פרות". שרצים הגרים בחפירות ונקרי הבתים, ובא ע"מ ירקרקות אדמדמות ר"ל החופר תמיד:

"ועטלף". לחז"ל (סנהדרין צ"ח, בכורות ז') עוף הפורח בעלטה (פלעדערמויז) וכ"ד, הרד"ק, וגם מין זה שוכן במחבא תמיד, ולמ"ד של לחפר פרות, הוא יחוס הפעול, כמו להשתחות לו (ש"א ב' לו):

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לבוא", הלא מה שיצטרך "לבוא בנקרת הצורים" יהיה "מפני פחד ה'", מפני ענשו ויראת הרוממת (כנ"ל), ואיך אפשר שישתחוה לאל אחר, אחר שיכיר מלכות ה' ופחדו:


ביאור המילות

"בנקרות ובסעפי". נקר הוא חלל עגול סביב והונח בעצם על נקירת העינים, ומשם הושאל אל כל מקבת עגולה הנעשה כתמונה זאת, ונקרים כאלה מצויים בצורים ומשתמשים למשגב. וסלע רך מצור, וסעיף הוא פצולים המסתעפות בהסלעים כהתפרד סעיפי האילנות, ואינם למשגב רק להסתתר שלא יראה, דבר מבעית העובר תחת שן הסלע מזה:

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חדלו", מדי הזכיר תעתוע אנשי דורו אשר המירו כבודם בתוהו להשתחוות לשרצים נמאסים כאלה, כאילו הרמשים האלה חשובים יותר מן האדם, אומר אם כן אתם עושים "חדלו לכם מלהקרא עוד בשם אדם אשר נשמה באפו", כי אינכם בגדר אדם חי אשר בו נשמת חיים ואינכם ממינו כלל.

"כי", אם אתם מין ממין האדם.

"במה נחשב הוא", ומה מותר האדם מן הבהמה? (ור"ל כי כל משפט שנשואו סותר את נושאו הוא משפט כוזב, ובהכרח צריך להעביר אחד מקצות המשפט הנושא או הנשוא, והמשפט אשר הניחו התועים האלה "האדם צריך שישתחוה אל הבע"ח", נושא המשפט, שם אדם, שמורה הבדלו המיוחד, שהוא חי מדבר ונעלה מסוגו הכולל, שהוא חי, סותר אל נשואו שהוא "צריך להשתחוות אל הבע"ח", שזה מורה שהבע"ח מעולה מן האדם, כי הנעבד מעולה מן העובד אותו. ובהכרח להעביר או נשוא המשפט, שגזרו שהאדם יכבד את הבע"ח, ואם אינכם רוצים לבטל קצה הזה מן המשפט, בהכרח להעביר נושא המשפט, שם אדם), ועז"א חדלו לכם מלהקרא בשם אדם אשר נשמה באפו, כי אם תקראו בשם אדם, עם הנחתכם שהוא תחת הבע"ח, במה נחשב הוא ובמה נבדל מסוגו להקרא בשמו המיוחד שהוא שם אדם?: