מ"ג ויקרא יג מז


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
והבגד כי יהיה בו נגע צרעת בבגד צמר או בבגד פשתים

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְהַבֶּגֶד כִּי יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת בְּבֶגֶד צֶמֶר אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְהַבֶּ֕גֶד כִּֽי־יִהְיֶ֥ה ב֖וֹ נֶ֣גַע צָרָ֑עַת בְּבֶ֣גֶד צֶ֔מֶר א֖וֹ בְּבֶ֥גֶד פִּשְׁתִּֽים׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וּלְבוּשָׁא אֲרֵי יְהֵי בֵיהּ מַכְתָּשׁ סְגִירוּ בִּלְבוּשׁ עַמַּר אוֹ בִלְבוּשׁ כִּתָּן׃
ירושלמי (יונתן):
וּלְבוּשָׁא אֲרוּם יְהֵי בֵיהּ מַכְתַּשׁ סְגִירוּ בִּלְבוּשׁ עֲמַר אוֹ בִּלְבוּשׁ כִּיתָּן:

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"והבגד כי יהיה בו נגע צרעת" - זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם וכן נגעי הבתים אבל בהיות ישראל שלמים לה' יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו להראות כי השם סר מעליו ולכך אמר הכתוב (להלן יד לד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם כי היא מכת השם בבית ההוא והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה' כמו שאמר (שם) כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה ובתורת כהנים (מצורע פרשה ה ג) דרשו עוד שאין הבית מטמא אלא אחר כבוש וחלוק ושיהא כל אחד ואחד מכיר את שלו והטעם כי אז נתישבה דעתם עליהם לדעת את ה' ותשרה שכינה בתוכם וכן אני חושב בנגעי הבגדים שלא ינהגו אלא בארץ ולא הוצרך למעט מהן חוצה לארץ כי לא יארעו שם לעולם ומפני זה עוד אינם נוהגים אלא בבגדים לבנים לא בצבועים כי אולי הצבע הוציא הכיעור ההוא במקום ההוא כטבעו ולא אצבע אלהים היא ולפיכך הצבועים בידי שמים מטמאין כדברי רבי שמעון (נגעים פי"א מ"ג) ועל דרך הפשט מפני זה יחזירו הכתוב בכל פסוק ופסוק "הבגד או העור או השתי והערב" כי הדבר נס ולרבותינו בהם מדרשים וכולם בתורת כהנים

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


בבגד צמר או בבגד פשתים. דרשו רבותינו ז"ל אין בגדי צמר מטמאין בנגעים אלא צמר בהמה טהורה אבל לא צמר בהמה טמאה. היה הבגד מעורב מצמר בהמה טמאה וצמר בהמה טהורה, אם רובו של בהמה טהורה מטמא בנגעים, ואם רובו של בהמה טמאה אינו מטמא בנגעים.

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"והבגד כי יהיה בו נגע צרעת" ממה שאין ספק בו שלא יהיה זה בטבע בשום פנים, כי בבגד לא יקרו אלה המראות המשונות אם לא מצד מלאכה תשימם בו בצבעים שונים בכונה או שלא בכונה וזה מצד איזה חטא שיקרה בסמים הצובעים או במלאכת האומן או בהתפעלות הבגד הצבוע. וכבר באה הקבלה שלא ידונו בנגעי בגדים זולתי הלבנים בלתי צבועים כלל. אמנם העיד הכתוב שלפעמים יהיה זה כפלא בבגדים ובבתים, וזה להעיר אוזן הבעלים על עבירות שבידם, כמו שספרו ז"ל שיקרה בענין השביעית כאמרם (קידושין כ, א) בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית אדם נושא ונותן בפירות שביעית סוף מוכר את מטלטליו לא הרגיש סוף מוכר שדהו וכו'. וכל זה בחמלת ה' על עמו. וכן קבלו ז"ל שאין בגדי גוים מטמאים בנגעים. וזה כי אמנם המין האנושי הוא התכלית המכוון במציאות בפרט במציאות הנפסדים, כי הוא לבדו מוכן מכולם להיות דומה לבורא במושכלות ובמעשיות, כאשר העיד הוא יתברך באמרו בצלמנו כדמותנו ויצדק זה בכל אחד מאישי האדם כשכלו האישיי הנקרא "צלם אלהים" ובכחו הבחיריי הנקרא "דמות אלהים" כי האדם לבדו בנבראים הוא בעל בחירה וכאשר יתעורר להתבונן מציאות בוראו וגדלו וטובו אשר בו הוא רב חסד ואמת ובהם עושה צדקה ומשפט, ואחר שהתבונן והכיר זה ילך בדרכיו לעשות רצונו כרצונו הנה זה בלי ספק דומה לבוראו יותר מכל שאר הנבראים והוא התכלית המכוון מאת הבורא הממציא כאמרו וצדיק יסוד עולם. וכאשר לב הותל הטה את האדם מזה בהיותו נשמע אל הכח המתאוה הגשמיי בכל פעולותיו או בקצתם להתרשל מרצון בוראו או להתקומם עליו יהיה העונש עליו נצחי או בלתי נצחי כפי המשפט האלהי כאמרו כי לא אצדיק רשע וכאשר יקרה זה לאדם בשגגה שיוצא מאתו הנה יתיסר בממונו או בגופו כפי החכמה האלהית להעיר אזנו כאמרו ויגל אזנם למוסר אמנם הנרדמים אשר לא ידעו כלל ולא התעוררו כלל לדעת דבר מזה והם כל בני הנכר ורוב האומה הישראלית זולתי יחידי סגולה הם בלי ספק תחת הנהגת הטבע והגרמים השמימיים הנכבדים מאותם בני אדם כשאר מיני בעלי חיים אשר לא תפול השגחה אלהית באישיהם אבל במיניהם בלבד כי בהם תשלם כונת הממציא יתברך. וכאשר בחר באומה הישראלית כאמרו בך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגלה וזה מפני שתקות המכוון מאתו יתברך היא יותר ראויה ומצויה באישי זאת האומה ממה שתהיה באישי זולתה, כי אמנם מציאות הבורא ואחדותו נודע בקצתה ומקובל בכולה מהאבות כאמרו נודע ביהודה אלהים וגו' כתב להורותם התורה והוא החלק העיוני והמצוה והוא החלק המעשי כאשר העיד באמרו והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם והזהיר שבנטותם מזה יעיר אזנם ביסורין כאמרו אם שמוע תשמע כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך ובחמלתו עליהם כשיהיה הרוב מהם לרצון לפניו אמר לעורר היחידים מהם, ראשונה בנגעי בגדים אשר עליהם באה הקבלה שאין בגדי גוים מטמאים בנגעים, וכשלא יספיק זה יעוררם בנגעי בתים אשר בהם גם כן לא יבא נגע צרעת בטבע כלל. ולזה ראוי שלא יהיו בגדי גוים מטמאים ולא בתיהם מטמאים בנגעים כלל כמו שקבלו הם ז"ל. וכאשר לא עלו הדורות למדרגה ראויה לחמלה (למעלה) זו, אין זכרון לראשונים שנמצאו לעולם נגעי בתים עד שאמרו קצתם ז"ל שלא היו לעולם:

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)

והבגד כי יהיה בו נגע צרעת. נגעי בגדים והבתים בלי ספק שאינן באין מצד הטבע כי אין בהם דם וליחות המסבבים העיפוש או כל חלי וכל מכה, ועל כרחך אתה צריך לומר שבאים בדרך נס על צד העונש וזה בנין אב גם על נגעי הגוף שהם חוץ לטבע על צד העונש והנה בנגעי בתים ארז"ל (ערכין טז, א) שבאים על צרות העין כו' אבל בנגעי בגדים לא אמרו כלום והקרוב אלי לומר כי הם באים על גסות הרוח כי דרך העולם להתכבד ביותר במלבושי כבוד כי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותיה (שבת קיג, א) וכארז"ל (שבת קיט, א) לקדוש ה' מכובד כבדהו בכסות נקיה, וע"כ דין הבגד הנגוע בשריפה כי כל מתגאה נידון באש כמבואר למעלה פר' צו בפסוק הוא העולה על מוקדה, כי כך טבע האש לעלות למעלה כמו זה העולה במעלה, ודין שריפת החמץ יוכיח. וטהרתו בכיבוס מים המורה על גדר הענוה שיורדין ממקום גבוה למקום נמוך ולפיכך לא הזכיר בפסוק כ"א בגד צמר ופשתים וכלי עור ולא הזכיר בגדי משי העשויין מן תולעת שני וזה לפי שהתולעת מרמז על גדר הענוה וטהרת המצורע באזוב ושני תולעת יוכיח, ע"כ אין הנגע מצוי בבגדי שני תולעת, לכך נאמר כאן והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה טמא הוא. ובכל מיני נגעים אין טומאה כי אם בפשיון, רמז להרחקת הגסות מכל וכל שלא לעמוד אפילו בדרך ממוצע ולא מינה ולא מקצתה (סוטה ה, א) אלא צריך להפוך עינו עינים רמות שלו מכל וכל.

ותדע ותשכיל כי ג' מיני צרעת באים על ג' דברים, שהם כסוי לאדם זה לפנים מזה מכסה ראשון הוא, עורו לבשרו. למעלה מעורו, בגדיו שהם כסוי לעורו. למעלה מהם, ביתו כי הוא מכסה לו להצילו ממטר ומזרם. ומי שהוסר מעליו כל מכסה נקרא פרוע ומגולה לכך נאמר (שמות לב, כה) וירא משה את העם כי פרוע הוא ודרשו רז"ל (ילקו"ש מצורע יד תקסג) שנלקו בצרעת שנאמר בו וראשו יהיה פרוע, (ויקרא יג, מה) ע"כ הזכיר תחילה נגעי עורו ואחר כך נגעי בגדיו ואח"כ נגעי בתים להסיר מכסהו אחת אחת עד שיהיה פרוע ומגולה מכל וכל. וכן דעת המדרש שמביא הילקו"ש בפסוק ראשו יהיה פרוע. על דרך ויגל את מסך יהודה (ישעיה כב, ח) על חורבן בהמ"ק כי בחורבן הבית נעשו מגולין מכל וכל. אמנם לדעת רז"ל (ויק"ר יז, ד) הסדר הפוך כי אמרו אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחילה כו' לכך מביא תחילה נגע על ביתו לא חזר בו מביא גם על בגדיו לא חזר בו מביא גם על גופו כו'. ומה שהזכיר תחילה נגעי הגוף לפי שהקב"ה מתרה במכה אחרונה הגדולה תחילה כמו שאמר לפרעה (שמות ד, כג) הנה אנכי הורג בנך בכורך וכמו שפירש רש"י שם, כך הזכיר כאן נגעי הגוף בראשונה לאיים על האדם ממה שהוא מתירא ביותר אבל לעולם אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחילה כי אל רחום וחנון הוא.

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

והבגד וגו'. אומרו וא"ו החיבור דרש רבי יוסי הגלילי (בתו"כ) וזה לשונו מחוץ למחנה מושבו והבגד למד על הבגדים שהם טעונים שלוח חוץ לשלשה מחנות, ואמרו עוד שם אין לי אלא צמר ופשתים המיוחדים מנין לרבות הכלאים תלמוד לומר והבגד וגו'. וקשה דלמא לא בא רבוי וא"ו והבגד אלא או להסמיכו לדין שלוח חוץ לשלשה מחנות או לרבות כלאים. ואולי כי דרשת רבי יוסי הגלילי היא מוא"ו, ודרשת ריבוי כלאים מה"א של והבגד ממה שלא אמר ובגד:

בבגד צמר או בבגד וגו'. צריך לדעת למה אמר או ולא הספיק לומר בבגד צמר ובבגד פשתים ומה גם לדברי הרב בעל קרבן אהרן שפירש שטעם שהוצרך לרבות כלאים לצד שאמר הכתוב או שחלקם כל אחד לבדו תגדל הקושיא שלא היה צריך לכתוב לא או ולא ריבוי והבגד, ועוד תגדל הקושיא שאמרו שם בתורת כהנים יכול יהיו מטמאין בין צבועים בין שאינם צבועים תלמוד לומר בבגד צמר או בבגד פשתים מה פשתים כברייתו אף צמר כברייתו ע"כ, קשה הלא הכתוב אדרבה הכחיש זה ממה שאמר או חלקם לומר שאין ללמוד צמר מפשתים:

ונראה כי צריך הכתוב לומר או שלא יטעה אדם לומר שלא יטמא בנגעים אלא בגד של שניהם על זה הדרך בגד צמר ובגד פשתים עמו תלמוד לומר או, אם כן תיבת או צריכה לעצמה ואינה מעכבת סמיכות צמר לפשתים, וזה הוא שיעור הכתוב בבגד צמר ולאו דוקא צמר אלא הוא הדין אם יהיה בגד פשתים שניהם שוים בדין, ולזה דרשו מה פשתים כברייתו, פירוש שאין דרך בני אדם לצבוע בגדי פשתים אף צמר וכו', ומה שהוצרך לרבות כלאים מוהבגד לא לצד הטעות שיבא מתיבת או כמו שחשב בעל קרבן אהרן אלא לצד שלא אמר הכתוב אלא צמר ופשתים כלאים מנין לנו לומר, ואם היינו אומרים שהוצרך לצד שאמר או כדברי בעל קרבן אהרן אם כן תיבת או תבא בה הסברא שפסקה בין הצמר ובין הפשתים לכל דבר שלצד זה הוצרך הכתוב לרבות ובזה הוצרך הכתוב כי או פסקה מעתה אין מקום לומר מה פשתים כברייתו והלא או אפסקיה והבן:

מדרש ספרא (כל הפרק)(כל הפסוק)


ר' יוסי הגלילי אומר "מחוץ למחנה מושבו והבגד"-- לימד על הבגדים שהם טעונים שילוח חוץ לג' מחנות


[א] "והבגד"-- יכול השיראים והסריקין והכלך וצמר גפן וצמר גמלים וצמר ארנבים ונוצה של עזים? ת"ל "בבגד צמר או בבגד פשתים".

[ב] אין לי אלא צמר ופשתים המיוחדים, מנין לרבות את הכלאים? ת"ל "והבגד".

אין לי אלא כלאים הבא מקצתו, ומנין כלאים הבא בכולו? א' מן המינים הבא במקצתו? א' מן המינים הבא בכולו מנין? ת"ל "והבגד".

אין לי אלא בגד וארג בו שלשה על שלשה, בגד ולא ארג בו אלא שלש על שלש מנין? ת"ל "והבגד".

אין לי אלא בגד שיש לו להיכן שיפשה, בגד שאין לו להיכן שיפשה מנין? ת"ל "והבגד" דברי ר' אליעזר. אמר לו ר' ישמעאל, הרי את אומר לכתוב שתוק עד שאדרוש. אמר לו ר"א, ישמעאל עוקר הרים אתה.

[ג]יכול יהיו מטמאים בין צבועים בין שאינם צבועים? ת"ל "בבגד צמר או בבגד פשתים"-- מה פשתים כברייתו אף צמר כברייתו.

[ד]אוציא את הצבוע בידי אדם ולא אוציא את הצבוע בידי שמים? ת"ל "לפשתים ולצמר"-- מה פשתים לבנה אף צמר לבנה.

[ה] "או בשתי או בערב"-- יכול שתי וערב של נפה וכברה יהיו טמאים? ת"ל "בצמר או בפשתים". אוציא שתי וערב של נפה וכברה ולא אוציא את של שער? ודין הוא: מה הצמר שלא הוכשר לקבל שריפה על ידי טומאה במקום אחר-- הרי שתי וערב שלו טמא, [ו] שער - כמו שער של נזיר - שהוכשר לקבל שריפה ע"י טומאה אינו דין שיהא שתי וערב שלו טמא?! ת"ל "לפשתים ולצמר"-- ולא של שער.

[ז] יכול יהיו מטמאים מיד? ת"ל "בגד"-- מה בגד משתגמר מלאכתו אף כולם משתגמר מלאכתם. איזהו גמר מלאכתם? השתי משישלק, והערב מיד, והאונין של פשתים משיתלבנו דברי ר' יהודה.

יכול יהיו מטמאים בכל שהוא? ת"ל "בגד"-- מה בגד משיארג בו שלש על שלש שתי וערב אף כולן משיארג בו שלש על שלש שתי וערב אפילו כולה שתי ואפילו כולה ערב. היתה פסוקות אינה מטמאה בנגעים. ר' יהודה אומר אפילו פסיקא אחת וקשרה-- אינה מטמאה בנגעים.

[ח] "עור"-- יכול אף עורות שבים יהיו טמאים? ודין הוא: טימא בשרצים וטימא בנגעים. מה שרצים פטר בהם עורות שבים אף נגעים פטר בהם עורות שבים. [ט] קל וחומר, מה אם שרצים שטימא בהם צבועים פטר בהם עורות שבים, נגעים שלא טימא בהם צבועים אינו דין שיפטר בהם עורות שבים?! לא אם אמרת בשרצים שלא טימא בהם שתי וערב תאמר בנגעים שטימא בהם שתי וערב, הואיל וטימא בהם שתי וערב לא יפטר בהם עורות שבים... ת"ל "בגד"-- מה בגד הגדל בארץ אף עור הגדל בארץ. או יכול שאני מוציא את שחיבר לו מן הגדל בארץ כל שהוא? ת"ל "בעור"-- להביא את שחבר לו מן הגדל בארץ כל שהוא, אפילו חוט, אפילו משיחה ובלבד שיחברנו לו כדרך חבורו לטומאה.

[י] יכול אף עור המצה ועור האיפה במשמע? ת"ל "מלאכת עור"-- יצאו עור המצה ועור האיפה שלא נעשה בהם מלאכה.

[יא] אוציא את עור המצה ועור האיפה שלא נעשה בו מלאכה ולא אוציא עורות רצועות סנדלים שנעשה בהם מלאכה? ת"ל "כלי"-- יצאו עורות רצועות סנדלים שאינם כלים.

[יב] או יכול שאני מוציא עורות אהלים שאינם כלים? ת"ל "לכל אשר יעשה העור למלאכה"-- לרבות עורות אהלים.

[פרק יד משנה א] אי מה צמר במין בהמה דקה בנאכל אף אין לי אלא מין בהמה דקה בנאכל, מנין מין בהמה דקה ואינו נאכל? בהמה גסה ונאכל? בהמה גסה ואינו נאכל? עד שתהא מרבה להביא עורות של שרצים מנין? ת"ל בעור בעור ריבה.

יכול יהיו מטמאים בין צבועים בין שאינם צבועים? ת"ל "בגד ועור"-- מה בגד כולו לבן אף עורות כולם לבנים דברי רבי מאיר. ר' יהודה אומר "או בבגד" וכתוב אחד אומר "בעור", הא כיצד? צבועים בידי שמים- מטמאים. בידי אדם- אין מטמאים.

<< · מ"ג ויקרא · יג · מז · >>