אברבנאל על ויקרא יג

<< · אברבנאל · על ויקרא · יג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פסוק א

וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אדם כי יהיה בעור בשרו עד והבגד כי יהיה בו נגע צרעת. בעבור שהיה אהרן חכם ונבון להבדיל בין נגע לנגע באדם ובבגד לכן בא הדבור הזה למשה ולאהרן יחד. ולפי שהיה הצרעת רוע מזג גדול באדם וא"א שידע האדם השחתת המזג ועפוש הליחות כי אם באמצעות האותות שיתחדשו בגוף לכן זכרה התורה האותות והסימני' שיורו על זה. באמרו אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת כי בראשונה יתראו האותות בעור ומהם לעמוד על הבשר שהעור שעליו הוא מעופש ונפסד. ומאשר הדברים האלה יובחנו באדם מפני יושר מזגו ושוויו שמפני זה בצאתו מיושרו יפסיד האויר ויתעפש ויזיק לבני אדם הקרובים אליו בטומאתו. לכך אמר אדם כי יהיה בעור בשרו כי במה שהוא אדם ישר ושוה המזג אפשר שיקרה לו זה שיצא מן השווי ויעפש גופו ויזיק ויטמא לבני אדם מה שאין כן בב"ח הבלתי מדברים. וזה טעם למה הזהירה תורה כל כך על הצרעת ולא עשה כן על יתר החלאים שלא היה זה מפני היותו חולי מתדבק אלא מפני הטומאה שהמצורע מטמא אחרים. והטומאה היא מיוחסת לנפש כמו שאמר' ולא תטמאו את נפשותיכם. ומפני הטומאה היתה כל ההנהגה הזאת. גם שחולי הצרעת יפסיד האויר מה שאין כן בשאר החלאים שאינם מטמאים את הנפש ולא מפסידים את האויר ומחללים המקדש והמחנה הקדוש. ולא יחס ראיתו אל הכהן להיותו חכם בחכמת הטבעים והרפואות אלא מפני שהכהן הוא המזהיר על הטומאות הוא המטמא את הטמא ומטהר הטהור גם שקרבנות המצורע יהיו על ידי הכהן ולכך היו דיני הצרעת ומשפטיה על פיו וכמו שאמר במשנה תורה (דברים כ"ד ח') השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים. והותרו בזה ג' שאלות הה' והו' והז'. והנה שאת פירש הראב"ע שהוא מלשון שרפה ואינו כן כי השרפה תשחיר והשאת הוא לבנה. גם פירש שהחום נושא המכה למעלה והכתוב אומר ומראהו עמוק מעור בשרו ועוד כי צרעת השחין או המכוה הוא מכח השרפ' לא השאת. לכן היותר נכון הוא שמלת שאת תורה על יתרון בשר או ליחה הנולד בעור האדם שלא כמנהג הטבעי והוא מלשון יתר שאת. וכן הספחת והוא הליחה הנספחת והנדבקת בעור מלשון ספחני נא אל אחת הכהונות. ובהרת הוא לובן נוסף בעור מלשון (איוב ל״ז:כ״א) בהיר הוא בשחקים. ומור' על יתרון ליחה לבנה. וד' מראים הם בנגעים שאת עזה כשלג שניה לה כסוד ההיכל. בהרת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה. ויש מי שכתב ששאת תורה על האדומה אשר מטבעה שתנשא למעלה מפני קלותה. והספחת תורה על השחור' שהיא בעצמה מקובצת החלקים. והבהרת היא על שני פנים אם לבנה ואם אדמדמת. וזה בהיות בלבנה דם בלתי שלם הבשול. אבל היותר נראה הוא שאלו המראים כלם מורים על תגבורת ליחה לבנה וצרעת השחין ומכוה הוא מתגבור' אדומה שרופה ומשחורה גם כן. וצרעת הראש או הזקן והנתק שסימנה שער צהוב תבא מתגבור' אדומה וגם תחול בשאר איברי הגוף אבל דברה תור' בהווה. ואמנם אם הנגע אדמדם וכן צרעת פורחת זה יבא מיתרון דם רע. ונקראו אלו החליים נגע מפני שהיה העור נגוע בכאב וכן צרעת על שם צרת רעתו. וכשתראהו בעור מורה על חליים שהם מבפנים כי מבפנים תבא רעתו. ואמר והובא אל אהרן הכהן להגיד שאף שלא ירצה יובא לפניו בעל כרחו. ואמר אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים. להגיד שאם היה אפשר שיובא לפני אהרן הוא היותר משובח כי הוא המובהק בזה אבל אם לא יכול ללכת לפניו יבא אל אחד מבניו הכהנים. וביאר הכתוב שאם ראה הכהן את הנגע בעור הבשר ושער בנגע הפך לבן ר"ל שהשער שמדרכו היה להיות שחור או צהוב הפך לבן שלא כמנהגו ומראה הנגע עמוק מעור בשרו כלומר שהוא לבן יותר ממרא' העור הטבעי ולזה יראה למביט מרחוק שהוא עמוק מן העור כשמש מן הצל. הנה אז בהתחבר שני התנאים האלה יודע שהוא נגע של צרעת ולכן מיד כשיראה אותה הכהן יטמא אותו כלומ' שיגיד ויפרסם שהוא מצורע וטמא במוחלט. כי אין ראוי להסגירו אחר שיש שם שני התנאים האלה שהם אותות על הצרעת. האמנם כשלא יהיו שמה שני האותות אשר זכר אע"פ שתהיה בהרת לבנה בעור בשרו. הנה כיון שעמוק אין מראהו מן העור כלומר שאינה לבנה יותר משאר העור וגם שערה לא הפך לבן שהם שני התנאים שזכר בראשונה. הנה הכהן לא יטמאהו בהחלט. אבל יעשה בחינה לדעת אמתתו והוא שיסגיר הכהן את הנגע שבעת ימים. וטעם ההסגרה הזאת ז' ימים לפי שהטבע יפעל מעצמו ברוב התחלואים וישנם לטוב או לרע בשבעת ימים. כי לרוב יעש' החולי גבול בחולה בשביעי או בי"ד בחלאים החדי' לפי שבזה הזמן תשוב הלבנה במבט מרובע ממה שהיתה בו תחלה ומפני זה יסודר ממנה פעל מקביל כאופן מה ממה שהיה מסודר מתחלה. והיתה ההסגרה כדי שיפעל הטבע והדמיון בו כרצונו ולא ילך פעם בחוץ פעם ברחובות להשתעשע עם בני אדם כי יהיה טרוד הטבע בזה ולא יפעל בגוף ההוא כפי טבעו. גם שהיתה ההסגרה לפי שהיתה מסופק אם הוא מצורע אם לא ואם היה מצורע מדבר עם בני אדם ומטמא אותם הנה מפני זה יצוה להסגירו. וראיתי מי שפירש בזה שהיה נסגר שבעת ימים בבית כלא כדי שלא יתנו לו קרוביו או אוהביו משקה או רפואה להסיר הסימנים ההם כי היתה הכונה שהטבע יפעל מעצמו ולזה אמר והסגיר הכהן את הנגע שמלת הסגיר הוא פועל יוצא שיצוה זה למי שיסגירנו. ואינו נכון בעיני כי למה יבצר הכהן ממנו הרפוא' והתורה אמרה ורפא ירפא. והרלב"ג כתב שהיה ההסגר מפני שלהעדר התנועה יתקבץ החום היסודי ויתגבר על החום הנכרי שהיא סבת הנגע ויוציאהו לחצוני הגוף וכאשר יתחזק החולי עם ההסגר אז יורה על העפוש שבגוף אשר הוא סבת הצרעת. ואמר וראהו הכהן ביום הז' רוצה לומר שאם היה הנגע עומד בעיניו ומראהו כאשר היה ועוד ראה כי לא פשה ולא נתפשט הנגע בעור ולא חסר שאז מורה על קושי הנגע שלא התפעל בגבול הז' הראשון יסגירנו הכהן ז' ימים אחרים. ואולי יפעל אז הטבע ואז ביום הז' השנית ירא' הכהן את הנגע ואם ראה שכהה הנגע רוצה לומר שיחסר ממראית הלובן שהיה לה ועוד שלא פשה הנגע אף שלא חסר. הנה אז יטהרהו הכהן רוצה לומר שיבאר ויפרסם שהוא טהור ושהמספחת היה שהשליך הטבע שמה החומר ההוא שנתקרב ונקבץ באותו מקום אבל אינו רוע מזג בכלל הגוף. והמספחת היא למטה משאת וטהור' כשלא פשטה ואז האדם הנגוע יכבס בגדיו וכל שכן שיטבול גם הוא על ההסגר כי בחזקת טמא היה ולמדנו מכאן שכל מצורע מוסגר טעון טבילה וכבוס בגדים אף כשיטהר. אבל אם פשה תפשה המספחת ההוא בעור אחרי הראותו לכהן לטהרתו רוצה לומר אחרי שנראה אל הכהן ונסגר וכהה הנגע וטהרו הכהן ושוב חזרה המספחת ופשטה מן הגבול שהיתה בתחלה כשנסגר הנה אז נראה פעם שנית אל הכהן. ואם ראה שפשטה המספח' בעור יטמא הכהן אותו לפי שצרעת היא כיון שהוא מתפשט בעור ועם מה שפרשתי בטעם ההסגר הזה הותרה השאלה הח'. ואמנם אמרו אח"ז נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן. יראה בתחלת הדעת שלא חדש בפרשה זו דבר ממה שכתב בראשונה אבל עם העיון תרא' שהתחדשו כאן דברים. הא' אזהרה לכהן שאם ראה שאת לבנה בעור והיא הפכה שער לבן רוצה לומר שהשאת הפכה השער משחור ללבן ומחית בשר חי בשאת שהיא כמו ליחה היוצא מהמכה שיש בה בשר חי. כי הבשר המת יבש מבלי ליחה ומחיה הוא מלשון וימח והמחיה בצרעת הוא סימן רע הפך מבשאר המכות. והטעם ששאר המכות יבשות בטבע אך נגעי הצרעת לחים ביותר והמחי' סימן על יתרון החומר ורוע איכותו והפך זה במכו' היבשות ולכך בזה הסימן לבדו ראוי שהכהן יבאר ויפרסם שצרעת נושנת היא בעור בשרו ולכך ביום הראות בו בשר חי יטמאהו ולא יסגירהו פעם אחת ולא שתים כי טמא הוא ומפני זה הביאור באה הפרשה הזאת. והצרעת נושנת היא הנקרא' בלשון עם לועז פישטול"א שאין לה ארוכה לרוב לחותה בלתי טבעי גם אם כסתה הצרעת את כל עור בשרו שזה מורה שהטבע דוחה כל החולי לצד חוץ ועוד יחליף כח וישוב בשרו אליו והוא אמרו ואם פרוח תפרח הצרעת בעור וכסתה הצרעת את כל עור הנגע וגומר לכל מראה עיני הכהן כלומר לכל המקומות שיוכל הכהן להביט בהבטה אחת שלא הצטרך להפוך ולראות בצד אחר והם כ"ד ראשי איברים ר"ל עשרים אצבעות ידיו ורגליו וב' אזניו והחוטם והגיד. הנה אז יטהר הכהן את הנגע בהיות שכלו הפך לבן כי טהור הוא ואין בו רוע מזג כלל. והנה צוה לטהר אותו בהיות הצרעת מתפשטת בכל בשרו שהיה ראוי מפני זה לטמאו הוא לפי שבראות הכהן שהטבע דוחה זה העפוש לחיצוני הגוף מורה על ממשלת החום הטבעי בחומר המעופש ולכן ידחהו בכל צד כמו שיעשה ביום הגבול בקדחת ויתיכהו בזיע' או בשלשול או ברעיפת הדם ואז יהיה הבריאות ולכן לא יטמא הכהן את זה אשר פרחה הצרעת בכל גופו אע"פ שנהפך כל שערו לבן והותרה בזה השאלה הט'. אך אמנם אם ביום ראה אותו הכהן נראה בו בשר חי יטמא לפי שיציאת המחי' בחולי זה מורה כי טמא הוא במוחלט כי צרעת היא לא יביט בה בסימן אחר רק אם ישוב הנגע ליובש ונהפך ללבן יבש מבלי מחיה ואז נרפא הנגע וראוי שיטהרהו הכהן כי טהור הוא ואחרי שנתן המשפט בנגעים שסבתם תגבור הליחה הלבנה זכר אחריה משפט צרעת השחין ומכות שסבתם תגבורת האדומה השרופה והשחורה ועל זה אמר ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא. כי אמרו ובשר ענינו באדם איש או אשה מלשון יבא כל בשר להשתחוות לפני. והנה השחין הוא הרבה מיני' ואינו צרעת רק הוא מחוזק פעולת הטבע שדוחה מבפנים המותרות האדומיות או הדם הרע לחוץ ויחמם האור מאד ולזה אמר כי יהיה בו שחין ונרפא רוצה לומר שמונע להרפא מיד. אך במקום השחין נשארה ליחה גורמת שאת לבנה עזה או בהרת לבנה אדמדמת מעורב משני המינים יחד וזהו מה שחדש במקום הזה בענין השחין ואינו כן בנגעים שזכר למעלה רוצה לומר שהחומר המוליד לשחין הוא חם ומוליד אדמימות. ואם נראה לכהן שנשתנה מראהו ממראה שאר העור עד שנראתה כאלו היא שפלה מן העור ועוד סי' אחר שבמקום שיהיה ראוי שיהי' לו שער שחור הפך לבן אז יטמאנו במוחלט לפי שנגע צרעת הוא בשחין פרחה כי מפני החום הנכרי אשר בסבתו נעשה השחין נשאר שם זה הרושם עד שהגיע ממנו זה העפוש ולזה יחס אותו לשחין. והרלב"ג כתב שאפשר לומר שהיה זה העפוש תוך הגוף ולא יכול הטבע לדחותו אלא לזה המקום החלוש שהיה בו השחין ואמר עוד אך אם לא ימצא בו אחד מן הסימנים האלה. והיה כהה כמראה שאר העור. הנה אז ראוי שיסגירהו הכהן שבעת ימים ואם תפשה בעור יטמאהו במוחלט ואם תחתיה תעמוד הבהרת לא פשתה רוצה לומר שעמדה במקומה ומעלתה ולא פשתה גם לא חסרה וכל שכן אם חסרה אז אינו נגע צרעת רק צרבת השחין שנצטמק ויפה לו וכן הדין במכוה כמו בשחין כי חום האש יחדש בעור כמו החום הנכרי שבאדם ולכן היו משפטי המכוה כמשפטי השחין שזכר. האמנם באה המצוה הזאת בשתי פרשיות להיות החלאים מתחלפים. ואחר זה זכר משפטי הנתק להיות תולדתו על הרוב מתגבורת המראה האדומ' בלבד ואמר ואיש או אשה בעבור הזקן שאין באש' הוצרך בזה לחייבה בענין ראשה והאיש בראש ובזקן לפי שהנתק על הרוב לא יתחדש רק במקו' גדול השער ולכך נקרא נתק לפי שינתקו משם השערות בסבת הלחות הגובר שמה והבדילה התורה בין הקרחת ובין הגבחת עם היות מיניהם שוים מפני התחלף טבע אחורי הראש שהוא הקדחת מטבע הצדדים והמוקדם שהוא הגבחת ודיני הקרחת והגבחת הם כפי הלבנה הגוברת באחרית המוח בקרחת וכפי האדומה השחורה והדם הגוברים במוקדם המוח ובצדדי הראש ודיניהם כדיני הצרעת עור בשר. והנתק יחדש שער צהוב ולא שחור לפי שהוא מיתרון אדומה או הדם המעופש ומראה הנתק לבן ומרחוק נראה עמוק משאר העור כשהוא מגולח את יצמח בשרשי השערות. וזכר הכתוב בו שני תנאים אלו רוצה לומר שמראהו עמוק מן העור ושבו שער צהוב דק רוצה לומר קצר שבסבת העפוש לא יעלה אד עשני להיות השער. ובהמצאם יחד צוה שיטמאנו הכהן. אבל אם לא נמצאו שם שני האותות או אחד מהם כי אין עמוק מראהו מן העור ושער שחור אין בו לצהוב. הנה אז יסגירנו הכהן ז' ימים. ואם ביום הז' מצא שפשה הנגע ולא נתהווה בו שער צהוב ומראהו אין עמוק מן העור הנה צריך שיעשה הכהן עוד בחינה שנית והיא אמרו והתגלח ואת הנתק לא יגלח כדי להבחין אם יפשה הנתק למקום התגלחת לאחר הסגר השבוע השנית וראה הכהן את הנתק ביום הז' מהשבוע השנית ואם לא פשה הנתק בעור ומראהו אינו עמוק ממנו וטהר אותו הכהן והחולה יכבס בגדיו וטהר. אבל אם פשה יפשה הנתק בעור אחרי טהרתו רוצה לומר אחר שיטהרהו הכהן חזר ופשה הנה בסימן הזה יבאר ויפרסם הכהן שטמא הוא ולא יבקר לשער הצהוב רוצה לומר שלא יחוש הכהן להבחין האות השני מהשער הצהוב כי הנה עם האות ההוא מפשות הנתק אחרי טהרתו די לו לבאר שהוא טמא ואין דין זה נוהג רק בנתק ר"ל שצריך שני הסגרים בתגלחת ואחד מהסימני' מטמא אחר טהרתו ומשמע גם כן שאם ראה השער צהוב אף אם לא פשה הנתק טמא יטמאנו הכהן והנה יובן זה ממ"ש אחריו ואם בעיניו עמד הנתק ושער שחור צמח בו נרפא הנתק טהור וטהרו הכהן ושמכלל הן אתה שומע לאו. ואחרי שדבר הכתוב בנגעים ובשחינים והמכות האלה זכר דברים אחרים שבתחלת הדעת יראה שהם מכלל הצרעת. וביארה התורה שאין בהם צרעת ולא טומאה כלל. ראשונה איש או אשה כי יהיה בעור בשרו בהרות לבנות. והנה אמר בזה איש או אשה מפני שאח"ז יזכור דין אחר שנתיחד אל האיש בלבד והודיע שעם היותם בהרות לבנות טהור וביאר דין אחר באיש אשר ימרט ראשו ולא זכר בזה אשה לפי שאין הקרחות מצוי באשה כי יש לה שער הרבה וארוך בסבת לחותה והוא הבוהק הוא בהרות כהות צהובות ולבנות ואינו חולי מגונה. ואמרו ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא ענינו שהאיש שיפלו שערותיו מצד ערפו עם היות שקרח הוא טהור הוא. וכן אם מפאת פניו ימרט ראשו גבח הוא טהור הוא גם כן כי אף שמחמת חולי ימנע גדול שערותיו או שינשרו טהור הוא. האמנם אם יראה בקרחתו שהוא באחורי הראש מצד העורף או מגבחתו כלומר במוקדם הראש מצד הפנים במקום הנמרט כמראה צרעת עור בשר מאחת מהמראו' שאת או ספחת או בהרת או נתק תדין באמת כי איש צרוע הוא טמא הוא ולכן טמא יטמאנו הכהן מבלי הסגר כי כבר בראשו נגעו בין העור והבשר והנגע חדש מריט' השערות. ואחרי שהשלימה התורה משפטי הצרעת האלה נתן דין כולל בכל מצורע מאיזה אופן שיהיה אם בנגע ואם בשחין וממכות או מנתק כאמרו והצרוע אשר בו הנגע רוצה לומר והמצורע שכבר טמאו הכהן בעוד שיהיה בו הנגע יתאבל המתאבל על רוע מעשיו שגרמו לו החלאי' ההם כי אולת אדם תסלף דרכו ולכן בגדיו יהיו פרומים רוצה לומר קרועים וראשו יהיה פרוע שיגדל השער כאבל. והרלב"ג כתב שראשו יהיה פרוע רוצה לומר מכוסה וממה שאמר ועל שפם יעטה מורה שראשו יהיה גלוי ופיו מכוסה ויהיה על שפם יעטה לסתום הבל פיו כדי שלא יזיק לבני אדם הבריאים בהבל רוחו גם להיות נכר שהוא מצורע ויתרחקו ממנו כל עובר דרך לכן טמא טמא יקרא שיפרסם בקולו כי טמא הוא כדי שלא יקרבו אליו שאר האנשים ויטמא אותם וכל הימים אשר יהיה הנגע בו בדד ישב מחוץ למחנ' יהיה מושבו כדי שלא יטמא את אחרים וצריך הכהן לצאת לבקרו מחוץ למחנה. אבל אחרי שיטהר ישוב לאהלו כאשר אבאר:

פסוק מז

והבגד אשר יהיה בו נגע צרעת וגו' עד סוף הסדר. בענין צרעת הבגדים יש ספק גדול לפי שהנגע גדרו ומהותו הוא חולי באחד מאברי הב"ח המרגיש ישחיתהו מצורתו הטבעי' ובהיות הבגד דבר שאין בו הרגש איך יתכן שיהיה בו צרעת ואיך יאמר עליו הכתוב צרעת ממארת הנגע טמא הוא כי לשון ממאר' מורה על הכאב כמו סילון ממאיר. ומי שאין לו הרגש כבגד וכעור אין בו כאב וכמו שזכרתי בשאלות. וכתב הרלב"ג שלענין הצרעת בדברים הבלתי מרגישים האלה הוא שיגבר בהם הלחות הנכרי והחום הנכרי ויחלש החום היסודי שהיה מעמיד הלחויות אשר בהם באופן שיבואו אל הכלוי והפסד ההרכבה מצד התכת לחותיהם אשר בהם קיומם. שהמרא' המורה על כמו זה העפוש הוא הירוק או האדום כמו שימצא זה במקומות המעופשים כאשפות ומה שידמה לזה. ולפי שאין באלה הדברים התחלה תובילם אל הרפואה מזה העפוש כמו שהוא באדם בהיותו חי. צוה יתברך על אלו הדברים בזה האופן שישרפו להעיר על חסרון החומר ושמצד צורתו היה משתמש בו האדם. ונאסר בהנאה להורות בו על זה הענין ודבריו בזה הם דמיונות ורעיון רוח. כי הבריאות והחולי הם דברים יקרו במין האדם לא בצומחים ולא בצמר ובעור אחרי הפרדם מהחי ואף כי באבנים ובדוממים ואיך יצמח חולי הצרעת הבא מעפוש הדם והפסדו במה שאין בו דם ולא ליחה. אבל הרמב"ן כתב שהדבר הזה איננו בטבע כלל ולא היה בעולם צרעת בבגדים ובבתים אלא בהיות ישראל שלמים עם השם כי אז יהיה רוח השם עמהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במצב טוב וכאשר יקרה באחד מישראל חטא ועון יתהווה בעור בשרו או בבגדו או בביתו להודיעו שהשם סר מעליו ולכן אמר הכתוב ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם כי היא מכת השם בבית ההוא ואין זה נוהג אלא בארץ הקדושה שהיא נחלת השם אשר הוא שוכן בתוכה. וכתב הרב שכן היו בעיניו נגעי הבגדים שלא ינהגו אלא בארץ. ויקשה לדעתו למה לא אמר הכתוב כאן בנגע הבגדים כי תבואו אל הארץ כמו שאמר בצרעת הבתים ולמה לא יקרה הנגע כי אם בבגד צמר או בבגד פשתים או בשתי או בערב או בכל כלי עור ולא בשאר הכלים מן הדוממים והמתכו' והמשי ושאר הדברים. וראיתי מי שפירש שכל אלה המשפטי' הם לזהירו' המביא' לידי טהרה המביאה לידי קדושה וכל דבר היוצא חוץ מהטבע הוא זר ונמאס לנפש הטהורה ומונעת אותה מפעלותיה כשלובש' בגדים צואי' וכשיושב האדם בבתי' מטונפי' ומלוכלכי' גם כח הדמיון מתפעל מהם ומדמה אותו כמו הצרעת בגוף הב"ח. ומפאת כח הדמיון השאילה התורה אלה השמות נגע וצרעת בבגדים ואמר צרעת ממארת הנגע טמא הוא. ואמר בקרחתו או בגבחתו שהם שמות נאמרו בדרך השאלה על הבגדים ע"ד וכל חלקה טובה תכאיבו באבנים אז ירננו עצי היער נהרות ימחאו כף ודומיהם. ולכך נאמר בנגעי הבתים כנגע נראה לי בבית ולא אמר נגע ממש לפי שזה היה מפעלת הכח המדמה. וכל שלשת הדרכים האלה אין דעתי נוחה באחת מהם. לכן אחשוב בזה דעת אחר. והוא שיש מהדברי' ממה שישתמש האדם מהם לרפיונם ולהיותם קרובים אליו מאד יתפעלו בהתפעלותו ויפעלו בהם האיכיות הגוברים בגופו והנה המשי וצמר גפן וכל כלי המתכות מפני חמרם חזק לא יקבלו התפעלות והפסד משמוש האדם מאד כבגד הצמר ופשתים שהוא לובש אות' תמיד קרוב לגופו ובשרו הכתונת אשר עליו והלבוש והמעיל שעל הכתונת שאלו להיותם קרובים מאד לאדם וכן הפשוטים שמהם הורכבו בגד הצמר ובגד הפשתים שהם השתי מלשון (ישעי' י"ט) שתותי' מדוכאי' לפי שהשתי הוא עקר הנארג והם בחוטי אורך הבגד והערב הוא המתערב בתוכו לרחבו כי הם יסודות בגד הצמר ובגד הפשתים וכן העור הבלתי מעובד או בכל מלאכת עור מעובד כנעלים שכל אלה הם בלי ספק מתפעלים מאד בשמושי האדם. ובעבור זה חשש' התורה שמא המצורע בחליו ובהסגרתו נשתמש בבגדים והעור ההמה כי הם כסותו לבדו הם שמלתו לעורו ונעליו אשר ברגליו והם המטה אשר ישכב עלי'. ואולי שמפני זה יתפעלו אותם הבגדים והעור מאיכיות המצורע ועפוש גופו ויתראו בהם כתמים כמו שנתראו מראות הנגעים באדם. והכתמים המורים יותר על זה זכר שהם ירקרק או אדמדם. והירקרק אינו במראה הירוק החזק וכן האדמדם אינו האדום החזק אלא כמרא' הדם היבש שאינו אדום חזק והוא הדין לשאר הצבעים הבלתי טבעיים לבגד הלבן או כמו שזכרו חז"ל אין הדין הזה נוהג אלא בלבן ולא בשאר הבגדים הצבועים אף על פי שצבעם בידי שמים. והטעם בזה הוא לפי שלא יתראו הכתמים ההם בבגדים אם לא יהיו לבנים ואתה רואה בעיניך שפעמים רבות מזיעת האדם בחליו יצטבע החלוק אשר על בשרו כלו או קצתו ממה שהיה באבר היותר חולה. ומפני זה היה אפשר קרוב מה שחששה תורה במצורע רוצה לומר שאולי אחרי טהרתו ירצה להשתמש מאותם הבגדים והמנעלי' וידבק הטהור בטמא ההוא ואולי יחזירוהו לחליו. ולכך צוה שיראה זה אל הכהן והיא כדי שלא לחסר ממונם של ישראל יסגור הבגד ההוא שבעת ימים. ואם פשה יפשה הנגע ההוא רוצה לומר כתמו באותו בגד או שתי וערב או עור ידין שצרעת ממארת הנגע טמא הוא רוצה לומר שנכנס בבגד או בעור ההוא מהלחה המעופשת שהיה במצורע ולכן יטמא הכהן אותו. ולפי זה לא יהיה אמרו צרעת ממארת על הבגד כשנתנגע מעצמו אלא שבהיותו לבוש איש מצורע חומר הצרעת הממארת שהיה באיש המצורע ההוא נכנס בבגד או בעור ההוא לרפיונו. ולכן הנגע או העור טמא הוא וישרפוהו. ואמר או את כל כלי העור אשר יהיה בו נגע רוצה לומר שנשתמש בהם המצורע בימי נגעו כי מאות' צרעת ממארת שהיה במצורע נכנסה באותם הדברים שהיה משתמש בהם וקרובים אליו. ואם יראה הכהן והנה לא פשה הנגע בבגד או בכלי ההוא יצוה לכבסו ויסגירהו שבעת ימים שנית לראות אם תצא הטומאה והעפוש ההוא משם. ואם אחר הכבוס לא הפך הנגע את עינו רוצה לומר מראה הכתם אשר היה שם עם היות שלא פשה אותו כתם הנגע אין ספק שטמא הוא כי לא סרה טומאתו ממנו ולכך באש ישרפנו פחתת הוא רוצה לומר דבר פחות ונבזה הבגד ההוא. ואמר בקרחתו או בגבחתו להגיד שהדין שוה בין שיהיה זה בבגד ובעור מצד הפנים שהוא בקרחתו או מצד אחור שהוא בגבחתו כי פעמים יתראה הכתם משני צדדיו יחד ופעמים מצד אחד ולא מצד אחר. אבל אם ראה הכהן והנה כהה הנגע אחרי הכבס אותו רוצה לומר שכתם הנגע שהיה באותו בגד או עור הוסר כלו או מקצתו בכבוס ההוא לא יאמר כיון שנחלש הכתם ונתמעט טהור הוא אבל יקרע אותו כתם מן הבגד או מן העור ואותו חלק הנקרע ישרוף ואם אחרי כן יתראה עוד ויתחדש בבגד או בעור ההוא שום דבר מהכתם שהיה בו בתחלה ראוי שישפוט הכהן שפורחת הוא רוצה לומר שנשאר שמה כח העפוש ולכך יפרח שמה כי נסתבכה הליחה הרעה ההיא בתוך הבגד או העור ההוא ולכך באש ישרפו את הדבר אשר בו אותו כתם הנגע לא לבד מקום הכתם אלא הבגד או העור כלו. והבגד או השתי או הערב או את כל כלי עור אשר תכבס ועם הכבוס סר מהם הנגע לא יספיק הכבוס ההוא הראשון לטהרתו. אבל יכובס שנית ואז יטהר והכבוס הב' הזה כבר ידענו שהיה בטבילה במקוה. והנה הוצרך לומר אח"ז זאת תורת נגע הצרעת בגד שלא יתערב תורתו עם זאת תהיה תורת המצורע שהוא באדם בלבד. ועם מה שפירשתי בזה הותרה השאלה הי' בנגע בגדים. שהנה צותה תורה בהם להיותם דברים נמשכים מצרעת האדם. ואמנם צרעת הבתים נבאר במקומו והותרה ג"כ השאלה הי"א. והיא למה הביא כאן צרעת הבגד ואח"כ יזכור תורת המצורע ביום טהרתו ואח"כ יצוה על צרעת הבתים כי הנה נזכר כאן דין צרעת הבגדים להיותו דבר מצרן ונמשך מצרעות באדם. ושראוי שהבא לטהר מצרעתו צריך שגם כן יטהר את בגדיו שנשתמש בהם בימי צרעתו. והנה לא זכרה התורה אם סר הנגע בהסגר הראשון מה יהיה דינו. וכן לא זכרה מה יהיה הדין אם כהה אחר ההסגר הראשון והנה יתבאר שאם כהה אחר ההסגר הראשון לא יקרע ונשרף כמו הענין אם כהה אחר ההסגר השני אבל טעון כבוס והסגר כי התורה לא הבדילה בזה בין הפך את עינו אבל כיון שלא פשה הנגע טעון כבוס והסגר. ואמנם אחר ההסגר השני לא זכר מה יהיה דינו אם כהה או פשה אבל זכר הדין אם לא נשתנה מראהו אע"פ שלא פשה. והתבאר שמה שביאר בלא כהה ובלא פשה נוהג בכהה ופשה כי עמידת הנגע בעינו היא סימן טומאה וכן הדין בפשיון ואין הכהה סימן לסור הנגע ולא יהיה כהה ופשה מורה על הטומאה במדרגה שיורה עליו לא כהה ולא פשה. והוא מבואר שתוספת הנגע במראהו אינו למטה בהוראה על הטומאה מעמוד הנגע בעינו ולזה אם הוסיף חוזק במראהו ולא פשה יהיה דינו כאלו עמד בעינו ופשה וכל שכן שיהיה טמא אם הוסיף חוזק בעינו ופשה כמו שזכר זה הרלב"ג בזאת הפרשה בסוף דבריו: