מ"ג ויקרא יא יג
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו שקץ הם את הנשר ואת הפרס ואת העזניה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם אֶת הַנֶּשֶׁר וְאֶת הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְאֶת־אֵ֙לֶּה֙ תְּשַׁקְּצ֣וּ מִן־הָע֔וֹף לֹ֥א יֵאָכְל֖וּ שֶׁ֣קֶץ הֵ֑ם אֶת־הַנֶּ֙שֶׁר֙ וְאֶת־הַפֶּ֔רֶס וְאֵ֖ת הָעׇזְנִיָּֽה׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וְיָת אִלֵּין תְּשַׁקְּצוּן מִן עוֹפָא לָא יִתְאַכְלוּן שִׁקְצָא אִנּוּן נִשְׁרָא וְעָר וְעָזְיָא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וְיַת אִלֵין מִינַיָיא תְּשַׁקְצוּן מִן עוֹפָא דְלֵית לְהוֹן צִיבְעָא יְתֵירָא וּדְלֵית לֵיהּ זְפַקְתָּא וּדְקוּרְקְבָנֵיהּ לֵיתוֹי מַקְלִיף לָא יִתְאַכְלוּן שִׁיקְצָא הִינוּן יַת נִישְׁרָא וְיַת עוּזָא וְיַת בַּר גַזָא: |
רש"י
מפרשי רש"י
ואם גרסינן "לא תאכלו", דהוא במשנה תורה בעופות (דברים י"ד, י"ב), נמי לא קשה מידי, כי מה שהקשה הרא"ם דמה בכך, כיון דגלי קרא בחד זימנא דאסור אף בהנאה, מדכתיב (כאן) "לא יאכלו", אם כן מה בכך, אף על גב דכתיב "לא תאכלו", כבר ילפינן איסור הנאה, ותו לא צריך, אין זה סברא כלל, דודאי גבי חמץ שדרש תנא דבי חזקיה לאיסור הנאה (פסחים דף כא:), אף על גב דכתיב בכמה דוכתיה (דברים ט"ז, ג') "לא תאכל", משום דקרא סמך דהך אכילה - איסור הנאה, מדכתיב (שמות י"ג, ג') "לא יאכל", וכל מקום שכתיב "לא תאכל" מפרשינן גם כן איסור הנאה. אבל כאן ליכא למימר דהכתוב סומך על מה שנאמר בפרשת שמיני (כאן), דהרי במשנה תורה (דברים י"ד, ג'-כ"א) חוזר ושונה כל הפרשה הזאת, וכתב (דברים י"ד, י"ב) "לא תאכל", והרי משנה תורה תמיד לאסופי אתא (חולין דף סג:), ולא למעט, ואיך יתכן זה שיזכיר בפרשה זאת איסור אכילה והנאה, ובמשנה תורה - שהיא לאסופי - לא יאמר רק איסור אכילה, ודבר זה לא יתכן כלל. והכי אמרינן בפרק אלו טריפות (חולין סוף סג.) גבי "ראה" ו"דאה" אחת היא, מכדי משנה תורה לאסופי אתא, ועיין לקמן בפרשת ראה (דברים י"ד, י"ג). אבל אם נאמר ד"לא יאכל" לחייב על המאכיל לאחר, לא קשיא דלמה לא נכתוב זה במשנה תורה, דזה הדבר שאסור להאכיל לקטנים מלתא בפני עצמו, ובהא לא איירי במשנה תורה, ולא תליא בהא מלתא דשרצים, שהרי מה שאסר להאכיל לקטנים - הוא הדין בכל שאר איסור בעולם, כמו שנתבאר בפרשת אמור, ולפיכך (לא) הוי שפיר, אבל אם נאמר שאסר בהנאה, כיון דמשנה תורה לאסופי, הוי ליה למכתב שם אסור הנאה, ואין לומר דסמיך אהך קרא:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
וכתב הרמב"ן ז"ל כי הסימן בעופות הטמאים היא הדריסה, שכל עוף הדורס לעולם טמא, וכמו שהזכירו רבותינו ז"ל כי התורה הרחיקתו מפני שדמו מחומם לאכזריותו ושחור וגס, ומוליד המרה השחורה השרופה ונותן אכזריות בלב. וענין הדריסה הוא הצד ציד שירדוף ויתפשם חיים וידרסם בידו ויאכל אותם כאשר יעשה הנץ הגס הנקרא אסטו"ר והנץ הנקרא אשפרוי"ר. וטעם איסור העופות מפני אכזריות תולדותם. והבהמות ג"כ יתכן שיהיו מפני כן שאין במעלי הגרה ומפריסי הפרסה והשסועה דורס, והשאר כלן יטרפו.
והנה נמצא בתולדותן שנוי ממה שהזכירו חכמים שכל חלב הטהורים עומד וחלב הטמאים כלן איננו נקפא ולא יתגבן לעולם, והנה הם משונים, ויתכן מזה שיזיקו באברי הזרע ויהיה הזרע המתאסף מהליחה שבהם קרה ולחה לא תוליד כלל, או לא תוליד בטוב ונכון, מלבד שיש במותרים טובה ידועה בדרך הרפואות.
וראיתי בקצת ספרי הרפואות שחלב החזיר אם ינק היונק ממנו יהיה אותו נער מצורע, וזה לאות שיש בכלן סגולות רעות מאד, עד כאן.
ועוד יש לתת טעם באיסור העופות, כי לפי שהקב"ה בוחר הטוב ואוהב השפלות וכל שאר המדות הטובות, ושונא האכזריות וכל שאר המדות הרעות, לכך בחר בקרבנו בבריות השפלות והתמות, ומאותן שהוא יתעלה בחר בהן לקרבן צוה את ישראל שיהיה מאכלם מהן, וכשם שהוא יתברך מרחיק העופות הטמאים לצורך קרבן כן מרחיק אותם לצורך מאכלם של ישראל, וכל זה ללמדנו שהוא יתעלה שונא מדת הרע והאכזריות, ואוהב מדת הטוב והשפלות והתמות. ומטעם זה ימשלו הנביאים את הרשעים ובעלי הטבע האכזרי לעופות טמאים דורסים, הוא שכתוב (ירמיה מט) הנה כנשר יעלה וידאה ויפרוש כנפיו על בצרה, וכתיב (דברים כח) ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר, וכן ימשילום עוד לבהמות וחיות דורסות, הוא שכתוב (ירמיה ה) על כן הכם אריה ביער זאב ערבות ישדדם נמר שוקד על עריהם, והזכיר דוד המלך ע"ה (תהלים נח) מלתעות כפירים נתוץ ה', (שם נז) נפשי בתוך לבאים אשכבה. וימשילו הצדיקים בעלי המדות הטובות אוהבי השלום והתמימות לבהמות תמות ולעופות תמימים, הוא שכתוב (ישעיה ה) ורעו כבשים כדברם, וכתיב (מלאכי ג) ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק, וכתיב (הושע יא) יחרדו כצפור ממצרים וכיונה מארץ אשור, וכתיב (ישעיה ס) וכיונים אל ארובותיהם.
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
איסור המאכלים שאסרה התורה כבר חשבו רבים מהמפרשים שהוא מפני בריאות הגוף ורפואתו להיות המאכלים הרעים ההם מולידים ליחות רעות זהו דעת הרמב"ן בפסוק ואלה תשקצו מן העוף וחלילה לי מלהאמין כן לפי שאם כן היה ספר תורת האלהים במדרגת ספר קטן מספרי הרפואה הקצרים בדבריהם וטעמיהם ואין זה דרך תורת האלהים ועומק כונותיה. וגם שעינינו הרואות האומות האוכלים בשר החזיר השקץ והעכבר ושאר העופות והבהמות והדגים הטמאים חיים כלם היום חזקים כראי מוצק ואין עיף ואין כושל בהם. גם כי יש בריאות אחרות שהזקם מפורסם כאפעה נחש שרף ועקרב ולא נזכרו כאן בכלל האסורות. וגם יש מהעשבים והצמחים מזיקים מאד וממיתים בארסיותם כמו אליסו"ר וזולתם ממה שזכרו חכמי הרפואה ולא אסרה התורה אכילתם וכל זה ממה שיורה שלא באה התורה האלהית לרפאות את הגופות ולבקש בריאותם אלא לבקש בריאות הנפש ולרפאות תחלואיה ולכן אסרה המאכלים לפי שהיו מתעבים ומשקצים את הנפש הטהורה המשכלת ומולידות במזג האנושי אטימות וקלקול התאוות בעשותם באדם רוע מזג אשר ממנו תתהוה רוח הטומא' המטמאה הדעות והמעשים ומגרש רוח הטהרה והקדושה שעליה בקש דוד (תהילים נ״א:י״ב) ורוח קדשך אל תקח ממני. ואמר לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי ומפני זה אמר יתברך אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם כי בזה היה ענין האטימות והטומא' ולא קראם הכתוב מזיקים ולא מחליאים כי אם טמאים ותועבה להורות שהיה טעם איסורם מפאת הנפש ולא מפאת הגוף ובריאותו כי היה צריך לשלמות הנפש ובהירותה וזכותה שיתישר מזג הגוף ויהיו מזונותיו מולידים דם זך ומזוקק לא גס ועב ובלתי מיושר כמו שיתילד מן המאכלים האסורים. גם כי היו אז המאכלים האסורים ההם מתיחסים לעובדי ע"א וגם היום בארץ הודו אסור לאכול מן הבקר ומן הצאן כמו שזכר הרב המורה ובארצות אחרות אוכלות מאכלות אסורות מפני עבודת אלהיהם ולכך נקראו המאכלים האלה תועב' כמו שנקראת הע"א תועבה. הנה התבאר שהיה איסור המאכלות האלה מפני שלמות הנפש ובריאותה ולא מפאת הגוף והותרה בזה השאלה הח'. ואמנם למה אסר השם אכילת הבשר לגמרי לאדם הראשון והתירה כלה לנח ולבניו לגמרי ועתה לישראל התיר קצתה ואסר קצתה. הנה יתבאר סבתו בסדר ראה אנכי:
ואמנם הטומאות ראוי לדעת שיש בדברים הטמאים והמטמאי' מדרגות והמדרגה החמורה מכל הטומאות היא טומאת מת אדם כי היא מטמא' במגע ובמשא ובאהל והמתטמא ממנו הוא אב הטומאה ויטמא טומאת שבעה לפי שמת אדם הוא אבי אבות הטומאה ואחריה מצאנו טומאת צרעת שהיא חמורה אחרי הראשונה כי המצורע מטמא במגע ובמשא ובביאה והמתטמ' ממנו הוא ולד הטומאה ויטמא טומאת ערב ומושב ואינו מטמא בביאה כמו שיטמא הצרעת כל הבא אל הבית אשר הוא בו. ואחריהם הטומאות המפורסמות המפורשות בתורה מבני אדם כמו זבה ונדה ויולדת והזב ובועל נדה וזבה ויולדת יתבארו דינם במקומם. ואחריהם טומאת נבלת בהמה טמאה שהיא מטמאה במגע ובמשא טומאת ערב. ואחריה טומאת שמונה שרצים ושכבת זרע שמטמאי' אדם וכלים במגע ואינם מטמאים במשא ולא יטמא המתטמא מהם באופן שיתטמאו בגדיו. ואחרי אלה כלם טומאת נבלת בהמה טהורה שמת' והיא מטמאה במגע עד הערב והנושא אותה מטמא הבגדים. ואחריה טומאת נבלת העוף טהור שמטמא' בבית הבליע' ואינה מטמאה במגע ובמשא וכמו שבא כל זה בתורה. והנה מזה התחייבו לנו מזה הדרוש ה' שאלות. הא' אם היה אדם יותר שוה המזג מכל החיים למה היה הוא אבי אבות הטומאה ויותר מטמאה נבלתו מנבלת שאר הבהמות והמורכבים. והב' כמו שאדם בהיותו חי הוא מטמא בהיותו חוץ מגבול בריאותו ושווי מזגו כזב ומצורע נדה ויולדת למה לא היה כזה בבהמות ובעוף גם כן שיטמאו האסורים באכילה גם בחייהם בהיות מזגם משחת ורעוע ומנגד למזג האנושי ומפני זה אסרה תורה אכילתם והיה ראוי שכל מי שאסור אכילתו אחר מותו יהיה אסור במגע או במשא גם בחייו. והג' שהבהמה הטהורה אם נשחט' לאכילה אינה מטמא' כלל לא במשא ולא במגע אבל אם מתה מעצמה מטמאה במגע ובמשא. ולמה זה כי בהפרד ממנ' רוח החיים כבר נרחקה ממזג האדם ומה לי אם נשחטה או מתה מעצמה אחר שכבר היא מתה ואין השחיטה מתקן דבר במזגה ובטבעה. והד' בנבלת העוף הטמא שאינה מטמאה כי אם בהיותה בבית הבליעה כפי קבלת חז"ל ולמה לא תהיה נבלתה מטמאה בכל מקום כנבלת הבהמה הטמא' ולמה לא זכר הכתוב דבר מטומאת נבלת העוף. והה' למה לא זכר הכתוב דבר מטומאת הדגים הטמאים. וכמו שזכרתי כל זה בשאלות. והרלב"ג נתן הסבה בזה שהמעל' והכבוד הנמצא באדם על כל המורכבים אינו מפאת החומר אבל הוא מפאת הצורה ולכן כשנעדרה הצורה האנושית שמפני העדרה המות בא על האדם. היה המת יותר חסר ומטמא טומאה חמורה ומפני זה הב"ח הם למטה מטומאת האדם כמו שצורתם היא למטה מצורתו. ובעבור שהיו הב"ח לתועלת האדם וכאשר נעדר מהם אותו תועלת היו מטמאים וכמו שהאריך בזה. ואינו נכון בעיני:
ומה שיראה לי בזה כלו הוא שטומאת מת האדם היתה אבי אבות הטומאה והחמורה מכל הטומאות בבחינת הפועל ובבחינת המקבל ורצוני בבחינת הפועל לפי שנבלת האדם סרחונה מזיק מאד ומולידה עפוש רב בכל סביבותיו ומפסיד אויר הבית שהוא בו. ולזה אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא והיה זה לפי שהאדם בטבעו יותר שוה המזג מכל המורכבים היה שבהפסד מזגו ויציאתו משוויו יטה מאד אל ההפסד וההשחת' מכלם. כי הנה יקרה לו כמו שיקרה למאזנים השוים שבהיות הכף האחד השוה לכף השני בהחלט כשישימו דבר מועט בכף האחד תרד למטה לארץ והדבר המועט ההוא יטה אותה הרבה מפני שביציאתה מן השווי תטה אל קצה ההפלגה וההרחקה ממנו. וככה גוף האדם בהיותו חי מזגו הוא היותר שוה שאפשר וכשימות יצא מזגו מן השווי כל כך שפתאום במותו יהיה הסרחון וירבה העפוש בשעה אחת יותר ממה שיהיה לב"ח אחר שמת שיום אחד או יומים יעמוד מבלתי סרחון כלל. הנה אם כן מפאת הפועל שהוא גוף האדם תהיה טומאתו חמורה מאד. ואמנם מצד המתקבל המתפעל הוא לפי שהדבר יפעל בדומהו יותר ממה שיפעל במה שאינו דומה לו ולכן טומאת האדם יקבל ההתפעלות ממנה יותר אדם אחר דומה לו ממה שיקבל ויתפעל ממנה ב"ח ממין אחר. הנה התבאר למה היתה טומאת אדם המת יותר חמורה והותרה בזה השאלה הט'. ועם זה נשיב גם כן לשאלה הי' מטומאות האדם החי ומהקרבנות שחייבה התורה בעניניו שהנה האדם החי מטמא בהיותו מצורע או זב בועל נדה או זבה ויולדת וטמא מת מפני שהצרעת הוא עפוש והפסד גדול בגוף האדם וכן הזב ובועל נדה ויולדת וזבה והטמא מת שנעשה משחת וטמא ומזוהם בטבעו ומזגו מפני המת שנתקרב אליו או שאר המעופשים שנתערב עמהם וכן אוכלי בשר החזיר השקץ והעכבר שכלם יפסידו ליחותיהם ורוחותיהם בזה וכדי שהאדם יזהר מהתטנף בדברים המתועבים והמעופשים בהם ואפילו לבא באהליהם ולנגוע בכל טמא ומשאם ומושבם ומשכב' פן ידבק בו מאומה מהחרם אבל שנפשו תתעבם ותקוץ בם חייבה תורה אל הטמא שיביא קרבן ולהיות נבדל מן העם מחוץ למחנה הקדוש עד שירחץ ויחליף שמלותיו כי אז ישמר בכל כחו להשמר במגעם אך דם הנדות שהוא הכרחי לנשי' וסבת בריאותם לא חייבה תורה שתביא קרבן בטהרה אבל שתשב טמאה בסבת הגעול היוצא מגופה. רק הזבה ששופעת יותר מהמנהג הטבעי ימים רבים בלא עת נדתה וכן הזב כי זה יקרה ממותרות החומר הבלתי ישר המזג וכל שכן המצורע הצריכה להם התורה שיביאו קרבנות כפרה בטהרתם וכן היולדת והמפלת לרוב המותרות הנמאסות היוצאות מהם צוה שיביאו קרבן אבל קטן שתי תורים או שני בני יונה. אך טמא מת וטבול יום מבעלי קריין וטמא מגע שרץ והבא באהל מצורע לא הצריכם כפרה כי לא יוכלו רוב בני אדם להזהר מהם אף אם יזדרזו בכל יכלתם. והנה בענין האדם מפני שהפסיד ליחותיו ועפושיו יותר מזיק וכל שכן לאנשי מינו שיערה תורה כל הנזק הזה להזהיר בני אדם מכל טומאה. אבל בענין הב"ח ששמוש בני אדם בהם לא היה אפשר לעשות בהם בחייהם בכמו המשמרת וההרחקה הזאת. וגם שמותרות הב"ח אינם מזיקות לאדם כמותרות האדם שהוא ממינו ולכן לא היו הב"ח מטמאים הם והיוצא מהם בחייהם כאדם כי אם במותם והותרה בזה השאלה הי'. ואמרו גם כן שהיו הבהמות הטהורות מטמאות במיתתם ולא בשחיטתם לאכלה לפי שהבהמה הנשחטת היא בבריאותה וטוב מזגה ולכן לא ימצא בה הפסד ולא עפוש מתפשט באויר ומזיק לבני האדם הנוגעים בה. אבל כשמתה הבהמה מעצמה אין ספק שמתה מחמת חולי ועפוש ולכן תהיה מזקת במגע ובמשא כי גם בעבור זה אסרה התורה הטריפה וצותה לבדוק לדעת אם היה בה חולי מביא אל המות כדי שלא תאכל והותרה השאלה הי"א. והרלב"ג כתב שהבהמה השחוטה אינה מטמאה לפי שהיא לתשמיש האדם ולמאכלו. ואמנם נבלת העוף התחברו בה סבות לשלא חששה התורה אליו ראשונה למעט נזקו כי להיות מזגו מרוחק מאד ממזג האדם היה הזק נבלתו מעט מאד. ושנית מפני מעוט מציאותם כי לא ימצאו בתוך ישוב בני אדם נבלות עופות טמאים כמו שימצאו נבלות הבהמות הטמאות או הטהורות ולכן היתה נבלת הבהמה הטמאה והשרץ הטמא ככלב המת או חמור או סוס הנמצא בשוקים וברחובות יותר חמורה מנבלת הבהמה הטהורה מפני מעוט מציאותה כי רוב הבהמות הטהורות נשחטות ונאכלות גם שנבלת הבהמה הטהורה דומה לנבלת העוף הטמא למעוט נזקו ולמעוט מציאותו. אך נבלת העוף הטהור היא למטה מכלם למעוט נזקו ולמעוט מציאותו ולזה אינו מטמא אלא בבית הבליעה לפי שלא נחשבה לכלום טומאתו לכן לא זכרה התורה בבירור. והותרה עוד השאלה הי"א. ואמנם הדגים לפי שבצאתם מן המים ימותו לא עשה בהם הכתוב הבדל מהחיים אל המתים ולא לענין מגע ומשא גם כי אין בהם דבר לא עור ולא קרנות ולא טלפים כמו שהם בבהמות למה שיהנה מהם האד' כי אם לאכילה. האמנם אמר הכתוב אך מעיין ובור מקוה מים יהיה טהור ונוגע בנבלתם יטמא שהוא אזהרה גם לדגים הטמאים אשר במים שלא יגע בהם האדם הנשמר מהטומאות וכן צוה על המאכלים והזרעים שינתן עליהם מים עד שיזומנו לאכילה או יוכשרו לקבל הטומאה כדי להזהר מהם וכל שכן הכהנים הזריזים אוכלי הקדשים נתן להם חומר ומעלה יתירה לשמירה לאכול קדשיהם בטהרה וכל שכן מיני המשקים העלולים לקבל טומאה בטומאה קלה מפני שכל דבר משקה צריך להיות זך ונקי כי לא יסבלו נקיי הנפש לשתות דבר עכור ומלוכלך אך המאכל נאכל בכל מיני תקונים והרבה מיני צבעונים ולכן לא יעללו כל כך לקבל טומאה והוא הדין בזרעים כל עוד שלא ניתן מים עליהם לרחצם עדין לא נזדמנו למאכל אדם ולכך דומים למחובר לקרקע שלא יקבל טומא' וכן כלי חרש צריך להיות תוכו טהור מפני שמקבל גיעול רב ולזה אם נטמא אין לו תקנה וכלי חרש הם נקיים ואם מורק ושוטף במים יטהר. וכלי מתכות אשר יבא באש יעבירו באש וטהר ותכלית כל זה להיות עם קדוש לה' ולא יראה בו ערות דבר ושב מאחריו. הנה התבארו טעמי הטומאות האלה וסבותיהן על דרך כלל ומה שיבא אח"ז בדרך פרט ובענין טהרתן נבאר כל דבר ודבר כפי מקומו. אמנם הרלב"ג נהג בזה כולו דרך אחר כמו שמבואר בדבריו וכל דרך איש ישר בעיניו: תם ונשלם תל"ע:כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
מדרש ספרא
• לפירוש "מדרש ספרא" על כל הפרק •
מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה ג (עריכה)
"תשקצו"-- לאסור צירם ורוטבן וקיפה שלהם ואת ביציהם ואת עורותיהם ואת עירוביהם.
'הם' ו'מן' -- הרי אלו מיעוטים; פרט לחרטום ולצפרנים ולכנפיים ולנוצה שלהם.
מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק ה (עריכה)
[א] "לא יאכלו"-- לחייב את המאכיל כאוכל.
- או - "לא יאכלו" לאוסרם בהנאה?...
- תלמוד לומר (דברים יד, יב) "לא תאכלו". הא כיצד? בהנאה מותרים, באכילה אסורים. הא מה אני מקיים "לא יאכלו" לחייב את המאכיל כאוכל.
[ב] "את הנשר ואת הפרס ואת העזניה" -- ר' ישמעאל אומר נאמר כן 'נשר' ונאמר להלן 'נשר'. מה נשר האמור כאן עשה את כל האמורים עם הנשר בל תאכיל כבל תאכל, אף נשר האמור להלן נעשה את כל האמורים עם הנשר בל תאכיל כבל תאכל.