מ"ג דברים לב כו


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
אָמַ֖רְתִּי אַפְאֵיהֶ֑ם
אַשְׁבִּ֥יתָה מֵאֱנ֖וֹשׁ זִכְרָֽם׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
אֲמַרִית יְחוּל רוּגְזִי עֲלֵיהוֹן וַאֲשֵׁיצֵינוּן אֲבַטֵּיל מִן בְּנֵי אֲנָשָׁא דּוּכְרָנְהוֹן׃
ירושלמי (יונתן):
אֲמָרִית בְּמֵימְרִי לְמֵיכְלֵי מִנְהוֹן רוּחַ קוּדְשִׁי אֲשַׁיֵיר בְּהוֹן קָלִיל כִּגְבַר דְחָצִיד חַקְלֵיהּ וּמְשַׁיֵיר אַרְעָא חֲדָא אַבְטוֹל מִסְפָּר יֵיחוּס אֱנוֹשׁ דוּכְרָנֵהוֹן:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"אמרתי אפאיהם" - אמרתי בלבי אפאה אותם ויש לפרש אפאיהם אשיתם פאה להשליכם מעלי הפקר ודוגמתו מצינו בעזרא ותתן להם ממלכות ועממים ותחלקם לפאה להפקר וכן חברו מנחם ויש פותרים אותו כתרגומו יחול רוגזי עליהון ולא יתכן שא"כ הו"ל לכתוב אאפאיהם אחת לשמוש ואחת ליסוד כמו אאזרך אאמצכם במו פי והא' התיכונה אינה ראויה בו כלל ואונקלוס תרגם אחר לשון הברייתא השנויה בספרי החולקת תיבה זו לג' תיבות אמרתי אף אי הם אמרתי באפי אתנם כאילו אינם שיאמרו רואיהם עליהם איה הם

רשב"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

אמרתי אפאיהם: ואסלקם מן העולם אם לא שכעס אויבים אגור ויראתי פן יאמרו ידינו רמה וגו' פן ינכרו לומר למפרע שהם עשו ולא אני:
כי גוי האומות אובד עצות המה כמו מספד תמרורים מקל לבנה לפי שהם דבוקים מעשר בקר וצאן אבל אילו חכמו האומות יאמרו איכה ירדוף אחד ממנו אלף מישראל מה שהיו רגילין בנו אם לא צורם כי מכרם בידינו לפי שחטאו לו, וכן אמר למעלה הצור תמים פעלו:


רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"אפאיהם" - אמרו המדקדקים אפזרם בכל פאה ואם כן יהיה טעם "אמרתי" שהיה הרצון לפניו במדת הדין שיהיו ככה לעולם מפוזרים בכל פאה ושיהיה זכרם מאנוש נשבת לעד לולי כעס אויב אגור ועל דעתי היא מלה מורכבת כאשר הזכירו בספרי (האזינו כו) אף אי הם אבל טעמה שאשיתם במקום פאה ובענין שיאמרו עליהם גם אי הם לומר שלא ישאר להם שם ושאר בגוים ולא יודע מקומם איה והנה ירמוז לגלות עשרת השבטים שגלו לנהר גוזן (מלכים ב יז ו) הוא שהחכמים קורין סמבטיון כי נקרא גוזן מלשון ויגז שלוים (במדבר יא לא) אתה גוזי (תהלים עא ו) כי העומדים אחריו מוסרים מבני אדם וקורין אותו סמבטיון מפני שביתתו בשבת כי יום השבת בלשון ההוא סבט כאשר הוא בערבי ונהוג בלשונם להוסיף בתארים "יון" אזוביון חוריון מוליון וכן הרבה

"אשביתה מאנוש זכרם" - גלותנו בין העמים אנחנו יהודה ובנימין שאין לנו זכר בעמים ולא נחשב לעם ואומה כלל והנה יאמר הכתוב כי היה במדת הדין להיותנו כן בגלות לעולם לולי כעס אויב ויורה זה כי בגלותנו עתה תמה זכות אבות ואין לנו הצלה מיד העמים רק בעבור שמו הגדול ית' כענין שאמר ביחזקאל (כ מא מד) וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם ונקדשתי בכם לעיני הגוים וידעתם כי אני ה' בעשותי אתכם למען שמי לא כדרכיכם הרעים וכעלילותיכם הנשחתות בית ישראל וכן נאמר עוד (שם פסוק ט) ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים וגו' ולכך הזכיר משה בתפלתו (במדבר יד טו) ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר וגו' והשם יתברך הודה לו בזה (שם פסוק כ) ויאמר ה' סלחתי כדברך והטעם בטענה הזאת איננו כרוצה להראות כחו בין שונאיו כי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו אבל השם ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו ושם הרשות בידו להרע או להטיב וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם לא נשאר רק העם הזה לשמו ופרסם בהם באותות ובמופתים כי הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים ונודע בזה לכל העמים והנה אם ישוב ויאבד זכרם ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם ואם אדם יזכיר כן יחשבו כי היה כח מכחות המזלות והכוכבים וחלף ועבר והנה תהיה כוונת הבריאה באדם בטלה לגמרי שלא ישאר בהם יודע את בוראו רק מכעיס לפניו ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת העולם שיהיה רצון מלפניו להקים לו לעם כל הימים כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו מכל העמים וזה טעם כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם (פסוק לו) שיזכור ה' ברחמים כי הם עמו מאז ויזכור כי הם עבדיו שעמדו לו בגלותם כעבדים לסבול הצרות והשעבוד וכענין שנאמר (ישעיהו סג ח) ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו וכבר רמזתי בבריאת האדם סוד נשגב ונעלם צריך ממנו שנהיה לו לעם והוא יהיה לנו לאלהים כענין שנאמר (ישעיהו מג ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו'

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


אמרתי אפאיהם. אפזרם לכל פאה. וכתב הרמב"ן ז"ל, אמרתי, היה הרצון לפני שיהיו ככה לעולם מפוזרים בכל פאה שיהיה זכרם נשכח מאנוש, לולא כעס האיוב. וירמוז זה לגלות עשרת השבטים שגלו לנהר גוזן, הוא שהחכמים קורין אותו נהר סבטיון, ונקרא גוזן מלשון (במדבר יא) ויגז שלוים, (תהלים עא) אתה גוזי, כי העומדים אחריו מוסרין מבני אדם, וקורין אותו סבטיון מפני שביתתו בשבת, כי יום שבת בלשון ההוא סבט, גם בערב, ונהוג בלשונם להוסיף בתארים יון, כמו אזוביו"ן מוליו"ן חוריו"ן, וכן הרבה, עד כאן לשון הרב ז"ל.
ואף על פי שהתורה דברה בזה ברמיזה ודרך קצרה הנה יש לנו באור מדברי רז"ל במקומות מפוזרים, והוא שאמר בבראשית רבה פרשת ויצא יעקב, אמר רבי יהודה בר ר' סימון לא למקום שגלו עשרת השבטים גלו יהודה ובנימן, שעשרת השבטים גלו לפנים מנהר סבטיון ויהודה ובנימן מפוזרים בכל הארצות.


ובמדרש שיר השירים (שיר א) אף ערשנו רעננה, אלו עשרת השבטים שגלו לפנים מנהר סבטיון.
ובירושלמי דסנהדרין פרק חלק, שלש גליות גלו ישראל, אחת לפנים מנהר סבטיון ואחת לדפני של אנטוכיא ואחת שירד ענן וכסה אותם, וכשם שגלו הם לשלש גליות כן שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה גלו לשלש גליות, מה טעם (יחזקאל כג) בדרך אחותך הלכה ונתת כוסה בידך. וכשהם חוזרין משלש גליות הן חוזרין, שנאמר (ישעיה מט) לאמר לאסורים צאו, אלו שגלו לפנים מנהר סבטיון, לאשר בחשך הגלו, אלו שירד עליהם הענן וכסה אותם, על דרכים ירעו, אלו שגלו לדפני של אנטוכיא.


ובתוספתא דסנהדרין, רבי אומר עשרת השבטים יש להם חלק לעוה"ב שנאמר (שם כז) והיה ביום ההוא יתקע וגו' והנדחים בארץ מצרים, אלו עשרת השבטים. ובתורת כהנים אמר (ויקרא כו) ואבדתם בגוים, רבי עקיבא אומר אלו עשרת השבטים שגלו למדי.

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"אמרתי אפאיהם" אשאיר איזו פאה מהם והמותר אכלם כמו שאעשה באחרית הימים אחרי שלא השגתי שלמותם לא במתן תורה ולא בארץ ישראל ולא בגלות כאמרו כי בהר ציון ובירושלים תהיה פליטה כאשר: אמר ה' ובשרידים אשר ה' קורא:

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)

אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם. אפאיהם פירש"י אמרתי לשיתם הפקר כפאה, וכי הפאה לבדה הפקר והלא לקט שכחה ופאה כולם הפקר ולמה נקט פאה דווקא. ונראה שהזכיר כאן הפאה, והשכחה, כי אפאיהם, היינו פאה, אשביתה מאנוש זכרם, היינו שכחה, כי אם ישבית זכרם כי לא יזכור אותם הרי הם הפקר כמו השכחה שאין לבעל הבית חלק בפאה ושכחה, כך במקום שנאמר כי חלק ה' עמו, אסירם מנגד פני כי לא יקראו על שמי עוד, אבל לקט לא הזכיר כי אמרו רז"ל (משנה, פאה ו, ה) שנים לקט שלשה אינו לקט וכאן יהיו המפוזרים יותר מן שנים ע"כ אין להם דין לקט האסור לבעליו אלא עתיד הקב"ה ללקטם שנאמר (ישעיה כז, יב) ואתם תלקטו לאחד אחד וגו'.

ומ"ש תלקטו בשורק משמע ע"י אחר כי יהיו נלקטים ע"י מלך המשיח, ולפי ששנים במקום אחד הוי לקט ע"כ יהיו נלקטים דוקא ע"י מלך המשיח שנאמר בו (זכריה ט, ט) עני ורוכב על חמור, ועני מותר בלקט של אחד אחד דהיינו שתים דהוי לקט לכך נאמר ואתם תלקטו לאחד אחד דהיינו שתים, אבל כשהמפוזרים רבים יותר משנים במקום אחד אז הקב"ה בעל הבית של כל העולם ילקט בעצמו ובכבודו ית' ז"ש (ישעיה יז, ה) וזרועו שבלים יקצור והיה כמלקט שבלים בעמק רפאים, משמע שהקב"ה בזרועו ילקטם לא ע"י אחר לפי שלא הזכיר שמה לאחד אחד משמע שהנלקטים יותר מן שנים במקום אחד והם לא יצאו מן רשות בעל הבית לעולם. וזה רמז נכון ויקר.

מדרש ספרי (כל הפרק)(כל הפסוק)

אמרתי אפאיהם - אמרתי באפי איה הם:

אשביתה מאנוש זכרם - לא יהו בעולם. אבל מה אעשה להם?...

בעל הטורים (כל הפרק)(כל הפסוק)

אשביתה מאנוש זכרם. ס"ת למפרע משה. לולי משה בחירו עמד בפרץ:

<< · מ"ג דברים · לב · כו · >>