מ"ג דברים יב יז
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך ותירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך וכל נדריך אשר תדר ונדבתיך ותרומת ידך
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
לֹֽא־תוּכַ֞ל לֶאֱכֹ֣ל בִּשְׁעָרֶ֗יךָ מַעְשַׂ֤ר דְּגָֽנְךָ֙ וְתִירֹשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֔ךָ וּבְכֹרֹ֥ת בְּקָרְךָ֖ וְצֹאנֶ֑ךָ וְכׇל־נְדָרֶ֙יךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּדֹּ֔ר וְנִדְבֹתֶ֖יךָ וּתְרוּמַ֥ת יָדֶֽךָ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | לֵית לָךְ רְשׁוּ לְמֵיכַל בְּקִרְוָךְ מַעְשַׂר עֲבוּרָךְ וְחַמְרָךְ וּמִשְׁחָךְ וּבְכוֹרֵי תוֹרָךְ וְעָאנָךְ וְכָל נִדְרָךְ דְּתִדַּר וְנִדְבָתָךְ וְאַפְרָשׁוּת יְדָךְ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | לֵיתֵיכוֹן רַשָּׁאִין לְמֵיכוּל בְּקִירְוֵיכוֹן מַעַשְרֵי עִיבּוּרֵיכוֹן חַמְרֵיכוֹן וּמִשְׁחֵיכוֹן וּבִיכּוּרֵי תּוֹרֵיכוֹן וְעַנְכוֹן וְכָל נִדְרֵיכוֹן דְּתִדְרוּן וְנִסְבָתֵיכוֹן וְאַפְרָשׁוּת יְדֵיכוֹן: |
רש"י
"לא תוכל" - רבי יהושע בן קרחה אומר יכול אתה אבל אינך רשאי כיוצא בו (יהושע טו) ואת היבוסי יושבי ירושלים לא יכלו בני יהודה להורישם יכולים היו אלא שאינן רשאין לפי שכרת להם אברהם ברית כשלקח מהם מערת המכפלה ולא יבוסים היו אלא חתיים היו אלא על שם העיר ששמה יבוס כך מפורש בפרקי דר"א והוא שנא' (שמואל ב ה) כי אם הסירך העורים והפסחים צלמים שכתבו עליהם את השבועה
"ובכורות בקרך" - אזהרה לכהנים
"ותרומת ידך" - אלו הבכורים
[כג] אבל אינך רשאי. ונראה לתקן הלשון לפי הפשט, לכך כתב "לא תוכל", שלא יאמר האדם הני מילי כשאפשר לבא אל המקדש, שהוא בריא, אבל חולה וכיוצא בו, שאי אפשר לבא אל המקדש, אפשר שהוא מותר לאכול בכל מקום שרוצה, לכך כתב שאי אפשר לאכול בשעריך, אפילו אי אפשר לך לבא אל המקדש מחמת אונס - לא תוכל:
[כד] אזהרה לכהנים. דהא אי אפשר לומר שהוא אזהרה לישראל, שהרי אפילו בירושלים אסור לאכול הבכור להם, ואם כן איך יתכן לפרש "לא תוכל לאכול בשעריך", דמשמע הא בירושלים יש להם לאכול:
[כה] ותרומת ידך אלו בכורים. וליכא למילף מקל וחומר ממעשר שני, שהוא מותר לזרים, האוכל חוץ לחומה בלאו (רש"י ד"ה לא), בכורים - שהם אסורים לזרים - כל שכן שהם בלאו. וליכא למימר תרומה יוכיח, שאסור לזרים (ויקרא כ"ב, י'), ומותר לאכול חוץ לירושלים, דמה לתרומה שאין כאן אפילו מצוה להביאו לירושלים, אבל בכורים דאיכא עשה להביאו לירושלים - יהיה נמי בלאו. דודאי איכא לתרץ דאין מזהירין מן הדין:
ומה שהוצרך (רש"י) לחזור ולפרש פה 'אלו בכורים', מפני שהוה אמינא דוקא דלעיל (פסוק ו) כתוב "ותרומת ידכם" אצל "מעשרותיכם", הוא דומיא דמעשר, דהוא מין פירות (להלן יד, כב), אבל כאן כתב "ותרומת ידך" אצל נדרים ונדבות, ומשמע דגם תרומת ידך דומה לו, ולאו בכורים הם, הוצרך לפרש דגם כן כאן איירי בבכורים:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
לא תוּכַל – רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: יָכוֹל אַתָּה אֲבָל אֵינְךָ רַשַּׁאי. כַּיּוֹצֵא בּוֹ, "וְאֶת הַיְבוּסִי יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַיִם לֹא יָכְלוּ בְנֵי יְהוּדָה לְהוֹרִישָׁם" (יהושע טו,סג), יְכוֹלִים הָיוּ אֶלָּא שֶׁאֵינָן רַשָּׁאִין (ספרי עב), לְפִי שֶׁכָּרַת לָהֶם אַבְרָהָם בְּרִית כְּשֶׁלָּקַח מֵהֶם מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה. וְלֹא יְבוּסִים הָיוּ אֶלָּא חִתִּיִּים הָיוּ, אֶלָּא עַל שֵׁם הָעִיר שֶׁשְּׁמָהּ "יְבוּס" [נִקְרָאִים יְבוּסִים]. כָּךְ מְפֹרָשׁ בְּפִרְקֵי דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר (פ' לו). וְהוּא שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי אִם הֱסִירְךָ הָעִוְרִים וְהַפִּסְחִים" (שמ"ב ה,ו), צְלָמִים שֶׁכָּתְבוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַשְּׁבוּעָה.
וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ – אַזְהָרָה לַכֹּהֲנִים.
וּתְרוּמַת יָדֶךָ – אֵלּוּ הַבִּכּוּרִים (ספרי שם).
מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
לא תוכל לאכול בשעריך. ר' יהושע בן קרחה אומר, יכול - (אני) אבל איני רשאי. כיוצא בו אתה אומר (יהושע טו), ואת היבוסי יושבי ירושלים לא יכלו להורישם - יכולים היו, אבל אינם רשאים.
מעשר. אין לי אלא טהור, טמא מנין? ת"ל דגנך.
לקוח בכסף מעשר מנין? ת"ל תירושך.
אין לי אלא טהור. טמא מנין? ת"ל ויצהרך.
ר' שמעון אומר, מכלל שנאמר לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא, היכן הוא מוזהר, איני יודע. ת"ל לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך.
יכול הנותן במתנה יהא חייב - ת"ל לא תוכל לאכול בשעריך, האוכל חייב, ואין הנותן במתנה חייב.
(מכות טו וש"נ) רבי יוסי אומר, יכול לא יהיו חייבים אלא על טבל שלא הורם ממנו כלום; מנין הורם ממנו תרומה ולא הורם ממנו מעשר ראשון, מעשר ראשון ולא הורם ממנו מעשר שני, (מעשר שני ולא הורם ממנו) [ואפילו] מעשר עני מנין - ת"ל לא תוכל לאכול בשעריך.
רבי שמעון אומר, לא בא הכתוב אלא ליתן מחיצה בין קדשי קדשים לקדשים קלים.
ותרומת ידך - אלו הבכורים. וכי מה בא הכתוב ללמדנו? אם (לאכול) [לאוכל] ביכורים חוץ לחומה - קל וחומר ממעשר! ומה מעשר שמותר לזרים, האוכל ממנו חוץ לחומה עובר בלא תעשה; ביכורים שהם אסורים לזרים - האוכל מהם חוץ לחומה אינו דין שהוא עובר בלא תעשה! (נדבתך אלו תודה ושלמים. וכי מה בא ללמדנו) הא לא בא הכתוב ללמדנו, אלא לאוכל ביכורים עד שלא קרא עליהם (שב) [שהוא] בלא תעשה.
ונדבתיך, אלו תודה ושלמים. וכי מה בא ללמדנו? אם לאוכל תודה ושלמים חוץ לחומה - קל וחומר ממעשר! ומה מעשר שאין חייבים עליו משום פגול ונותר וטמא, האוכל ממנו חוץ לחומה עובר בלא תעשה; תודה ושלמים שחייבים עליהם משום פיגול ונותר וטמא, האוכל מהם חוץ לחומה אינו דין שהוא עובר בלא תעשה! הא לא בא הכתוב ללמדך, אלא לאוכל תודה ושלמים לפני זריקת ד[מי]ם, שהוא עובר בלא תעשה.
ובכורות , זה הבכור. וכי מה בא הכתוב ללמדנו? אם לאוכל בכור חוץ לחומה - קל וחומר ממעשר! אם לפני זריקת דמים - קל וחומר מתודה ושלמים! ומה תודה ושלמים (שמותרים לזרים) האוכל מהם לפני זריקת דם עובר בלא תעשה, בכור (שאסור לזרים) [שקדושתו מרחם], האוכל ממנו לפני זריקת דם - אינו דין שיהא עובר בלא תעשה! הא לא בא הכתוב ללמדך, אלא לזר שאכל בשר בכור בין לפני זריקת דמים בין לאחר זריקת דמים, שיהא עובר בלא תעשה.
בקרך וצאנך, זו חטאת ואשם. (מכות יב) וכי מה בא הכתוב ללמדנו? אם לאוכל חטאת ואשם חוץ לחומה - קל וחומר ממעשר! [אם] לפני זריקת דמים - קל וחומר מתודה ושלמים! [אם] לאחר זריקת דמים - קל וחומר מן הבכור! ומה בכור שהוא קדשים קלים, האוכל ממנו לאחר זריקת דמים עובר בלא תעשה; חטאת ואשם שהם קדשי קדשים, האוכל מהם (לפני) [לאחר] זריקת דמים, אינו דין שיהא עובר בלא תעשה! הא לא בא הכתוב ללמדך, אלא לאוכל חטאת ואשם חוץ לקלעים, שהוא עובר בלא תעשה.
ונדריך, זו עולה. (מכות שם) וכי מה בא הכתוב ללמדנו? אם לאוכל עולה חוץ לחומה - קל וחומר ממעשר! [אם] לפני זריקת דמים - קל וחומר מתודה ושלמים! [אם] לאחר זריקת דמים - קל וחומר מן הבכור! [אם] חוץ לקלעים - קל וחומר מחטאת ואשם! ומה חטאת ואשם שמותרים באכילה, האוכל מהם חוץ לקלעים עובר בלא תעשה; עולה שאסור באכילה, האוכל ממנה חוץ לקלעים, אינו דין שיהא עובר בלא תעשה! הא לא בא הכתוב ללמדך, אלא לאוכל עולה בין לפני זריקת דמים בין לאחר זריקת דמים, בין לפנים מן הקלעים בין חוץ לקלעים, שעובר בלא תעשה.
מלבי"ם - התורה והמצוה
ל.
לא תוכל לאכל בשעריך . בא לשון זה כ"פ על האזהרה, ר"ל שאין לך יכולת ע"ז, מפני שאי אתה רשאי; הגם שלולא האזהרה היית יכול.
ובא לשון זה לרוב, במקום שבענין אחר יכול לעשות כן.
- כמו באונס ומוציא שם רע - לא יוכל שלחה כל ימיו, הגם שנשים אחרות יכול לשלחם.
- ובאבדה - לא תוכל להתעלם, הגם שיש לפעמים מציאות שתוכל להתעלם. כמו אם הוא כהן והאבדה בבה"ק, או שאמר לו אביו היטמא.
ולכן נגד מ"ש שבעת היתר הבמות יוכלו לאכול שלמים בכ"מ, עתה בשעת איסור הבמות - לא תוכל לעשות כן, מפני שאינך רשאי.
לא.
מעשר דגנך ותירשך ויצהרך. היל"ל סתם "מעשרותיך", כמ"ש ב ראה יב וב ראה יט . וע"כ אמר שרצה לרמז על ארבעה מיני מעשרות:
0. [א] מעשר טהור.
1. [ב] מעשר טמא שלא יאכלנו בלא פדיון חוץ לחומה.
2. [ג] לקוח בכסף מעשר. שא"א לאכלו כלל אף ע"י פדיון, כי אינו נפדה חוץ לירושלים.
3. [ד] לקוח בכסף מעשר שנטמא. והוא אסמכתא דהא במכות יג ופ"ק דכריתות, שלכן הזכיר דגנך תירושך ויצהרך, לחייב על כאו"א בפ"ע. וכמ"ש הרמב"ם (הל' מעשר שני ב ה), ועיין לקמן ( ראה קמא )
לב.
לא תוכל לאכל בשעריך. ר"ש מפרש שנגד מ"ש רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בכל שעריך הטמא והטהור , אומר - לא תוכל לאכל בשעריך [ הטמא והטהור ] מעשר דגנך. כי מ"ש לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא, הוא רק וידוי, כמ"ש רש"י בפסחים כד, ולמד הלאו מכאן. ועתה שלמד הלאו מכאן - ידענו שמ"ש לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא הוא מוזהר עליו. וכמ"ש הרמב"ם (מ"ש ג): "ללמוד לאו מכאן".
ופסחים (שם) תפס הלאו - לא בערתי ממנו בטמא. והתוס' שם הקשו ממ"ש בכאן שאין ללמוד אזהרה מפסוק זה. ולק"מ - שאחר שלמד ר"ש מן לא תוכל לאכל בשעריך - ידעינן שמ"ש לא בערתי ממנו בטמא הוא אזהרה.
וכן בספרא ( ויקרא שיז ) - ראב"י אומר, מתוך שנאמר לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא, יכול ישראל שאכלו את המעשר אוננים או בטומאה יביאו קרבן עולה ויורד; סמך ג"כ על פסוק דכאן. ומ"ש ולא בערתי ממנו בטמא - הגיה הגר"א: "בין שאני טמא והוא טהור, בין שאני טהור והא טמא, היכן הוא מוזהר". שכן לשון הגמ'.
ומ"ש יכול הנותן במתנה – פי' הז"ר שיכול שאם אכלו המקבל מתנה חוץ לירושלים, יהיה הנותן חייב.
לג.
לא תוכל לאכל בשעריך. הלשון בלתי מדוקדק. שבין הדברים שחשב פה, יש דברים שאסור לאכלם גם בירושלים, כמו חטאת ואשם. והי"ל לומר לא תוכל לאכול בכל מקום , כמו שפתח – פן תעלה עולותיך בכ"מ. ואמר ר' יוסי שבא לרמז כונה שניה. שהוא אזהרה למי שאינו מוציא את המעשר ואכלו בעצמו, אפי' מעשר עני. וזה מרמז במ"ש לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך - שתאכל הטבל הטבול למעשר עני, בענין שתאכל דגנך עם המעשר שבו בשעריך, הפך ממ"ש במ"ע - ואכלו בשעריך ושבעו, כמו שפי' בגמ' מכות טו.
לד.
לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וכו' . כבר כתבנו ( ראה יא ) שהלשון בלתי מדוקדק, דהא בכאן חשיב גם חטאת ואשם ועולה, והם אסורים גם בירושלים! וע"ז הקדים ר"ש, שמ"ש פה בשעריך, לא בא על הכונה שבא בכ"מ - לציין כל ערי ישראל חוץ מירושלים. רק מציין חוץ להמחיצה, כ"א לפי מחיצתו. והוא ההפך של לפני ה' , שהוא מציין בתוך המחיצה, כ"א לפי מחיצתו. בקדשי קדשים נקרא לפני ה' - לפנים מן הקלעים, ובקדשים קלים נקרא לפני ה' - כל ירושלים (כנ"ל ראה יג ). ובהפך - ציין במלת בשעריך, כל שהוא חוץ למחיצתו הראויה לו - כ"א לפי מה שהוא. וז"ש: "לא בא הכתוב אלא ליתן מחיצה בין קדשים קלים לק"ק".
ועפ"י הקדמה זו - שמלת בשעריך אינו מציין ערי המדינה דוקא, רק מציין חוץ למחיצה; עפ"ז חדש ר"ש - שמציין ג"כ אם אוכל דבר שלא כפי דין אכילתו, שבזה נקרא שאתה אוכל בשעריך. ר"ל - אכילה דומה כאכילה בשעריך, שאינו מקפיד בו על דינים והלכות מיוחדים באכילת קדשים. והוציא עפ"ז, שבכל אלה שחשב פה ביחוד, יש בכ"א איסור חדש (=מחודש) , חוץ מאיסור אכילת חוץ לחומה, ובארו זה במכות טו במסקנא. משום שהכתובים דפה מיותרים, דהא כבר חשב הפרטים דפה שני פעמים: ( ראה יב ו ) והבאתם שמה עולותיכם . ( ראה יב יא ) שמה תביאו וכו', עולותיכם וזבחיכם וכו' . והי"ל לומר פה: "לא תוכל לאכלם בשעריך"! וע"כ (=ועל כרחך)שלכן חזר כ"א, כדי שנלמד בכ"א דבר חדש:
- כי יקשה למה ליה למפרט בכורים, הא ק"ו ממעשר! וע"כ, שמרבה - אם לא אכלם כדינם בקריאה; שזה נקרא ג"כ אכילה בשעריך.
- ועוד יקשה למה ליה למפרט תודה ושלמים, הא נלמד מק"ו! וע"כ מרבה אוכל לפני זריקת דמים, ובבכור מרבה - אם אכלו זר. וכל אלה נקראים ג"כ בשם "אוכל בשעריך", כי נאכלו שלא כמצותן.
ובכ"ז א"א להוציא גם מפשוטו - שהזהיר בכל אלה שלא להוציאם חוץ לחומה, כפשטות לשון לא תוכל לאכל בשעריך. רק שאחר שע"ז לא היה צריך לפרט כל אלה בפרטות, למדינן ג"כ ש בשעריך כולל ג"כ כל מה שאכלו שלא כמצותו וכמחיצתו. שכן תראה ברמב"ם בס' המצות (במל"ת קמד קמה קמו קמז קמט) וכן בחבורו למד מפסוק זה, לאו - לחוץ לחומה; ולאוין שחשב ר"ש.
והנה במה שמקשה גמ' מכות יז על ברייתא דפה - וכי מזהירין מן הדין! יש להשיב לפי מ"ש ההמ"ג עמ"ש בספרא פ' שמיני סט, שאזהרת שאר בהמה טמאה למדינן מק"ו. דאף שאין עונשין מה"ד, כיון שיש לאו הבא מכלל עשה וק"ו - עונשין מה"ד. וכ"ד הרמב"ם והרמב"ן מ"ש בפי' שם. וא"כ גם כאן, כיון שיש בכל אלה ק"ו ולאו הבא מכלל עשה - מזהירין מן הדין. רק מה שאין הגמרא מתרץ כן משום שכל בעל המאמר שם הוא רבא.
וכבר בארתי בפי' הספרא סוף פ' שמיני, ששם אומר " בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל - בין טרפה כשרה לטרפה פסולה. אחרים אוסר, ליתן אזהרה לחיה". ובארתי, שלדעת אחרים צ"ל שלא נודע אזהרה לחיה, ממה שיש ק"ו ולאו הבא מכלל עשה, כי לא ס"ל סברת הרב המגיד. ולדעת הת"ק ידעינן אזהרה לחיה ממה שיש ק"ו ולאו הבא מכלל עשה, כדעת הספרא בפ' שמיני וכסברת הסמ"ג.
ומבואר שדעת הת"ק דטרפה חיה, כמ"ש בחולין מג; ודעת אחרים - דטרפה אינה חיה. וא"א לדרוש כהת"ק. ומבואר בבכורות ג שרבא ס"ל, שטרפה אינה חיה. ובהכרח ס"ל כאחרים ולא ס"ל סברת ההמ"ג, ולכן הקשה לדידיה: וכי מזהירין מן הדין! אבל למ"ד טרפה חיה - י"ל שס"ל שר"ש סובר כן, וסובר סברת ההמ"ג. ובפרט שבספרי לקמן ( ראה צז ) מביא אזהרה לבהמות טמאות, מק"ו ולאו הבא מכלל עשה וכסברת ההמ"ג.
וא"כ יתפרשו דברי ר"ש כפשטן - שלדידיה מזהירין מן הדין, כי יש בכל אלה ק"ו ולאו הבא מכלל עשה.