מ"ג דברים טז ג
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
לֹא־תֹאכַ֤ל עָלָיו֙ חָמֵ֔ץ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים תֹּֽאכַל־עָלָ֥יו מַצּ֖וֹת לֶ֣חֶם עֹ֑נִי כִּ֣י בְחִפָּז֗וֹן יָצָ֙אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לְמַ֣עַן תִּזְכֹּ֗ר אֶת־י֤וֹם צֵֽאתְךָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | לָא תֵיכוֹל עֲלוֹהִי חֲמִיעַ שִׁבְעָא יוֹמִין תֵּיכוֹל עֲלוֹהִי פַּטִּירָא לְחֵים עַנְיֵי אֲרֵי בִּבְהִילוּ נְפַקְתָּא מֵאַרְעָא דְּמִצְרַיִם בְּדִיל דְּתִדְכַר יָת יוֹם מִפְּקָךְ מֵאַרְעָא דְּמִצְרַיִם כֹּל יוֹמֵי חַיָּיךְ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | לָא תֵיכְלוּן עַל פִּסְחָא חֲמִיעַ שׁוּבְעָא יוֹמִין תֵּיכְלוּן לִשְׁמֵיהּ פַּטִּיר לַחֲמָא עַנְיָא אֲרוּם בִּבְהִילוּ נְפַקְתּוּן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם מִן בִּגְלַל דְּתִידְכְּרוּן יַת יוֹם מַפְקְכוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם כָּל יוֹמֵי חַיֵּיכוֹן: |
רש"י
"כי בחפזון יצאת" - ולא הספיק בצק להחמיץ וזה יהיה לך לזכרון וחפזון לא שלך היה אלא של מצרים שכן הוא אומר (שמות יב) ותחזק מצרים על העם וגו'
"למען תזכור" - ע"י אכילת הפסח והמצה את יום צאתך
ונראה לומר, שהקדוש ברוך הוא רצה דווקא להוציאם בענין זה, להראות שהוא יתברך הוציאם ביד חזקה, ולא יאמרו ישראל מעצמנו יצאנו. אבל כאשר יראו כי פרעה מלך מצרים, שהיה ממהר לשלחם קודם שהחמיצו עיסתם, אף על גב שאין זה ברצון שלהם, אין זה רק בשביל שחזקה יד ה' עליהם, ובידו החזקה הוציאם. ואלמלא היתה עיסתם חמוצה, כבר לא היה ניכר יד ה' החזקה, דודאי מרצונם ישראל היו יוצאים, ואם כן באיזה דבר היה נראה יד ה' החזקה עליהם. ומפני כך היה מחשבתו יתברך בראשונה להוציאם קודם שתחמיץ עיסתם, להודיעם מה שהבטיחם "כי ביד חזקה יגרשם מארצו" (ר' שמות ו, א), ולפיכך צוה קודם יציאתם על אכילת מצה, אחר שכך היה רוצה להוציאם. ועיין בפרשת בא (שמות פי"ב אות סג), ושם מבואר. ובספר גבורות נתבאר עיקר זה:
[ד] על ידי אכילת מצה ופסח. פירוש, דהאי קרא לא קאי אמה שסמוך לפניו "שבעת ימים תאכל עליו מצות למען תזכור את יום צאתך", דהא אכילת מצה לא חובה הוא, אלא שלא יאכל חמץ, ובמה שלא יאכל חמץ אין זכר, כי אולי אין לו חמץ לאכול, ואם כן צריך לפרש שרוצה לומר באכילת פסח ומצה שנאכל בלילה ראשונה, שהוא מצוה, הוא נזכר:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ – וְלֹא הִסְפִּיק בָּצֵק לְהַחֲמִיץ; וְזֶה יִהְיֶה לְךָ לְזִכָּרוֹן. וְחִפָּזוֹן – לֹא שֶׁלְּךָ הָיָה אֶלָּא שֶׁל מִצְרַיִם (ספרי שם), שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר: "וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם" וְגוֹמֵר (שמות יב,לג).
לְמַעַן תִּזְכֹּר – עַל יְדֵי אֲכִילַת הַפֶּסַח וְהַמַּצָּה, אֶת יוֹם צֵאתְךָ.
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
" תאכל עליו מצות" שבהיותו קרבן זכרון הגאולה שהיתה ברגע קטן אין ראוי לאכול עמו חמץ שהוא צריך עכוב בעשייתו מלוש בצק עד חמצתו: " לחם עוני" לחם שהיו אוכלים בעוני ושלא היה להם פנאי להשהות עיסתם עד שתחמץ מפני נוגשים אצים: " כי בחפזון יצאת" והטעם להזכיר חפזון הלחם הוא כי תמורת אותו חפזון העוני היה לך אח"כ חפזון הגאולה כענין והפכתי אבלם לששון:
"למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. "והטעם שצויתי להתמיד ההשגחה עד שיהיו שנות הלבנה מכוונות עם שנות החמה ע"י העבורים כדי שיהיה ניסן חדש אביב ולא צויתי למנות לחדשי חמה שהם בלתי צריכין לעבור הוא כדי שתזכור יציאת מצרי' כל ימי חייך שבכל עבור חדש ועבור שנה שתעשה בשביל שיהיה ניסן חדש האביב תזכור שזה הוא בשביל יציאת מצרים:מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
אמר ר' שמעון, יכול[1] כן הוא הדבר? תלמוד לומר[2]: לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות (לחם עוני); כל שהוא בקום אכול מצה, הרי הוא בבל תאכל חמץ, וכל שאינו בקום אכול מצה אינו בבל תאכל חמץ.
לחם עוני. (פסחים לו) פרט לחלוט ואשישה.
יכול לא יהיה אדם יוצא [אלא] בפת הדראה? תלמוד לומר: "תאכל עליו מצות", אפילו כמצה של שלמה. אם כן למה נאמר לחם עוני? פרט לחלוט ואשישה.
רבי שמעון אומר, למה נקרא לחם עוני? על שם ענוי שנתענו במצרים.
כי בחפזון יצאת מארץ מצרים. (ברכות ט) יכול חפזון לישראל ולמצרים? תלמוד לומר (שמות יא): "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו". אמור מעתה, לא היה חפזון כי אם למצרים.
למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים. זו היא (ברכות ב) שאמר ר' אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא, שנאמר: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", "ימי חייך" הימים, "כל ימי חייך" – הלילות. וחכמים אומרים: "ימי חייך" – העולם הזה, "כל ימי חייך" – להביא לימות המשיח.
מלבי"ם - התורה והמצוה
קעב.
לא תאכל עליו חמץ . ר"י מפרש לא תאכל עליו - היינו בעת זביחת הפסח. ור"ש השיב ממה דכתיב תאכל עליו מצות , שזה קאי על עת אכילת הפסח. וס"ל שלכן בא צווי אכילת מצות, שמיותר, דהא כבר צוה זה כ"פ (=כמה פעמים) ! ללמד, שגם מ"ש לא תאכל עליו חמץ , היינו מזמן אכילת הפסח, שהוא בערב. ועיין פסחים כח ע"ב.
קעג.
מצות לחם עוני . י"ג פעמים צוה על המצות, ורק פעם א' הזכיר “ לחם עוני ", וע"כ שהמצות א"צ להיות מפת קיבר, רק אפי' מצות של שלמה. רק מ"ש “ לחם עוני " פרט לחלוט ואשישה. ומובא בפסחים לו.
ור"ש ס"ל שקראם לחם עוני, שהיה זכר להענוי. כי העבדים היו נותנים להם לחם שלא נתחמץ, שקשה להתעכל.
קעד.
כי בחפזון יצאת . בברכות ט שראב"ע ס"ל שאכילת פסחים עד חצות, ור"ע ס"ל עד עלות השחר. ומסיק שנחלקו על שעת חפזון, שראב"ע סבר חפזון דמצרים, ור”ע סבר חפזון דישראל.
ר"ל שאחר שאמר טעם לפסח, מפני שיצאו בחפזון, שהוא לראב"ע, חפזון דמצרים שהיה בחצות; א"כ אכילת פסחים עד חצות. ולר"ע שאמר חפזון דישראל, א"כ אכילתו עד מן חפזון דישראל, שהיה בבקר.
והנה לראב"ע שס"ל שמ"ש כי בחפזון יצאת - היינו חפזון דמצרים, שסתמא דספרי פה כוותיה. וכן לר' אלעזר במכלתא בא מד , ובספרי ראה קעט . א"כ, אחר שאמר ע"ז למען תזכור , ראוי שיזכיר יצ"מ בלילות. דהא מ"ש בחפזון יצאת היינו בלילה, שלדידיה הוא עקר הגאולה, שאז יצאו משעבוד לגאולה.
אבל לשון הכתוב כל ימי חייך עמד לנגדו, שכ"מ שכתוב " ימים " ממעטינן לילות, כמ"ש בהתו”ה צו מ בארך. ולא זכה לזה, עד שדרשה בן זומא, והוא - לשון "כל ימי" או "כל הימים", לא יציין היום מגביל אל הלילה, שע"ז הול"ל (הוה ליה למימר) "ימי חייך"! רק יציין ההמשך הזמני של כל ימי חייו מבלי הפסק, וכול (ל)גם הלילות.