מ"ג דברים טו יא
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כי לא יחדל אביון מקרב הארץ על כן אנכי מצוך לאמר פתח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאבינך בארצך
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
כִּ֛י לֹא־יֶחְדַּ֥ל אֶבְי֖וֹן מִקֶּ֣רֶב הָאָ֑רֶץ עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לֵאמֹ֔ר פָּ֠תֹ֠חַ תִּפְתַּ֨ח אֶת־יָדְךָ֜ לְאָחִ֧יךָ לַעֲנִיֶּ֛ךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ֖ בְּאַרְצֶֽךָ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | אֲרֵי לָא יִפְסוּק מִסְכֵּינָא מִגּוֹ אַרְעָא עַל כֵּן אֲנָא מְפַקֵּיד לָךְ לְמֵימַר מִפְתָּח תִּפְתַּח יָת יְדָךְ לַאֲחוּךְ לְעַנְיָךְ וּלְמִסְכֵּינָךְ בְּאַרְעָךְ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | אֲרוּם מְטוּל דְּלָא צַיְיתִין בֵּית יִשְרָאֵל בְּמִצְוָותָא דְאוֹרַיְיתָא לָא פַסְקִין מַסְכְּנִין מִגּוֹ אַרְעָא בְּגִין כֵּן אֲנָא מְפַקִידְכוֹן לְמֵימָר מִפְתַּח תִּפְתְּחוּן יַת יְדֵיכוֹן לְקָרִיבֵיכוֹן וּלְעַנְיֵי שִׁיבְבוּתְכוֹן וּלְמִסְכְּנֵי אַרְעֲכוֹן: |
| ירושלמי (קטעים): | אִין נַטְרִין הִינוּן יִשְרָאֵל מִצְוָותָא דְאוֹרַיְיתָא לָא יֶהֱוֵי בְּהוֹן מִסְכְּנִין בְּרַם אִין שַׁבְקִין הִינוּן מִצְוָותָא דְאוֹרַיְיתָא אֲרוּם לָא פַסְקִין מַסְכְּנַיָא בְּגוֹ אַרְעָא בְּגִין כֵּן אֲנָא מְפַקֵד יַתְכוֹן לְמֵימָר מִפְתַּח תִּפְתְּחוּן יַת יְדֵיכוֹן לַאֲחֵיכוֹן מִסְכֵּינַיָא וְלִצְרִיכַיָא דְאִית בְּאַרְעֲכוֹן: |
רש"י
"לאמר" - (ספרי) עצה לטובתך אני משיאך
"לאחיך לעניך" - לאיזה אח לעני
"לעניך" - ביו"ד אחד לשון עני אחד הוא אבל ענייך בשני יודי"ן שני עניים
מפרשי רש"י
[ו] עצה טובה אני משיאך. דאם לא כן, "לאמור" למה לי, אלא הצווי בפני עצמו, והאמירה בפני עצמו, ואמירה הוא עצה טובה בלבד:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
לֵאמֹר – עֵצָה לְטוֹבָתְךָ אֲנִי מַשִּׁיאֲךָ (ספרי קיח).
לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ – לְאֵיזֶה אָח? לֶעָנִי.
לַעֲנִיֶּךָ – בְּיוֹ"ד אֶחָד, לְשׁוֹן עָנִי אֶחָד הוּא; אֲבָל "עֲנִיֶּיךָ" בִּשְׁנֵי יוֹדִי"ן, שְׁנֵי עֲנִיִּים.
רשב"ם
רמב"ן
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
על כן אנכי מצוך לאמר . עצה טובה אני נותן לכם, לטובתך "פתוח תפתח", "נתון תתן".
[לאחיך לעניך ולאביונך] . למה נאמרו כולם? מגיד הכתוב: הראוי לתת לו פת נותנים לו פת, הראוי לתת לו עיסה נותנים לו עיסה, הראוי לתת לו מעה נותנים לו מעה, הראוי להאכילו בתוך פיו מאכילים אותו בתוך פיו.
מלבי"ם - התורה והמצוה
קמא.
כי לא יחדל אביון מקרב הארץ . ר"ל שכבר באר שבאם עושים רצונו של מקום - לא יהיה בך אביון . וא"כ ממה שאתה רואה ש לא יחדל אביון מקרב הארץ , מזה תדע שאין עושים רצונו של מקום. א"כ עצה היעוצה שאתה " פתוח תפתח ", " נתון תתן ", ובזה שתעשה רצונו תהיה אתה העשיר והנותן והוא ישאר הרש והמקבל.
וז"ש " מצוך " " פתוח תפתח ", שעי"כ תהיה אתה המחלק צדקה. ור"ל שמהראוי היה כל העם יהיה להם צרכם ולא יצטרכו איש לרעהו, וכן יהיה כשעושים רצונו של מקום. אבל כשאין עושים רצונו יתן (את) חלק העניים, בפקדון ביד העשירים והוא הגבאי עליו. וכשהעני בא לקבל ממנו צדקה בא לקחת קצת מחלקו, אשר הוא בפקדון ביד העשיר.
וז"ש כי יהיה בך אביון , הלא זה מצד אשר ה' א-להיך נותן לך את חלקו שהוא מופקד בידך. וא"כ לא תאמץ את לבבך מאחיך האביון , ר"ל הלא הוא אחיך, וי"ל חלק בעושר כמוך. ועז"א ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך , ר"ל ברכתך היא כדי שתהיה גבאי צדקה לתת לו מחלקו המופקד בידך. ואחר שלא יחדל אביון, א"כ העצה הוא פתוח תפתח , כדי שאתה תהיה הנותן ולא בהפך.
קמב.
לאחיך לעניך ולאביונך . ר"ל כ"א לפי כבודו - לאחיך תתן עסה ומעה [או מטה כגי' הש"ע סי' רן], ולהעני תתן פת, ולהאביון תאכיל לתוך פיו. וכ"ה בתוספתא (פאה פ' בתראה).