מ"ג דברים טו ב



מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו לא יגש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה ליהוה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַיהוָה.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְזֶה֮ דְּבַ֣ר הַשְּׁמִטָּה֒ שָׁמ֗וֹט כׇּל־בַּ֙עַל֙ מַשֵּׁ֣ה יָד֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יַשֶּׁ֖ה בְּרֵעֵ֑הוּ לֹֽא־יִגֹּ֤שׂ אֶת־רֵעֵ֙הוּ֙ וְאֶת־אָחִ֔יו כִּֽי־קָרָ֥א שְׁמִטָּ֖ה לַיהֹוָֽה׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וְדֵין פִּתְגָם שְׁמִטְּתָא דְּיַשְׁמֵיט כָּל גְּבַר מָרֵי רְשׁוּ דְּיִרְשֵׁי בְּחַבְרֵיהּ לָא יִתְבַּע מִן חַבְרֵיהּ וּמִן אֲחוּהִי אֲרֵי קְרָא שְׁמִטְּתָא קֳדָם יְיָ׃
ירושלמי (יונתן):
וְדֵין אַהֲוָויַת הִלְכַת שְׁמִיטָתָא אַשְׁמִיטוּ כָּל בַּר נַשׁ מָרֵי מְזוֹפְתָּא דְיִזוֹף בְּחַבְרֵיהּ לֵית לֵיהּ רְשׁוּ לִמְדַחֲקָא בְּחַבְרֵיהּ לְמִתְבּוֹעַ אוֹזְפוּתֵיהּ וְלָא מִן אָחוֹי בַּר יִשְרָאֵל אֲרוּם קָרָא בֵית דִּינָא שְׁמִיטָתָא קֳדָם יְיָ:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"שמוט כל בעל משה ידו" - שמוט את ידו של כל בעל משה

רשב"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

כי קרא שמיטה לה': כלומר כי הגיע זמן שמיטה כמו מקראי קדש, קרא עלי מועד, קראו צום, כלם לשון זמן:


רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

ראו רמב"ן על דברים טו א

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


וזה דבר השמטה. אמרו רז"ל, אומר לו המלוה ללוה משמט אני, לכשיביא מעותיו שעברה עליהם שמטה אם אמר לו הלוה אני רוצה לפרעך, יקבל המלוה ממנו, שלא הזכיר הכתוב ללוה שלא יפרע את חובו כמו שעשה ברבית שמנע לשניהם כענין שכתוב (דברים כג) לא תשיך לאחיך, שהיא אזהרה ללוה, אבל בשמטה לא הזהיר אלא למלוה שלא יגוש את הלוה לפרעו ולא ינהוג אדנות בעצמו להכריחו על פרעונו, לפי שהיובל הוא קובל לאדון הכל יתעלה, וזהו כי קרא שמטה לה', אבל אם הביא לו הלוה מדעתו מותר לו למלוה לקבל מידו. ואמרו רז"ל שהמחזיר למלוה חוב שעברה עליו שביעית רוח חכמים נוחה הימנו. ואם אינו מחזיר אפשר המלוה לביישו ולומר לו תראה שתאכל מעותי חנם. וכן הלוה יכול למחול הפקעת מצות שביעית בשעת הלואה ולומר ע"מ שלא ישמיטנו בשביעית לויתי ממון זה, שכל תנאי שבממון קיים. אבל לא יאמר שלא ישמיטנו שביעית, דמשמע שלא יהא דין שמטה בהלואתו וזה לאו כל כמיניה. ורשאי המלוה לתבוע חובו כל שנת השמטה לפי שאינה משמטת אלא בסופה, שנאמר מקץ. והמוסר שטר חובו לב"ד קודם לכן שוב אינה נשמטת, שכבר הוא נגוש ועומד ואין בו משום לא יגוש, אבל מששקעה החמה של ראש השנה של מוצאי שביעית אינו רשאי לתבעו אלא אם כן התנה עליו מתחלה. ויתומים אינן צריכין לתנאי זה, שהב"ד שבכל דור ודור אביהן של יתומים והרי הם כאלו באו שטריהם לידם והעמידם על נכסי הלוה. ואפילו מלוה שיש בו שבועה משמטת, כדתנן בפרק כל הנשבעין והשביעית משמטת את השבועה משום שנאמר וזה דבר השמטה ואמרו רז"ל מלמד שאפילו דבור משמט. ושמטת כספים נוהגת היא בכל מקום ובכל זמן מדרבנן כדי שלא תשתכח תורת שמטה מישראל, אלא שהכתוב תלה שמטת כספים בשמטת קרקעות, אע"פ שזו חובת הגוף וראויה שתנהוג בכל מקום שנאמר (שמות כג) תשמטנה ונטשתה, ודרשו רז"ל בשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקע ואחת שמטת כספים בזמן שאתה משמט קרקע בארץ אתה משמט כספים בחוצה לארץ. ומכל מקום תקנת חכמים היא, וכן אנו רואין חכמי התלמוד שהיו עושין פרוזבול בבבל כדי להנצל מהפקעת שביעית. והמלוה לחברו לעשר שנים אין שביעית ראשונה משמטת הואיל ולא הגיע זמנו ליפרע, אלא שביעית שניה.

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וזה דבר השמטה" כשאמר האל ית' והשביעית תשמטנה היתה הכוונה שתעשה שמטת כספים שנאמר שמוט כל בעל משה ידו:

" כי קרא שמטה" האל ית' באמרו תשמטנה:

מדרש ספרי (כל הפרק)(כל הפסוק)

וזה דבר השמיטה. מכאן אמרו (משנה שביעית י): המחזיר חוב בשביעית, יאמר לו "משמט אני" (במתנה).

וזה דבר השמיטה. מכאן אמרו: שביעית משמטת מלוה, ואין יובל משמט מלוה.

שהיה בדין: ומה שמיטה, שאינה מוציאה העבדים, משמט מלוה; יובל, שמוציא העבדים, אינו דין שישמט מלוה! ת"ל: וזה דבר השמיטה; שמיטה משמטת מלוה, ואין יובל משמט מלוה.

ק"ו (=קל וחומר) לשמיטה שתוציא עבדים! ומה יובל שאינו משמט מלוה, מוציא עבדים; שמיטה שמשמטת מלוה, אינו דין שתוציא עבדים! ת"ל (ויקרא כה): בשנת היובל הזאת; זאת (שביעית משמטת מלוה ויובל) מוציא עבדים, [ואין שביעית מוציאה עבדים; שביעית משמטת מלוה, ואין יובל משמט].

שמוט (כל בעל משה ידו). יכול אף בגזילה ופקדון? ת"ל: משה ידו.

(יכול) [מנין לרבות] (משנה שביעית י) שכר שכיר והקפת החנות (והחמור)? ת"ל: אשר ישה ברעהו.

אם סופנו לרבות את כולם, מה ת"ל משה ידו? מה משה ידו בזקיפה, אף כולם בזקיפה.

לא יגוש. ליתן עליו בלא תעשה.

את רעהו. פרט לאחרים.

את אחיו. פרט לגר תושב.

כי קרא שמיטה לה'. (קדושין לח) בין בארץ בין בחוצה לארץ.

בעל הטורים (כל הפרק)(כל הפסוק)

ישה. ב' אשר ישה ברעהו כי ישה לך אלוה מעונך. שאם תשמט ישה לך מעונך:

<< · מ"ג דברים · טו · ב · >>