רבינו בחיי על דברים טו
<< · רבינו בחיי על דברים · טו · >>
<< · רבינו בחיי על דברים · טו · >>
מקץ שבע שנים תעשה שמטה. אמרו המפרשים כי לשון מקץ מתחלת שבע שנים, לפי שכל דבר יש לו שתי קצוות, כענין שכתוב (שמות כו) מן הקצה אל הקצה, והתחלה והסוף כל אחד יקרא קצה. ואין זה דעת רז"ל, אלא מקץ שבע שנים, בסוף שבע שנים כי לא אמר הכתוב מקץ השנה השביעית שאלו אמר כן היה ענינו התחלה אבל עתה שאמר מקץ שבע שנים ענינו הקצה האחרון, והוא סוף שבע שנים. וכן אמרו רז"ל שביעית אינה משמטת כספים אלא בסופה, וכן תרגם אונקלוס בסוף. וקבלו רז"ל שהבית חרב במוצאי שביעית שכן דרשו בערכין מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב, כשחרב הבית בראשונה מוצאי שבת היה ומוצאי שביעית היה וערב תשעה באב היה. וכן בשניה אמרו קע"ב שנה אחר חורבן הבית נשלמו ד' אלפים, שבשנת תכ"א חרב הבית לדברי רבינו תם ז"ל שהם עיקר, ואע"פ שרוב השנה יצא בבנין כיון שבאותה שנה חרב הבית משנות חרבן אנו מונין אותה. ויש לנו היום נ"א שנה לפרט היצירה, צרף קע"ב עם נ"א והם רכ"ג, שקול מכל מאה תרתי וכדאמרינן בגמרא דעבודה זרה, לפי שכל השאר הם שמטות, יבאו מן האלף ומאתים כ"ד, ושנת נ' עולה הוא לכאן ולכאן למנין יובל ולמנין שמטה, צרף כ"ד אלו עם כ"ג הנשארים ויהיו מ"ז, עשה מהם שמטות, נשארו ה', נמצאת אומר לשתי שנים תהיה שמטה, וזה היה בשנה נ"ג, וכן בשנת ס', ואחריו ס"ז, ואחריו ע"ד. ולדעת רש"י ז"ל שבשנת ת"ך חרב הבית, תהיה השמטה שנת נ"ב ואחריה נ"ט ואחריה ס"ו ואחריה ע"ג.
ולשון תעשה שמטה כלשון לעשות את יום השבת, והכונה שתשבות כאן וכאן, ביום השבת ממלאכה ובשנת השמטה מעבודת קרקע, והענין אחד בקדושת השביעיות, זה בימים וזה בשנים, והיובל בשמטות, וכבר נתבאר זה בסדר בהר סיני.
וזה דבר השמטה. אמרו רז"ל, אומר לו המלוה ללוה משמט אני, לכשיביא מעותיו שעברה עליהם שמטה אם אמר לו הלוה אני רוצה לפרעך, יקבל המלוה ממנו, שלא הזכיר הכתוב ללוה שלא יפרע את חובו כמו שעשה ברבית שמנע לשניהם כענין שכתוב (דברים כג) לא תשיך לאחיך, שהיא אזהרה ללוה, אבל בשמטה לא הזהיר אלא למלוה שלא יגוש את הלוה לפרעו ולא ינהוג אדנות בעצמו להכריחו על פרעונו, לפי שהיובל הוא קובל לאדון הכל יתעלה, וזהו כי קרא שמטה לה', אבל אם הביא לו הלוה מדעתו מותר לו למלוה לקבל מידו. ואמרו רז"ל שהמחזיר למלוה חוב שעברה עליו שביעית רוח חכמים נוחה הימנו. ואם אינו מחזיר אפשר המלוה לביישו ולומר לו תראה שתאכל מעותי חנם. וכן הלוה יכול למחול הפקעת מצות שביעית בשעת הלואה ולומר ע"מ שלא ישמיטנו בשביעית לויתי ממון זה, שכל תנאי שבממון קיים. אבל לא יאמר שלא ישמיטנו שביעית, דמשמע שלא יהא דין שמטה בהלואתו וזה לאו כל כמיניה. ורשאי המלוה לתבוע חובו כל שנת השמטה לפי שאינה משמטת אלא בסופה, שנאמר מקץ. והמוסר שטר חובו לב"ד קודם לכן שוב אינה נשמטת, שכבר הוא נגוש ועומד ואין בו משום לא יגוש, אבל מששקעה החמה של ראש השנה של מוצאי שביעית אינו רשאי לתבעו אלא אם כן התנה עליו מתחלה. ויתומים אינן צריכין לתנאי זה, שהב"ד שבכל דור ודור אביהן של יתומים והרי הם כאלו באו שטריהם לידם והעמידם על נכסי הלוה. ואפילו מלוה שיש בו שבועה משמטת, כדתנן בפרק כל הנשבעין והשביעית משמטת את השבועה משום שנאמר וזה דבר השמטה ואמרו רז"ל מלמד שאפילו דבור משמט. ושמטת כספים נוהגת היא בכל מקום ובכל זמן מדרבנן כדי שלא תשתכח תורת שמטה מישראל, אלא שהכתוב תלה שמטת כספים בשמטת קרקעות, אע"פ שזו חובת הגוף וראויה שתנהוג בכל מקום שנאמר (שמות כג) תשמטנה ונטשתה, ודרשו רז"ל בשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקע ואחת שמטת כספים בזמן שאתה משמט קרקע בארץ אתה משמט כספים בחוצה לארץ. ומכל מקום תקנת חכמים היא, וכן אנו רואין חכמי התלמוד שהיו עושין פרוזבול בבבל כדי להנצל מהפקעת שביעית. והמלוה לחברו לעשר שנים אין שביעית ראשונה משמטת הואיל ולא הגיע זמנו ליפרע, אלא שביעית שניה.
ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך. דרשו רז"ל ולא של אחיך בידך, שהמלוה על המשכון אין שביעית משמטתו.
אפס כי לא יהיה בך אביון. מה שצויתיך שלא תגוש את אחיך, לא תצטרך לזה אם ישראל זכאין, כי כלם יהיו עשירים לא יצטרך אחד מהם להלות את חברו.
והעבטת גוים רבים. כלומר תקחו עבוטו ממנו, כלומר תמשכנו אותם. ואמר כי לא יחדל אביון, אם אינן זכאין.
כי ברך יברכך ה' בארץ אשר ה' אלהיך נותן לך. סוד הכתוב מבואר, והוא כענין שהזכיר למעלה (דברים יד) כי עם קדוש אתה לה' אלהיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה, כי השם הגדול הוא המברך והבוחר, והבן זה.
לא תאמץ את לבבך. מלדבר על לבו דברי תנחומין כדי לפייסו, ואמרו רז"ל המפייסו בדברים גדול מכלם.
ולא תקפוץ את ידך. לא תסגור ידך, כי הוא אחיך והוא אביון התאב לכל דבר.
כי פתוח תפתח את ידך. אפילו מאה פעמים.
והעבט תעביטנו. אם לא רצה במתנה תן לו לשם הלואה.
די מחסורו. ואי אתה מצווה לעשרו.
אשר יחסר לו. אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו.
לו. אפילו להשיאו אשה, ממה שכתוב (בראשית ב) אעשה לו עזר כנגדו.
נתון תתן לו. ענין הכפל לומר אם תתן יוסיף הקב"ה על ממונך ותחזור ותתן. ודרשו רז"ל נתון תתן, ואפילו מאה פעמים. והענין שלא יספיק לו אם נתן לו פעם אחת בלבד אלא עד כמה פעמים הוא חייב ליתן לו, ועל זה אמר שלמה ע"ה (משלי כא) וצדיק יתן ולא יחשוך, כלומר ולא יחשוך מלתת. ועוד יכלול נתון תתן לו בנחת ודרך תמימות, לא דרך גערה וגסות הרוח, כי בזה יתקיים עשרו, ועל זה אמר שלמה ע"ה (שם יג) כפר נפש איש עשרו ורש לא שמע גערה, אימתי נתקיים עשרו של אדם ויהיה לו כפר וכפרה כשהרש לא ישמע גערה מהעשיר אלא שנותן לו בלב טוב בסבר פנים יפות. וזהו שאמרו רז"ל, ר' ינאי חזיה לההוא גברא דקא יהיב לעניא בפרהסיא, א"ל מוטב דלא יהבת ליה מדיהבת ליה וכספתיה.
כי בגלל הדבר הזה. דרשו רז"ל, לא אמר בעבור ולא אמר למען אלא בגלל, לשון גלגל הוא, כלומר גלגל הוא שחוזר בעולם, אם לא תתן לו אני מהפך את הגלגל ואעשה אותך עני והוא עשיר, שנאמר (תהלים עה) כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים. ודרשו רז"ל לעולם יבקש אדם רחמים על מדה זו, שאם לא בא הוא בא בנו, ואם לא בא בנו בא בן בנו.
יברכך ה' אלהיך. קבע ברכה על מצות הצדקה, והוא שאמר שלמה (משלי יא) יש מפזר ונוסף עוד. והנה אעוררך בעיקר גודל המצוה הזו הנכבדת אשר ירשנוה מאבינו אברהם ולהעמיד אותך על יסודה וסודה. דע כי העני מחלק מדת הדין שהרי מדת הדין מתוחה כנגדו, זהו (תהלים קב) תפלה לעני, כי תפלה מלשון דין ופלול, ולכך בא המאמר לחכמי האמת עני חשוב כמת, והעשיר אשר אתו ברכה הוא מחלק מדת רחמים, והוא בדמיון השמש המאיר ללבנה והלבנה מקבלת אורה מן השמש, כן הנותן צדקה מאיר עיניו של עני ומקבל ברכתו ממנו, ולכך תזהיר התורה שכל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום שירגיל האדם עצמו במדת הרחמנות שיתן מברכתו צדקה לעני, ובעשותו זה ישתף מדת רחמים עם מדת הדין, שהשתוף ההוא הוא קיום העולם ואי אפשר להתקיים מבלעדי שניהם, וכבר ידעת שהצדקה נמשכת לצדק ושם מריקה השפע, והנה ירושלים נקראת (ישעיה א) עיר הצדק, וכתיב (שם) צדק ילין בה, ואמר להם הנביא (שם נד) בצדקה תכונני, כי הצדק היא כנסת ישראל בת זוגו של שבת, וא"כ הזהיר במצות הצדקה והנותן צדקה לעני למטה הנה הוא ממשיך למעלה צדקה לצדק, ועל זה אמרו חכמי האמת בפניני דבריהם גדולה צדקה לשמה, כוונו לומר כי משם הברכה שופעת בשפלים, וז"ש דוד המלך ע"ה (תהלים קיט) ואשא כפי אל מצותיך אשר אהבתי.
ועוד תמצא במדרש תהלים והוא רמז לזה, ראה מה כחה של צדקה, שבפרוטה שהאדם נותן לעני זוכה ומקבל פני שכינה, בנוהג שבעולם מטרוניתא מבקשת להקביל פני המלך עושה עטרה לפי כבודה, וע"י העטרה שנכנסת לעטר את המלך היא רואה את פני המלך, כך ע"י הצדקה אדם מקבל פני שכינה שנאמר (שם יז) אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך. ומה שהתחילה הפרשה באחד שעריך בארצך וסיימה ג"כ בארצך, יורה שעיקר הצדקה אינה אלא בארץ אע"פ שהיא חובת הגוף בכל מקום, והוא הדין לכל שאר המצות שעיקר חיובן בארץ, כי כן הזכיר בתחלת הפרשה אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ, לפי שהמצות כלן הן משפט אלהי הארץ, שכבר הזכירו רז"ל כי בעשותנו אותן בחו"ל הוא כדי שלא נשכחם כשנחזור לארץ, והוא שאמרו רז"ל (דברים יא) ושמתם את דברי אלה על לבבכם, אף לאחר שתגלו היו מצויינין במצות, הניחו תפילין עשו מזוזה, כדי שלא יהיו עליכם חדשים כשתחזרו לארץ, וכן הוא אומר (ירמיה לא) הציבי לך ציונים. או יהיה באור מלת בארצך, אפילו בארצך וזה מחייב על מצות הצדקה בחוצה לארץ כי חובת הגוף היא בכל מקום, ומצוה מושכלת היא.
וטעם הפרשה, השמר לך שלא תאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ואם אני צריך להשמיט מעותי או קרקעותי בארץ איך אתן שם צדקה, נמצא שאני מפסיד מכל צד, ועל כן אמר ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה וגו', על כן אנכי מצוך לאמר שתפתח ידך לעניך ולאביונך אפילו בארצך שאתה משמט שם את שלך בין שמטת קרקעות בין שמטת כספים שם אני מזהירך על הצדקה, כי השי"ת יברכך על זה ויוסיף על שלך, וכל שכן שאתה צריך לתת צדקה בחו"ל שאין שם שמטת קרקעות. ולמדנו מזה כי כשהזכיר בארצך לא בא למעט חוצה לארץ שאם היתה הכונה בארץ דוקא היה מזכיר הכתוב כי תבאו אל הארץ או בבאכם אל הארץ, כענין שמצינו במצות התלויות בארץ.
כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה. כבר נזכר דין עבד עברי, אבל חזר ושנאו כאן מפני דין אמה העבריה לחדש ולומר שדינה כדין עבד עברי לצאת בשש, ועוד מפני מצות הענקה שחדש בשניהם כאן.
העניק תעניק לו. לשון תפארת, כלומר עשה לו כבוד ותפארת מממונך, מלשון (משלי א) וענקים לגרגרותיך. ואפשר לפרשו מלשון ענקים שהם גדולי הקומה, כלומר תן לו מתנות גדולות.
וזכרת כי עבד היית. והענקתיך בזת מצרים ובזת הים.
ואף לאמתך תעשה כן. אינו חוזר לרציעה, שאין רציעה באשה, אבל הוא חוזר להענקה. וכמוהו (שמות כא) ואם שלש אלה, שאינו חוזר לשאר כסות ועונה הסמוך לו, אלא אל אשר יעדה והפדה. וכן עוד (שם כב) אם זרחה השמש עליו וגו', שהוא חוזר אל חמשה בקר ישלם.
כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים. זמן השכירות שאין מנהג בבני אדם להשכיר עצמן לזמן גדול ממנו הוא שלש שנים, וכענין שכתוב (ישעיה טז) שלש שנים כשני שכיר. ודרשו רז"ל מכאן שעבד עברי עובד לרבו ביום ובלילה, שרבו מוסר לו שפחה כנענית לולדות, וזהו משנה שכר שכיר, שהרי אין עבודתו של שכיר אלא ביום.
כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלהיך. אע"פ שהבכור הוא קדוש מעצמו שהרי בפטר רחם תלה רחמנא, אמר תקדיש בפה, ומצוה להקדישו בקריאת שם. והכתוב שאמר (ויקרא כז) אך בכור אשר יבכר לה' וגו' לא יקדיש איש אותו, טעמו שלא יקדישנו לקרבן אחר.
(בשעריך) תאכלנו. מי שראוי לאכלו. שנה בשנה, לא שיהיה אסור לאכלו אחר שנתו, שהרי הוקש למעשר שני שנאמר (דברים יד) ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך וגו' ובכורות בקרך, והוא אינו נפסל משנה לחברתה, אלא שמצוה לאכלו תוך שנתו. אתה וביתך, בית הכהן.
בשעריך תאכלנו, הכהן חוץ למקדש. הטמא והטהור, לשון קריאה הוא, ויחזור אל תאכלנו, כלומר אתה הכהן בין טמא בין טהור. ואינו בבשר קדש, שאם אכלו טמא הרי הוא בכרת.
רק את דמו לא תאכל. שלא תאמר הואיל וכולו היתר הבא מכלל איסור הוא, שהרי קדש ונשחט בחוץ בלא פדיון ונאכל, יהא אף הדם מותר.