מ"ג בראשית יז יג


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
הִמּ֧וֹל ׀ יִמּ֛וֹל יְלִ֥יד בֵּֽיתְךָ֖ וּמִקְנַ֣ת כַּסְפֶּ֑ךָ וְהָיְתָ֧ה בְרִיתִ֛י בִּבְשַׂרְכֶ֖ם לִבְרִ֥ית עוֹלָֽם׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
מִגְזָר יִגְזַר יְלִיד בֵּיתָךְ וּזְבִין כַּסְפָּךְ וִיהֵי קְיָמִי בִּבְסַרְכוֹן לִקְיָם עָלַם׃
ירושלמי (יונתן):
מַאן דְהוּא גְזִיר יִגְזַר מַרְבְּיָינֵי בָּתֵּיכוֹן וּזְבִינֵי כַּסְפֵּיכוֹן וּתְהִי קְיָמִי בְּבִשְרֵיכוֹן לִקְיָם עֲלָם:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"המול ימול יליד ביתך" - כאן כפל עליו ולא אמר לשמונה ימים ללמדך שיש יליד בית נמול לאחר ס"א לאחד שמנה ימים כמו שמפורש במס' שבת (דף קלה)

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ – כַּאן כָּפַל עָלָיו. וְלֹא אָמַר לִשְׁמוֹנָה יָמִים, לְלַמֶּדְךָ שֶׁיֵּשׁ יְלִיד בַּיִת נִמּוֹל לְאֶחַָד, כְּמוֹ שֶׁמְּפוֹרָשׁ בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת (קל"ה ע"ב).‏[2]

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ראו קטע:אבן עזרא על בראשית יז יב.

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם. ע"ד הפשט טעם המילה להיותה אות קבוע בבשר על אמונת הש"י ויחודו, לא ישתנה ולא יסור ממנו בין מחיים בין לאחר מיתה, והנה הוא נכנס באמונת היחוד, כענין שכתוב להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך.

וע"ד המדרש מצות מילה היא כענין קרבן, וכשם שדם הקרבן לכפרה על המזבח כך דם המילה מכפר, ועל כן מצותה ביום השמיני, כי הקרבן לא יכשר עד יום ח', שנאמר (ויקרא כב) ומיום השמיני והלאה ירצה, וכשם שכתוב בקרבן (שמות כט) ואכלו אותם אשר כפר בהם, שאכילת הקרבן לכפרה כך ישראל עושין סעודה ביום המילה. ועוד גדול כחה יותר מן הקרבן, שהקרבן בממונו והמילה בגופו, באבר שכל גידי האברים נקשרים בו, אשר מטעם זה נקרא ראש הגויה, כלומר ראש כל הגוף, ועל כן חשוב לו לעקדה וזבח כאלו עקד את עצמו וכתיב (תהלים נ) כורתי בריתי עלי זבח.

ובבראשית רבה (בראשית ג), ואת להט החרב המתהפכת, רב הונא ורבנן, רב הונא בשם רבי אבא אמר החרב זו מילה שנאמר (יהושע ה) עשה לך חרבות צורים. רבנן אמרי החרב זו תורה, שנאמר (תהלים קמט) וחרב פיפיות בידם. רבי אבדימי אמר ואת להט החרב, להט זו גיהנם שמלהטת האדם מראשו ועד רגליו, החרב זו המילה, אמר הקב"ה מי מציל את בני מאש לוהט הוי אומר זו המילה. (משלי לא) לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים, משלג זו גיהנם, שנאמר (תהלים סח) תשלג בצלמון, בזכות מילה, כי כל ביתה לבוש שנים, זה דם מילה.

ובפרקי ר' אליעזר פרק כ"ט, אברהם מל את עצמו ביום הכפורים, שכן כתיב ביוה"כ (ויקרא כג) וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה, וכן הוא אומר (בראשית יז) בעצם היום הזה נמול אברהם, הוי אומר ביוה"כ נמול אברהם אבינו, ובכל שנה ושנה רואה הקב"ה דם הברית של אברהם אבינו ומכפר על כל עונותיהם של ישראל, שנאמר (ויקרא טז) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו.

וע"ד השכל דבר ידוע כי חתוך האבר מחליש כחו של אבר, ואין אבר מכל אברי הגוף שנחתך מתחלת תולדתו שלא יהיה בטבע חסר מכחו, וע"כ באה מצות המילה שהיא סבה להחליש כח התאוה וגורע הנאת התשמיש, וכמו שאחז"ל הנבעלת לערל קשה לפרוש, ובשביל המילה אין קיום הזרע מתבטל בכך, כי הענין הטבעי ישאר על טבעו והוא נשמר מן המותר. ומה שבאה המצוה לשמונה ימים לפי שקודם לכן הוא חלוש מאד והוא בתכלית לחותו וכאלו הוא עדיין בבטן, ואם יונח עד שיגדל יבא הדבר לידי בטול, כך פירש הרמב"ם ז"ל.

וע"ד הקבלה והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם, יאמר בריתי בבשרכם תהיה דוגמא

לברית עולם, הוא הנקרא צדיק יסוד עולם, ועליו יאמר ברית מלח עולם, כי הוא קיום העולם, כי הכתוב היה ראוי לומר והיתה בריתי בבשרכם לעולם, אבל אמר לברית עולם וברית עולם זה הוא בין הרגלים הנקראים נצח והוד, ועל זה בא המאמר המאיר עיני הלב לרז"ל חכמי האמת אמרו (איכה ב) ולא זכ הדום רגליו ביום אפו, הדום שבין רגליו. ולפי שסמוך לו מלכות שכנגדן הפריעה, על כן אמרו מל ולא פרע כאלו לא מל, לפי שהוא כמפריד ומקצץ, והרי שלמות המצוה בשניהם הוא היחוד, וזה מבואר.

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"בבשרכם" בשר הוא כנוי לאבר התולדה בלשון הקודש כמו גדלי בשר (יחזקאל ט"ז) זב מבשרו או החתים בשרו מזובו וזולתם. וזה כי בהיות אות הברית בזה האבר המסבב נצחיות במין יורה על הנצחיות המכוון בברית ובהיותו אבר התולדה יורה האות אשר בו על המשך הברית על הבנים:

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)



(יב - יג)" ובן". עתה באר זמן המילה שמצותו כשהנולד הוא "בן שמונת ימים" וממילא מצותו על האב או על הב"ד, "יליד", ובאר שמצוה זו המוטל על האב למול את בניו מוטל עליו גם למול את עבדיו, גם "יליד בית" ואף "מקנת כסף מכל בן נכר הגם שאינו מזרעך" בכ"ז "המול ימול", אבל בכ"ז לא ישוה מילת העבדים אל מילת הבנים, כי מה שהעבד "המול ימול", הוא רק מצד שהוא "יליד ביתך ומקנת כספך", הוא אינו נכנס בזה בברית כאיש הישראלי ומילתו הוא רק מצד שהוא קנינך, כמו שנצטוו בשבת למען ינוח שורך וחמורך, אבל "והיתה בריתי בבשרכם" זה יהיה "לברית עולם", בענין שמילת הבנים הוא מצד שהם נכנסים בברית, ומילת העבדים הוא רק מצד הקנין שהם שלך:


 

ילקוט שמעוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך. יש יליד בית שנמול לאחד, בלוקח שפחה לעוברה דלא קניא ליה; ולמאן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי, בלוקח שפחה על מנת שלא להטבילה. יש יליד בית שנמול לשמונה, לקח שפחה ונתעברה אצלו. יש מקנת כסף שנמול לשמונה, לקח שפחה ואחר כך ילדה. יש מקנת כסף שנמול לאחד, שלקח שפחה וולדה עמה. ר' חמא אמר: יליד בית שנמול לאחד, כגון שילדה ואחר כך הטבילה. יליד בית שנמול לשמונה, כגון שהטבילה ואחר כך ילדה. מקנת כסף שנמול לשמונה, כגון שלקח שפחה ואחר כך ילדה. מקנת כסף שנמול לאחד, כגון שלקח שפחה וולדה עמה: המול ימול. לרבות ציצין המעכבין את המילה.

תני: ישראל מל את הכותי, כותי לא ימול את ישראל, מפני שמל לשם הר גרזים, דברי ר' יהודה. אמר ליה ר' יוסי: וכי היכן מצינו מילה בתורה לשמה? אלא מל והולך עד שתצא נפשו. אמר רב חסדא: מאי טעמא דר' יהודה? דכתיב: "לה' המול". ור' יוסי? המול ימול כתיב. ואידך נמי הכתיב לה' המול? ההוא בפסח כתיב. ואידך נמי הכתיב המול ימול? דברה תורה כלשון בני אדם.

למה התינוק נמול [לשמונה] ימים? [שנתן] הקב"ה רחמים עליו להמתין לו עד שיהא בו כח. וכשם שרחמיו על האדם כך רחמיו על הבהמה, שנאמר: "ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן", וכתיב: "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד":

המול ימול. מילה ופריעה, מילה וציצין. המול ימול, מכאן למוהל שיהא מהול. המול ימול, להביא את שנולד מהול. תני, ר' שמעון בן אלעזר אומר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הנולד מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית, מפני שהיא ערלה כבושה. על מה נחלקו? על שנתגייר כשהוא מהול; שבית שמאי אומרים: צריך להטיף ממנו דם ברית, ובית הלל אומרים: אינו צריך. ר' אליעזר בנו של [ר' יוסי הגלילי] אומר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על זה ועל זה שצריך להטיף ממנו דם ברית; על מה נחלקו? על שנולד מהול וחל יום שמיני שלו להיות בשבת, שבית שמאי אומרים: צריך להטיף ממנו דם ברית, ובית הלל אומרים אינו צריך; והלכה כדברי התלמיד.


  1. ^ לשון הגמרא במסכת שבת: כתנאי: יש יליד בית שנימול לאחד, ויש יליד בית שנימול לשמונה. יש מקנת כסף שנימול לאחד, ויש מקנת כסף שנימול לשמונה. "יש מקנת כסף שנימול לאחד, ויש מקנת כסף שנימול לשמונה", כיצד? לקח שפחה מעוברת ואחר כך ילדה – זהו מקנת כסף הנימול לשמונה. לקח שפחה וולדה עמה – זו היא מקנת כסף שנימול לאחד. "ויש יליד בית שנימול לשמונה", כיצד? לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה – זהו יליד בית הנימול לשמונה. רב חמא אומר: ילדה ואחר כך הטבילה – זהו יליד בית שנימול לאחד. הטבילה ואחר כך ילדה – זהו יליד בית הנימול לשמונה.
  2. ^ לשון הגמרא במסכת שבת: כתנאי: יש יליד בית שנימול לאחד, ויש יליד בית שנימול לשמונה. יש מקנת כסף שנימול לאחד, ויש מקנת כסף שנימול לשמונה. "יש מקנת כסף שנימול לאחד, ויש מקנת כסף שנימול לשמונה", כיצד? לקח שפחה מעוברת ואחר כך ילדה – זהו מקנת כסף הנימול לשמונה. לקח שפחה וולדה עמה – זו היא מקנת כסף שנימול לאחד. "ויש יליד בית שנימול לשמונה", כיצד? לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה – זהו יליד בית הנימול לשמונה. רב חמא אומר: ילדה ואחר כך הטבילה – זהו יליד בית שנימול לאחד. הטבילה ואחר כך ילדה – זהו יליד בית הנימול לשמונה.