פתיחת התפריט הראשי



Verse 1


אני אל שדי. שדי באלהותו לכל בריה, לשון רש"י ז"ל.

וכתב רבינו חננאל ז"ל כי נתנה מצות מילה בשם הזה לפי שכח גבורתו של אדם תשש במילה, וכמו שדרשו רז"ל (משלי ב) יצפון לישרים תושיה, זו מילה שהצפינה הקב"ה לעשרים דור, שהרי מאדם ועד אברהם עשרים דור, והשם הזה הוא נזכר בגבורה, כענין שכתוב (יחזקאל א) כקול מים רבים כקול שדי. ומפני שלא תאמר החותך בשרו כחו תשש ושונאיו קמים עליו, לכך אמר לו אני אל שדי, אני מספיק לך כח וגבורה שתתגבר על שונאיך, אתה וכל זרעך הנמולים.

והרמב"ם ז"ל פירש שאינו צריך במציאות מה שנמצא ולא בקיום מציאות לזולתו, אבל מציאותו תספיק בעצמו.

והפירוש הנכון בשם הזה הוא מה שפירש בשם הנגיד ז"ל שהוא מגזרת שודד, כלומר משדד ומנצח מערכות הכוכבים. ונראה לי כי מפני זה יחס הכתוב השוד בשם הזה, הוא שהזכיר ישעיה (יג) כשוד משדי יבא.

והגאון רבינו סעדיה פירש שענינו מלשון די מחסורו, כלומר שהוא מספיק חסרון כל הנמצאים כולם. ועוד פירשו בו שהוא מלשו (ישעיה סו) מדי חדש בחדשו, (שמואל א א) מדי עלותו בבית ה', שהוא לשון נאמר על הדבר כשהוא הוה, ויהיה ענינו בהקב"ה נצחות, כשם ההויה שהוא לשון נצחות.

והרמב"ן פירש בזה כי הוא מדת הגבורה מנהגת העולם שיאמרו בה החכמים, מדת הדין של מטה. וטעם שהזכיר זה השם במילה כי הודיעו שהוא אל שדי כלומר תקיף משדד ומנצח מזלו ויוליד וידוע כי בשם הזה יעשו הנסים הנסתרים, ואברהם שהיה בטבעו ובמזלו שלא יוליד, והשם הזה בטל כח המזל שיוליד, הנה זה נסתר אינו מפורסם לעיני הרואים, כי יאמרו הנה טבע בני אדם להוליד, ויש הרבה שהם מולידים למאה שנה, ואין בזה שנוי מנהגו של עולם, כמו הנסים הנעשים בשם המיוחד על ידי מרע"ה שהם נסים מפורסמים, משנים טבעו של עולם ומנהגו כקריעת ים סוף וירידת המן וזולתם עד כאן. ויש לפרש בטעם שהזכיר במצוה זו השם הזה לפי שהוא חותם ביו"ד, ומצוייר בתבנית הגוף לנמול החתום באות ברית קדש, ועם האות הזה מתפרסמת מעלתם של ישראל והיותם נבדלים משאר העו"ג ערלי לב וערלי בשר שהם מצד השדים, וישראל שהם מצד אל שדי, ועם האות הזה נקרא האדם תמים זהו שאמר והיה תמים, וכיון שהוא תמים בו ראוי לו שישתמר מעון המיוחד, הוא עון העריות, וזהו שכתוב (שמואל ב כב) ואהיה תמים עמו ואשתמרה מעוני, ולקדושת הבריתות נקשר ונרשם באדם שם יו"ד ה"א וי"ו ממטה למעלה, וכן בפסוק זה, והבן זה.

ובמדרש אני אל שדי אמר לו אם אתה תקבל המילה הרי טוב, ואם לאו אומר לעולם די, אם לא תקבל את המילה דיו לעולמי ע"כ, דיה לערלה, ע"כ בב"ר

ובאור המדרש הזה כי כחם של ישראל בני ברית הוא הלב, ושבעים שרים הם הקליפות החיצונות, ל"ה מימינים לזכות ול"ה משמאילים לחובה, וזהו לשון ערלה, ואין אדם רשאי להאחז בלב עד שיסורו הקליפות, ואיל לא קבל אברהם את המילה הייתי אומר דיו לעולמי עד, כאן דיה לערלה ע"כ, כלומר שלא יפעלו פעולה לא השכינה ולא השרים מכאן ואילך יבטל העולם.

התהלך לפני. תהיה נמשך לעבודתי, והיה תמים שלם בלי תוספת ומגרעת, כלשון תורת ה' תמימה, וכתיב (דברים י"ג) לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו.

ודע כי נקרא תמים מי שתוכו כברו, ופיו ולבו שוים, ומפני שאברהם אבינו ע"ה היה שרש האמונה וראש כל המיחדים, וענין היחוד צריך שתהיה עדות הלב והפה שוים, על כן הזכירו הש"י והיה תמים, הוא הדין בכל שאר עבודות הש"י יצטרך האדם שיהיו פיו ולבו שוים, שיצדיק כל אחד לחברו ויעיד עליו ולא יחלוק עליו בשום ענין, כי כל מי שהוא אחד בפה ואחד בלב והנה הוא חולק קצתו על קצתו ומכזב קצתו את קצתו, הוא מן הכת שנאמר עליו (תהלים עח) ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו, ועל כן באה מצות עשה שבתורה שנאמר (דברים יח) תמים תהיה עם ה' אלהיך, והוא השבח הגדול האמור בכל הצדיקים איש צדיק תמים. וכתיב (בראשית כ"ה) ויעקב איש תם. וכן יצחק נקרא עולה תמימה, וכתיב (תהלים טו) הולך תמים ופועל צדק. וכתיב (שם קא) אשכילך בדרך תמים. וכתיב (שם קיט) אשרי תמימי דרך. וכבר הודיענו דוד ע"ה כי בעל מדה זו הוא לפני השם יתברך קיים נצחי לעולם, הוא שאמר (שם מא) ואני בתומי תמכת בי ותציבני לפניך לעולם. ואמר שלמה (משלי י ט) הולך בתום ילך בטח. ואמר עוד (שם יא) ורצונו תמימי דרך.

Verse 2


Verse 3


Verse 4


אני הנה בריתי אתך. כתב הרמב"ן ז"ל על דרך האמת טעם הנה בריתי אתך כטעם והנה אנכי עמך, (שמות ג יב) ויאמר כי אהיה עמך, (מלכים א ח) יהי ה' אלהינו עמנו. יאמר כי הברית יהיה עמו, ולכן יפרה וירבה, ואחרי כן צוה שישמור אברהם הברית הזאת, ותהיה המילה לאות ברית, והנה האות הזה הוא אות השבת ולכן ידחה אותו, והבן זה, עכ"ל ז"ל.

Verse 5


והיה שמך אברהם. הה"א הזאת שנתוספה בו היא אחרונה שבשם, ועמה היה לו כח התולדה ומשתלשלת ממנו, וכן מצינו באברהם שנקרא משרה והיא תשלום בנינו, כי כן הוא למעלה תשלום המרכבה העליונה.


כי אב המון גוים נתתיך היה אברהם אבינו ע"ה אב העולם כאדם הראשון שהיה אב המון גוים שכל התולדות משתלשלות וכן מצינו באברהם שנקרא אדם, ממה שדרשו רז"ל (יהושע יד) האדם הגדול בענקים, זה אברהם, וכבר רמזתי זה בסדר בראשית.


ובפרשה הזאת נתנה לו מצות מילה ונכרתו עליה י"ג בריתות, והנה הם רמוזים שם.


Verse 6


Verse 7


Verse 8


Verse 9


Verse 10


Verse 11


Verse 12


Verse 13


והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם. ע"ד הפשט טעם המילה להיותה אות קבוע בבשר על אמונת הש"י ויחודו, לא ישתנה ולא יסור ממנו בין מחיים בין לאחר מיתה, והנה הוא נכנס באמונת היחוד, כענין שכתוב להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך.

וע"ד המדרש מצות מילה היא כענין קרבן, וכשם שדם הקרבן לכפרה על המזבח כך דם המילה מכפר, ועל כן מצותה ביום השמיני, כי הקרבן לא יכשר עד יום ח', שנאמר (ויקרא כב) ומיום השמיני והלאה ירצה, וכשם שכתוב בקרבן (שמות כט) ואכלו אותם אשר כפר בהם, שאכילת הקרבן לכפרה כך ישראל עושין סעודה ביום המילה. ועוד גדול כחה יותר מן הקרבן, שהקרבן בממונו והמילה בגופו, באבר שכל גידי האברים נקשרים בו, אשר מטעם זה נקרא ראש הגויה, כלומר ראש כל הגוף, ועל כן חשוב לו לעקדה וזבח כאלו עקד את עצמו וכתיב (תהלים נ) כורתי בריתי עלי זבח.

ובבראשית רבה (בראשית ג), ואת להט החרב המתהפכת, רב הונא ורבנן, רב הונא בשם רבי אבא אמר החרב זו מילה שנאמר (יהושע ה) עשה לך חרבות צורים. רבנן אמרי החרב זו תורה, שנאמר (תהלים קמט) וחרב פיפיות בידם. רבי אבדימי אמר ואת להט החרב, להט זו גיהנם שמלהטת האדם מראשו ועד רגליו, החרב זו המילה, אמר הקב"ה מי מציל את בני מאש לוהט הוי אומר זו המילה. (משלי לא) לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים, משלג זו גיהנם, שנאמר (תהלים סח) תשלג בצלמון, בזכות מילה, כי כל ביתה לבוש שנים, זה דם מילה.

ובפרקי ר' אליעזר פרק כ"ט, אברהם מל את עצמו ביום הכפורים, שכן כתיב ביוה"כ (ויקרא כג) וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה, וכן הוא אומר (בראשית יז) בעצם היום הזה נמול אברהם, הוי אומר ביוה"כ נמול אברהם אבינו, ובכל שנה ושנה רואה הקב"ה דם הברית של אברהם אבינו ומכפר על כל עונותיהם של ישראל, שנאמר (ויקרא טז) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו.

וע"ד השכל דבר ידוע כי חתוך האבר מחליש כחו של אבר, ואין אבר מכל אברי הגוף שנחתך מתחלת תולדתו שלא יהיה בטבע חסר מכחו, וע"כ באה מצות המילה שהיא סבה להחליש כח התאוה וגורע הנאת התשמיש, וכמו שאחז"ל הנבעלת לערל קשה לפרוש, ובשביל המילה אין קיום הזרע מתבטל בכך, כי הענין הטבעי ישאר על טבעו והוא נשמר מן המותר. ומה שבאה המצוה לשמונה ימים לפי שקודם לכן הוא חלוש מאד והוא בתכלית לחותו וכאלו הוא עדיין בבטן, ואם יונח עד שיגדל יבא הדבר לידי בטול, כך פירש הרמב"ם ז"ל.

וע"ד הקבלה והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם, יאמר בריתי בבשרכם תהיה דוגמא לברית עולם, הוא הנקרא צדיק יסוד עולם, ועליו יאמר ברית מלח עולם, כי הוא קיום העולם, כי הכתוב היה ראוי לומר והיתה בריתי בבשרכם לעולם, אבל אמר לברית עולם וברית עולם זה הוא בין הרגלים הנקראים נצח והוד, ועל זה בא המאמר המאיר עיני הלב לרז"ל חכמי האמת אמרו (איכה ב) ולא זכ הדום רגליו ביום אפו, הדום שבין רגליו. ולפי שסמוך לו מלכות שכנגדן הפריעה, על כן אמרו מל ולא פרע כאלו לא מל, לפי שהוא כמפריד ומקצץ, והרי שלמות המצוה בשניהם הוא היחוד, וזה מבואר.

Verse 14


Verse 15


Verse 16


וברכתי אותה. בנערות ועדון בשר, על שם שכתוב (בראשית יח) אחרי בלותי היתה לי עדנה, וברכה ה' ברבוי חלב להניק, על שם שכתוב (בראשית כא) היניקה בנים שרה. מלכי עמים זה יעקב ועשו.

Verse 17


ויפול אברהם על פניו. כבר הזכיר זה למעלה ויפול אברם על פניו, אבל אותו היה לכוון דעתו לנבואה, וזה היה להתפלל על ישמעאל.

ומה שהזכיר בו הכתוב לשון נפילה בכל פעם ופעם, ללמדך שקודם המילה לא היה מתנבא אלא נופל, לפי שהערלה מאוסה אצל הש"י, וכן מצינו בבלעם שכתוב בו (במדבר כד) נופל וגלוי עינים, אבל אחר שנמול היה מתנבא מעומד, והוא שכתוב (בראשית יח) ואברהם עודנו עומד לפני ה'.

הלבן מאה שנה יולד. ח"ו שירחיק אברהם היות הענין גדול ע"ד הנס והפלא.

אבל על דרך הטבע דבר ואמר הלבן מאה שלא הוליד בבחרותו מן האשה הזאת יוליד עתה, ואם שרה הבת תשעים תלד אחרי שנפסק האורח ממנה, זה א"א בשום פנים ע"ד הטבע, אבל ע"ד הנס והפלא ידע והאמין שאפשר ביכולת הבורא יתברך כמו שהעיד עליו הכתוב למעלה והאמין בה'.

ומה שיזכיר בו הכתוב 

ויצחק, אין זה צחוק ולעג ח"ו, רק לשון שמחה, כלשון (תהלים קכ"ו) אז ימלא שחוק פינו, ועל כן תרגם אונקלוס תרגום ישמח שהוא וחדי ולא תרגם וחייך. והראיה כי לשון ויצחק הוא מלשון שמחה מה שנצטוה מפי הש"י לקרותו יצחק, שנאמר וקראת את שמו יצחק, ואלו לעג אברהם על הענין לא יצוהו הש"י שיקרא לו שם על שם הלעג, אבל ודאי כיון שצוה עליו כן אין בכונתו של אברהם רק טוב.

Verse 18


Verse 19


וקראת את שמו יצחק. השם הזה הושם לו ע"י הקב"ה ומפני זה לא נשתנה שמו לעולם לקרותו בשם אחר כשם שמצינו באברהם שנשתנה שמו מאברם לאברהם, וכן יעקב מצינו שנשתנה שמו מיעקב לישראל לפי שהושם השם בכל אחד מהם ע"י אביהם, אבל יצחק שהושם ע"י הקב"ה הוקבע לו לעולם השם ההוא ולא נשתנה, וכן מצאתי בירושלמי דברכות מפני מה נשתנה שמו של אברהם ושמו של יעקב ושמו על יצחק לא נשתנה, אלא אלו אבותם קראו אותם יצחק הקב"ה קראו שנאמר וקראת את שמו יצחק ע"כ, ומה שתמצא שמו של יצחק בשי"ן והוא שכתוב (תהלים ק"ה) ושבועתו לישחק אין זה שנוי אבל רצה הנביא לרמוז על מדתו שהיא האש הגדולה, וידעת זה ממה שאמרו בספר יצירה שלש אמות אמ"ש אויר מים אש מ"ם דוממת די"ץ שורקת, ועוד טעם אחר כי אברם הוצרך הכתוב לשנותו אברהם על שם כי אב המון גוים נתתיך, ויעקב ישראל ע"ש כי שרית עם אלהים, וע"י הענינים והמאורעים שאירעו בשניהם הוצרכו לשנות שמם, אבל יצחק לא הוצרך לכך כי לא אירעו לו מאורעות כמותם ולא ראה עצמו לחוץ המקרים כאברהם ויעקב אבל מיום שנולד נתקדש באות ברית קדש ונתיישב בארה"ק לא יצא ממנה לעולם:

Verse 20


ולישמעאל שמעתיך וגו'. כלומר ולישמעאל אברך מצד התפלה שאתה מתפלל עליו אך לא מצד הברית של יצחק:

שנים עשר נשיאים יוליד, היו לישמעאל י"ב בנים והם מפורשים בשמותם בסוף סדר ויהיו חיי שרה שכתוב שם בכור ישמעאל נביות וקדר ואדבאל ומבשם ומשמע ודומה ומשא חדד ותימא יטור נפיש וקדמה הרי י"ב, ומה שאמר י"ב נשיאים ולא אמר י"ב גוים יוליד זה להורות על התנשאותם ומעלתם הגדולה שתחול עליהם ברכת הרבוי יותר משאר העמים כמו שהבטיחו הש"י הנה ברכתי אותו והפריתי אותו והרביתי אותו במאד מאד, ועוד תכלול מלת נשיאים שיאבדו מן העולם אחר המעלה הגדולה שהיא מלשון (משלי כ"ה) נשיאים ורוח, ובא לרמוז שהם כלים ואובדים מן העולם כלשון (איוב ז') כלה ענן וילך, זהו שתמצא נשיאם חסר יו"ד האחרונה, ולמדך הכתוב על מלכות ישמעאל שתחלתו חזק וסופו תשש וכן אמר המלאך להגר והוא יהיה פרא אדם כלו' שיהיה בין בני אדם כפרא שינצח הכל ואח"כ יד כל בו:

ונתתיו לגוי גדול. כתב רבינו חננאל ז"ל ראינו שנתאחרה הבטחה זו להם אלפים של"ג שנה ולא היה איחורם תלוי בעונם והיו מצפים לה כל השנים הללו וסוף סוף באה ונתק ימה ואח"כ נתחזקה המלכות בידם, אנו שנטלה ממנו בעונינו ושם זמנו אלף ג' מאות ושלשים שנה עאכו"כ שנהיה מצפים להבטחתו ולא נתיאש, ע"כ:

Verse 21


Verse 22


ויעל אלהים מעל אברהם. האבות חשובים ככרובים של מעלה ע"כ הזכיר הכתוב מעל אברהם כלשון שכתוב (יחזקאל ט, ג) וכבוד ישראל נעלה מעל הכרובים ומפורש ארז"ל האבות הן הן המרכבה:

Verse 23


וימל את בשר ערלתם. השתדל תחלה במילתם ובאחרונה מל את עצמו, וכן כתוב אח"כ בעצם היום הזה נמול אברהם, שאלו הקדים מילתו למילתם היה חולה ומסוכן ולא היה אפשר להתעסק בהם:

Verse 24


בהמולו בשר ערלתו. כמו שנצטווה למעלה ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית, ובאר לנו כי המצוה היא אות קבוע בבשר והיה הבשר לאות ברית, וע״כ נקראת המצוה הזאת אות, ושלש מצות בתורה הן שנקראו אות ואלו הן מילה שבת תפילין ושלשתן עדות ואות על היחוד והאמונה, ואין ראוי לכל אחד מישראל לעמוד זולת השתים מהן כי קיום כל דבר ע״פ שנים עדים ועל זה יצטרך שילכו ב׳ עדים עמו, ולפיכך חייב אדם להזהר במצות תפילין ואז יהיו ב׳ עדיו לא יסורו ממנו. וכאותו שנשתבח בהן אותו חכם, מימי לא הלכתי ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין, וביום שבת שהוא פטור מתפילין, מילה ושבת נמצאת בו, מלמד שכל הזהיר במצות תפילין אין שני עדיו זזין ממנו לעולם לא בחול ולא בשבת.

ובמדרש בהמולו בשר ערלתו גדולה מילה שכל מי שהוא מהול אינו יורד לגיהנם, כתיב הכא ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית, וכתיב התם (ויקרא יב) וביום השמיני ימול, ומי יורד לגיהנם, מי שכתוב אחריו את הקיני ואת הקנזי ואת הקדמוני, שכולם ערלי לב, וכל הרשעים יורדים לגיהנם, שכן מצינו ביחזקאל (יחזקאל לב) בן אדם נהה על המון מצרים והורידהו, שם אשור וכל קהלה, שם משך תובל וכל המונה כולם ערלים מחללי חרב, שמה נסיכי צפון, וכן אמר ישעיה (ישעיה ה) לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק, למי פערה פיה למי שאין להם חק, שנאמר (תהלים קה) ויעמידה ליעקב לחק. ואמר עוד הפסוק (זכריה ט) גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו, וכתיב (משלי לא) לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים ע"כ. וע"כ נהגו כל ישראל לנער המת שלא הגיעו ימיו למצות מילה שמוהלין אותו בקבר.

זכו ישראל במצוה זאת שהיא מוחזקת בידם ובה הובטחו על שלש מתנות, על מלכות בית דוד שלא תפסק, ועל מתנת הארץ שתהיה להם לאחוזת עולם, ועל השכינה שתהיה שורה בישראל, ושלשתן רמוזות בפרשה זו, מלכות בית דוד, שאמר ונתתיך לגוים ומלכים ממך יצאו, והכתוב הזה בברית, ומצינו במלכות בית דוד ברית, הוא שכתוב (תהלים פט) כרתי ברית לבחירי נשבעתי לדוד עבדי, עד עולם אכין זרעך ובניתי לדור ודור כסאך סלה. מתנת הארץ, הוא שאמר ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם, באר שתהיה הארץ לישראל אחזת עולם שלא יירשוה ושלא יושיבוה רק הם, ואם אולי יגלו ממנה ישובו אליה כי אחזת עולם היא להם, לא לעו"ג, וזה הוא סימן גדול לישראל שמיום שגלו ממנה לא נתישבה שם אומה כלל אבל היא חרבה ושממה עד שישובו אפרוחיה לתוכה. השכינה שתשרה בישראל, הוא שאמר והייתי להם לאלהים, כלומר להם לבדם ולא לעו"ג. ואשרי העם שהובטח בשלש מתנות כאלה, מלכות בית דוד שלא תפסק לעולם, ושתהיה הארץ הקדושה להם לבדם מתנה לאחוזת עולם, ושתהיה השכינה שורה ביניהם, מה שלא זכו שום אומה מעו"ג לאחד מכל אלו, וזה שאמר דוד (תהלים קמד) אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלהיו.