מ"ג בראשית ט כג
<< · מ"ג בראשית · ט · כג · >>
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם וילכו אחרנית ויכסו את ערות אביהם ופניהם אחרנית וערות אביהם לא ראו
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיִּקַּח֩ שֵׁ֨ם וָיֶ֜פֶת אֶת־הַשִּׂמְלָ֗ה וַיָּשִׂ֙ימוּ֙ עַל־שְׁכֶ֣ם שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּֽלְכוּ֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וַיְכַסּ֕וּ אֵ֖ת עֶרְוַ֣ת אֲבִיהֶ֑ם וּפְנֵיהֶם֙ אֲחֹ֣רַנִּ֔ית וְעֶרְוַ֥ת אֲבִיהֶ֖ם לֹ֥א רָאֽוּ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וּנְסֵיב שֵׁם וָיֶפֶת יָת כְּסוּתָא וְשַׁוִּיאוּ עַל כְּתַף תַּרְוֵיהוֹן וַאֲזַלוּ מַחְזְרִין וְכַסִּיאוּ יָת עֶרְיְתָא דַּאֲבוּהוֹן וְאַפֵּיהוֹן מַחְזְרִין וְעֶרְיְתָא דַּאֲבוּהוֹן לָא חֲזוֹ׃ |
| אונקלוס (דפוס): | וּנְסֵיב שֵׁם וְיֶפֶת יַת כְּסוּתָא וְשַׁוִּיאוּ עַל כְּתַף תַּרְוֵיהוֹן וַאֲזָלוּ מַחְזְרִין [נ"א: מְחַזְרִין, וכן בסמוך] וְכַסִּיאוּ יַת עִרְיְתָא דַּאֲבוּהוֹן וְאַפֵּיהוֹן מַחְזְרִין וְעִרְיְתָא דַּאֲבוּהוֹן לָא חֲזוֹ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וּנְסֵב שֵׁם וְיֶפֶת יַת אִסְטְלָא וְשַׁוִיוּ עַל כְּתַף תַּרְוֵיהוֹן וְאָזְלוּ מְאַחְזַרְיָן וְכַסִיאוּ יַת עִירְיְיתָא דַאֲבוּהוֹן וְאַפֵּיהוֹם מֵאַחְזְרִין וְעֶרְיְתָא דַאֲבוּהוֹן לָא חָמוּן: |
רש"י
"ופניהם אחורנית" - למה נאמר פעם שניה מלמד שכשקרבו אצלו והוצרכו להפוך עצמם לכסותו הפכו פניהם אחורנית
מפרשי רש"י
והא דאמרינן בפרק כיסוי הדם (חולין ריש פט.) דבשביל שאמר אברהם "אם מחוט ועד שרוך נעל" (להלן יד, כג) זכו בניו לטלית של ציצית (קושית הרא"ם), ויש לומר דזכות שניהם גרם מצוה זאת שהיא טלית של ציצית, דאם לא היה זכותו של שם, אף על גב שאמר אברהם "מחוט ועד שרוך" - בשביל זה אין סברא שיהיה בבגדיהם ציצית, דמה ענין "מחוט ועד שרוך" לבגד, שהחוט אינו בבגד, ולפיכך צריך לזכותו של שם שזכו לטלית של מצוה, ומכל מקום צריך גם כן זכות אברהם, דלמה יזכו לציצית, דאין ענין זכות של שם שיזכו למצות ציצית, והשתא על ידי שם זכו שיהיה מצוה בטלית שלהם, ואברהם שאמר "מחוט ועד שרוך" על ידו זכו לציצית, ולפיכך שניהם גרמו מצות ציצית בטלית, ופשוט הוא:
[יז] וחם שבזה וכו'. דע כי יש דבר נפלא במדרש (ב"ר לו, ו), כי התולדות נמשכים אחר היסודות - כמו שהאילן-ענפיו נמשכים אחר העיקר והיסודות. ואשמועינן הכתוב כי חם היה גלוי ערוה ובזוי הגוף בחלקו, שהיה מבזה את אביו, לכך נמשכו אחריו תולדותיו, והוא אשר הכתוב אומר (ר' ישעיה כ, ד), "כך ינהג שבי מצרים וגלות כוש וגומר", אמנם שם ויפת היו דבקים בכבוד, ומזה בניהם נמשכים אחר הכבוד. ובני שם זכו לטלית של ציצית, כי כבוד השם יתעלה (חופה) [חופף] אותם, וכבוד ה' עליהם. והפרש גדול יש בין שם ובין יפת, כי שם היה מכובד במצות ציצית - מפני שנתאמץ במצוה יותר זכה גופו ונפשו לכבוד, אבל יפת שלא נתאמץ ולא עשה בכוונת נפשו - זכה גופו לבד לכבוד, וחם שביזה יתבזה כל גופו ונפשו:
ודבר מופלא הוא בסוד המדרש הזה, ואם תדע שלשה בנים אלו ומדריגתם; כי שם הוא הנכבד הוא המובחר, ויפת הוא הגדול, וחם הוא הקטון, תבין כל הדברים באמיתתם למה לא נתאמץ יפת במצוה הזאת כמו שם, כי יפת דומה לגוף אשר אין פעולתו בזריזות, ולפיכך לא זכה רק הגוף לקבורה, ובשביל זה נקרא "יפת", כי יופי שייך בגוף דוקא. וחם הוא כח הנפש, ונושא כח הנפש החיוני - הוא חום טבעי בלב אדם, לכך נקרא "חם". אבל שם הוא עיקר, והוא כמו עצם הצורה של אדם, לכך נקרא "שם", כי השם בא על העיקר ועל עצם הדבר. ומזה תבין סוד אלו ג' בנים - שהיו נגד חלקי האדם; יפת נגד הגוף, וכל ענין הגוף הוא בעצלות, וחם נגד הנפש החיוני, אבל שם הוא על דבר שהוא עצם ועיקר. ומפני כי נפש החיוני הזה הוא גופני, ולפיכך הוא ארור שיהיה עבד (פסוק כה), כמו דאת אמרת "שבו לכם פה עם החמור" (להלן כב, ה), 'עם הדומה לחמור' (יבמות דף סב.). אבל יפת אף על גב שהוא נגד הגוף אין בזה חסרון, כי דבר שהוא כח והוא גופני זהו קללה וארור, כי תמצא כח שאינו גופני והוא נבדל, אבל דבר שהוא גוף אין בזה קללה, שכן ראוי להיות גוף. ויש בזה דבר מופלג, ואין כאן מקומו:
ותמצא כי אלו ג' בנים הם כנגד ג' בני אדם, שכמו שאותם השלשה כוללים כל העולם, כן אלו ג' כוללים כל העולם. והנה יפת כנגד הבל, כי "שקר החן והבל היופי" (משלי ל"א, ל'), ושניהם ענין גוף, ולכך הם הבל. וחם שהיה ארור - כנגד קין שהיה ארור (לעיל ד, יא). ושם שהוא עיקר כמו שנתבאר - כנגד שת שהוא יסוד ועיקר, ולכך נקראת "שת" שממנו הושתת העולם (במדב"ר יד, יב). ואין כאן מקום זה, רק היה הכוונה פה להודיע הדבר הנפלא אשר אמרו חכמים ז"ל (ב"ר לו, ו) כי יפת זכה לקבורה, כי כוונתם כי היה מעלת יפת דומה כבאדם הגוף, אשר ראוי לו הקבורה, שהוא ישוב אל העפר (לעיל ג, יט) ויתכסה בעפר. ושם זכה להיות עליו מלבוש מן המצות, שהיא כבוד ה', ובזה יהיה כבוד ה' חופף עליו כל היום (עפ"י דברים לג, יב):
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וּפְנֵיהֶם אֲחוֹרַנִּית – לָמָּה נֶאֱמַר פַּעַם שְׁנִיָּיה? מְלַמֵּד שֶׁכְּשֶׁקָּרְבוּ אֶצְלוֹ וְהוּצְרְכוּ לַהֲפוֹךְ עַצְמָם לְכַסּוֹתוֹ, הָפְכוּ פְּנֵיהֶם אֲחוֹרַנִּית.
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
אלשיך
אביהם, שערות אביהם לא ראו. אך הנה אחרי אומרו וילכו אחורנית כו', הוצרך לתת טעם למה זה הפכו פניהם אחורנית, ולא הלכו דרך פנים ויסתמו עיניהם לבלתי ראות ערותו. לזה אמר תדע למה "ופניהם אחורנית", ולא בדרך ישרה בעינים אטומות, הלא הוא כי עתה בלכתם אחורנית נמשך כי "וערות אביהם לא ראו", כי אין צריך לומר עיניהם כי אם גם פניהם הנזכר לא ראו ערות אביהם, שאומרו ראו חוזר את פניהם הנזכר, ותצדק בהם ראיה כד"א בלשון רבותינו ז"ל (ברכות כה ב) לבו רואה את הערוה, והוא כי הלא צדיקים היו וצלם אלהים על פניהם, ולא רצו שפניהם אשר בם קדושת צלם אלהים יראו את הערוה, גם שיטמטמו עיניהם, וקל וחומר הדברים מאשר הקפידו ז"ל על אשר לבו רואה את הערוה בעת תפלה, וכל שכן פני אדם אשר
צלם אלהים נוססה בם:כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
ילקוט שמעוני
• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •
ויקח שם ויפת את השמלה. שם התחיל במצוה ובא יפת ונשמע לו, לפיכך זכה שם לטלית, ויפת לפיוולא. ממשמע שנאמר וילכו אחורנית, איני יודע שערות אביהם לא ראו? אלא מלמד שנתנו ידיהם על פניהם והיו מהלכין לאחוריהן, ונהגו בו כבוד כמורא האב על הבן. אמר הקב"ה לשם: אתה כסית את ערות אביך, חייך שאני פורעה לבניך, שנאמר: "באדין גובריא אלך כפיתו בסרבלהון". אמר הקב"ה ליפת: אתה כסית ערות אביך, חייך שאני פורע לך, שנאמר: "והיה ביום ההוא אתן לגוג מקום שם קבר". אמר הקב"ה לחם: אתה בזית עריתא דאבוך, חייך שאני פורע לך, "כן ינהג מלך אשור את שבי מצרים ואת גלות כוש נערים וזקנים ערום ויחף וחשופי שת ערות מצרים". אמר רב יהודה: כותי ערום אסור לקרות קריאת שמע כנגדו. [פשיטא,] מהו דתימא הואיל וכתיב בהו "אשר בשר חמורים בשרם", אימא חמור בעלמא הוא, קא משמע לן לענין ערוה איקרו נמי ערוה, שנאמר: וערות אביהם לא ראו:
<< · מ"ג בראשית · ט · כג · >>