מ"ג במדבר ל ב
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה יהוה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־רָאשֵׁ֣י הַמַּטּ֔וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהֹוָֽה׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וּמַלֵּיל מֹשֶׁה עִם רֵישֵׁי שִׁבְטַיָּא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימַר דֵּין פִּתְגָמָא דְּפַקֵּיד יְיָ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וּמַלֵיל משֶׁה עִם אֲמַרְכְּלֵי שִׁבְטַיָא לִבְנֵי יִשְרָאֵל לְמֵימָר דֵין פִּתְגָמָא דְמַלֵיל יְיָ לְמֵימָר: |
רש"י
"זה הדבר" - (ספרי) משה נתנבא (שמות יא, ד) בכה אמר יי' כחצות הלילה והנביאים נתנבאו בכה אמר נוסף עליהם משה שנתנבא בזה הדבר (ספרי נדרים עז) דבר אחר זה הדבר מיעוט הוא לומר שהחכם בלשון התרה ובעל בלשון הפרה כלשון הכתוב כאן ואם חילפו אין מותר ואין מופר.
[ג] לומר שהפרת נדרים ביחיד מומחה וכו'. אף על גב דקרא אתא שילמד לנשיאים תחלה ואחר כך לכל ישראל, מכל מקום, כיון דלא צריך קרא להכי, שהרי כל התורה כך היה, שהיה מלמד לנשיאים תחלה (שמות ל"ד, ל"א-ל"ב), אם כן צריך לפרש שהכתוב בא לומר דבפרשה זאת ראוי לחלוק כבוד בפרט לנשיאים יותר מבכל מקום, והיינו מפני שהם שייכים בפרשה זאת יותר, מפני שהפרת נדרים ביחיד מומחה. וקאמר (רש"י) יכול שלא אמר משה פרשה זאת לכל ישראל. ואף על גב דכל התורה לישראל נאמרה, הכא שאני, דשמא כיון שהפרת נדרים ביחיד מומחה, לכך נאמרה להם דוקא, ולא לשאר ישראל. ואין להקשות דגם שאר הדיוטות מפירים בג' הדיוטות, דהכי נמי קאמר 'או שלא אמר אלא לנשיאים', ואין הדיוט מפר כלל אפילו בשלשה, ומתרץ "זה הדבר" לגזירה שוה. והשתא דילפינן דגם לישראל נאמרה, ובודאי הא דילפינן לישראל נאמר אינו אלא לענין זה דאף הדיוט מפר, דאי כמשמעו - שנאמרה לישראל, מאי נפקא מינה אם אמרה משה לישראל, או לא אמר הפרשה - והם למדו הפרשה מן הנשיאים, אלא בא לומר שאף לישראל נאמרה שיתירו גם כן הדיוטות. והשתא קשה, אם כן למה חלק כבוד לנשיאים בפרשה זאת ביותר, אלא שחילוק יש; דמומחה מפר ביחיד, אבל הדיוטות בעי שלשה. והשתא הוי שפיר כבוד לנשיאים. והרא"ם פירש, דאם אינו ענין ללמד לנשיאים תחלה, שהרי כבר נאמר (ר' שמות לד, לא) "וישובו אליו כל הנשיאים וגו'", תנהו לענין הפרת נדרים שהוא ביחיד מומחה. ואינו נראה שיהיה הפירוש ב'אם אינו ענין', דאין דרך רש"י לפרש הכתוב ב'אם אינו ענין':
[ד] ביחיד מומחה ובג' הדיוטות. יליף ליה בסמוך. אף על גב ד"ראשי מטות" משמע רבים, הכי קאמר, "ראשי מטות" - כל אחד ואחד יכול להפר נדרים:
[ה] יכול שלא אמר משה פרשה זו וכו'. אף על גב דכל התורה לכל ישראל נאמרה, יש לומר, כיון שהכתוב בא לומר שהיחיד מומחה מתיר הנדר בלבד, אם כן "ראשי המטות" שייכים דוקא בפרשה זאת, לכך להם נאמרה, כדלעיל (סוף אות ב):
[ו] מוסיף עליהם משה וכו'. כתב הרא"ם, שטעם הדבר כי "זה הדבר" משמע על דבר הרמוז לגמרי - זה הוא הדבר, ולפי שמשה רבינו עליו השלום היה מתנבא באספקלריא המאירה (יבמות דף מט:), היה מתנבא ב"זה הדבר". ו"כה" אינו משמע על דבר הרמוז, והוא בא על המכוון מן הענין, לא "זה הדבר" בפירוש. ולפי ששאר הנביאים היו מתנבאים באספקלריא שאינה מאירה (שם), מתנבאים בלשון "כה". ואינו מספיק, דלפי זה לא היה על משה כלל להתנבאות בלשון "כה", שהוא מעוט ממדריגתו, ולמה היה מתנבא ב"כה", שהיא על נבואה שאינה באספקלריא המאירה:
ונראה, כי ענין זה הוא תולה בנבואת משה רבינו עליו השלום ומדריגתו, כי הנבואות הם שתים; האחת הוא שנתנבאו בה כל הנביאים על מעשה ה' והנהגתו בעולם, לכל אשר נעשה בעולם. והמדריגה של משה היה כולל זה, וכולל גם כן להתנבאות על המצות והתורה שצוה לו השם יתברך מפיו. וזאת המדריגה היא אינו דומה לראשונה, כי המדריגה הראשונה בדברים אשר יחדש ויעשה בעולם, והמדריגה של משה רבינו עליו השלום היא התורה מה שהשם יתברך רוצה שיהיה נוהג תמיד בעולם מבלי שינוי, והוא סדר מציאות כללי בעולם. כי בתורה אשר נתן השם יתברך על ידי משה, סידר את ישראל בסדר כללי, לא בענינים המתחדשים בפרטים מן הסבה הראשונה, שזה אין המדריגה כל כך. ובשביל זה תבין למה היה משה רבינו עליו השלום מתנבא באספקלריא המאירה, יותר מכל שאר נביאים, כי הענינים הכוללים הם מופשטים מן החומר, ומושכלים ביותר. ומדריגת שאר הנביאים היה למטה מזה, בענין אשר הוא יחדש בעולם ויעשה, לא בענינים הכוללים. וזה תמצא מבואר בכל הנביאים, שלא היו מתנבאים רק בענינים אשר הוא יתברך פועל ועושה ומשנה. אבל משה רבינו עליו השלום נתן תורה כללית ונצחית, לא ישתנה דבר, וזה נקרא הויה כוללת:
ובשביל זה היה מתנבא ב"זה הדבר", המורה על הנבואה באספקלריא המאירה, השייך למצוה אשר נתן השם יתברך לישראל. כי מצות התורה הם בענינים כוללים, לכך הם יותר מושכלים. אבל במקום אשר רוצה להתנבאות על מעשה ה' והנהגתו, כמו שאמר משה "כה אמר ה' כחצות הלילה" (שמות י"א, ד'). וכן "כה אמר ה' עברו ושובו" (ר' שמות לב, כז), כי זאת המצוה אינה מן המצות הנצחיות, רק לזמן נמצא מן רצון השם יתברך למעשה שהיה, בזה שייך לשון "כה". כי מה שלא היה מתנבא משה רבינו עליו השלום תמיד באספקלריא המאירה, לא בשביל שלא היה מדרגתו שוה תמיד חס ושלום, אלא שאין כל הדברים שוים, ודבר שהוא באספקלריא המאירה היה מתנבא ב"זה הדבר", ודבר שלא שייך - היה מתנבא ב"כה אמר":
[ז] דבר אחר כו'. אף על גב דדרשינן קרא לגזרה שוה כדלעיל, מכל מקום צריכין אנו לפרש לישנא דקרא מה שכתוב הך לישנא "זה הדבר", דכל לשון "זה הדבר" לאורויי אמיעוטא,וצריכין אנו לפרש שהמעוט הוא ש'הבעל בלשון התרה וכו, וזה מגופיה דקרא ילפינן ממשמעותיה. ואפילו הכי אתיא קרא לגזירה שוה, דכיון דאין לנו פירכא, ילפינן גזירה שוה, אף על גב דלא מופנה. וכך פירשו התוספות ביש נוחלין (ב"ב קכ ע"ב סד"ה מבעי):
[ח] החכם בלשון התרה וכו'. לפי שהחכם עוקר הנדר מעיקרו (כתובות דף עד:), צריך להתיר בלשון התרה, שהוא מתיר איסור הנדר מעיקרו. ולשון 'היתר' שהוא מתיר האיסור. אבל הבעל אינו מתיר הנדר מעיקרו, שאינו מפר על ידי חרטה, אלא שהוא מיפר אותו מכאן ולהבא, לכך צריך להפר בלשון הפרה, שהוא לשון בטול. ואין להקשות, מהיכי תיתי שיהיה הבעל מיפר בלשון התרה, והחכם בלשון הפרה. דהוי ילפינן מהדדי במה מצינו, אי נמי בקל וחומר; מה חכם שאינו מתיר בלשון הפרה - מתיר בלשון התרה, בעל ואב שמתירין בלשון הפרה - אינו דין שיתירו בלשון התרה:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
זֶה הַדָּבָר – מֹשֶׁה נִתְנַבֵּא בְּ"כֹה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה" (שמות יא,ד), וְהַנְּבִיאִים נִתְנַבְּאוּ בְּ"כֹה אָמַר ה'"; מוּסָף עֲלֵיהֶם מֹשֶׁה, שֶׁנִּתְנַבֵּא בִּלְשׁוֹן "זֶה הַדָּבָר". דָּבָר אַחֵר: זֶה הַדָּבָר – מִעוּט הוּא, לוֹמַר שֶׁהֶחָכָם בִּלְשׁוֹן הַתָּרָה וּבַעַל בִּלְשׁוֹן הֲפָרָה, כִּלְשׁוֹן הַכָּתוּב כָּאן; וְאִם חִלְּפוּ, אֵין מֻתָּר וְאֵין מוּפָר (ספרי שם; נדרים ע"ז ע"ב-ע"ח ע"א).
רשב"ם
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
שלמה המלך ע"ה יזהיר בכתוב הזה (משלי כד) את האדם שיירא מן המלך העליון יתעלה תחלה ואחריו שיירא מן המלך בארץ, והשוה את שניהם יחד במדת היראה כי יאמר כשם שאתה ירא מהקב"ה הנמצא בכל מקום ופורש מן העון ליראתו ואע"פ שאין אתה רואהו, כן יש לך לירא מהמלך שתפרוש מעצמך ממה שתתחייב מיתה ליראתו ואע"פ שאין אתה עומד לפניו, כי אי אפשר למלך בשר ודם להמצא בכל המקומות ועל כן תצטרך שתהיה אימת המלך וצורתו חקוקה בלבך בהעדרו מן המקום ולא תראנו כאלו ראית אותו בעיניך, כשם שאתה ירא מן המלך העליון יתברך שלא ראיתו מעולם בעיניך. עם שונים אל תתערב, יזהיר שלא ישנה הדבר, כי יש עוברין על רצון הש"י ליראתו של מלך, והנה הם יראים מאדם תחלה ועושין יראתו עיקר, ולא יתכן לעשות כן, אבל הראוי שיהיה הש"י תחלת יראתו ועיקר מחשבתו ופעולותיו כלן. ולפי שהש"י מלך מלכי המלכים הקב"ה ראשית כל ראשית, ואין מלכות המלכים רק ממנו ומלכותו לעד לעולם, אין ראוי כלל להשוותן, לכך הפסיק בהם הכתוב במלת בני, כי היה ראוי הכתוב לומר בני ירא את ה' ומלך כמנהגו בשאר הכתובים שמתחיל בהם במלת בני, אבל רצה להפסיק ביניהם לבאר כי אע"פ שהשוה אותן הכתוב לענין היראה אין ענינם שוה ואין לשתף ביניהם, שהרי יש הפרש גדול ביניהם ויתרון, כיתרון האור מן החשך. וענין הכתוב, כי יראת המלך היא קיום הארץ וצורך גדול לבריות, וכמו שדרשו רז"ל הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו, אבל העיקר הגדול והעצום והמעלה העליונה שירא תחלה מן המלך העליון יתברך, אשר חיי המלכים כלן ומלכותם תלוין בידו, ומזה אמר שלמה בספר קהלת (ח) אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים, יאמר אני אומר לך פי מלך שמור, שתשמור פי המלך ולעשות מה שיצוה, ועל הדברים כלן שתשמור שבועת אלהים שיזכור תחלה יראת ה' והשבועה שנשבע בסיני לקבל עליו התורה והמצות. וכן אמרו במדרש אני פי מלך שמור, מזומן אני לשמור פי מלכי האומות המושלים בנו במסים וגלגליות וארנוניות. ועל דברת שבועת אלהים, ואצל דברת שבועת אלהים לא אשמור פי המלך. שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שאמרו לנבוכדנצר (דניאל ג) לא חשחין אנחנא על דנא פתגם להתבותך. ומתחיל הפסוק ענו שדרך מישך ועבד נגו ואמרי למלכא נבוכדנצר לא חשחין וגו'. אם מלכא למה נבוכדנצר ואם נבוכדנצר למה מלכא, אלא כך אמרו לו את מלכא עלנא במסים וגלגליות, אבל על דנא שאתה אומר לנו לעבוד עו"ג נבוכדנצר את ולא מלכא את, ואת וכלבא שווין. כלומר שאין אנו רשאין לבא כנגד השבועה שנשבענו בהר סיני, זהו ועל דברת שבועת אלהים. וידוע כי ענין השבועה מגדר היראה שלא ישבע אדם בקב"ה כל עיקר ואפילו על האמת, אין צריך לומר על שקר, ומעשה היה בינאי המלך שהיו לו עשרת אלפים עיירות בהר המלך וכולן חרבו על שבועת אמת. כיצד, אדם אומר לחברו בשבועה שאני הולך למקום פלוני ואוכל ואשתה כך וכך, וכן כל דבריהם, ומקיימין שבועתן, וכולן נחרבו. ומה הנשבע באמת כך, הנשבע לשקר על אחת כמה וכמה. ואיך יהיה האדם זהיר במדת היראה אם ישבע בהקב"ה לשקר או על האמת לבטלה. ומפני שאין בכל העבירות כלן עברה חמורה כעובר על השבועה ויצר לב האדם רע מנעוריו, והוא כועס תמיד ומתוך כעסו קופץ ונשבע, לכך הוצרכה תורה להקדים רפואה למכה ולצוות על התר הנדרים על פי יחיד מומחה או שלשה הדיוטות, וזהו שכתוב.
וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה'. ע"ד הפשט לבני ישראל, שיאמרו כן לבני ישראל. אבל רז"ל דרשו ראשי המטות רמז ליחיד מומחה, לבני ישראל רמז לשלשה הדיוטות, כשם שדיני ממונות בשלשה הדיוטות. ומה שנסמכה פרשה זו לשל מעלה שהיא פרשת המועדים, לפי שהזכיר שם נדר גבוה ואמר לבד מנדריכם ונדבותיכם, וזה טעם אשר צוה ה' כי שם יחזור, ללמדך כי מלבד הנדרים האלה הנזכרים עוד יש נדרי הדיוט שהוא חייב לקיים דברו. ועוד טעם אחר, מה קדוש המועדים ביחיד מומחה אף התר נדרים ביחיד מומחה.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
עוד צריך לדעת, למה הוצרך לומר המטות לבני - שלא היה לו לומר אלא: ״אל ראשי מטות בני ישראל״, והיה נראה לומר שנתכוון לדבר בסדר זה שלא תאמר שלא באה המצוה אלא לראשי המטות ישראל לבד - לזה אמר: אל ראשי המטות לבני ישראל, וכאילו אמר: ״לזה ולזה״, והגם שלא אמר: ״ולבני״, הרבה מקראות מדברים בסדר זה, כדרך אומרו (שמות, א): ״ראובן שמעון״ וגו', וכאילו אמר: ״ושמעון״:
אלא שראיתי ברייתא (שם) וזה לשונם תניא יכול שלא אמר משה פרשה זו אלא לנשיאים בלבד נאמר כאן זה הדבר ונאמר בשחוטי חוץ (ויקרא, יז) זה הדבר מה להלן וכו' אף זו נאמרה לכלן, אם כן אין משמעות אומרו לבני ישראל ולבני ישראל שהרי הוצרכו בברייתא להוכיח מגזירה שוה וכבר אמרו רז"ל (כריתות דף ה.) וזה לשונם לעולם אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך וכו', עוד צריך לדעת כוונת אומרו לאמר כי למי יאמרו בני ישראל, ואם הכוונה היא שראשי המטות יאמרו לבני ישראל, היה לו לומר לאמר לבני ישראל. עוד אומרו זה הדבר מה בא למעט בתיבת זה:
אכן יתבאר הכתוב בהקדים מאמרם ז"ל שאמרו (חגיגה דף י.) וזה לשונם: היתר נדרים פורחים באויר, עד כאן. ויש להעיר למה עשה ה' ממצוה זו סדר זה מה שלא עשה כן בכל התורה - שכל דבר ודבר כתוב יושר וזו פורחת באויר:
אכן הטעם הוא כי לא רצה ה' שיהיה כתוב לעין כל אדם שהנדר והשבועה ישנה בהיתר שבזה יזלזלו בנדרים ובשבועות, ולזה נתחכם ה' והעלים הדבר ומסר ההתר לגדולי ישראל שהם ידעו ויבחינו חילוקי המשפטים שבהתר, אבל בפני כל ההמון יהיו נעולי דלת לקיים כל נדר וכל שבועה כאומרו לא יחל וגומר ככל היוצא מפיו וגו'. וזה הוא שיעור הכתוב וידבר משה אל ראשי המטות שהם גדולי ישראל המצוה בשלימות, אבל לבני ישראל לאמר זה הדבר פירוש כי לבני ישראל בכללות לא יאמר להם מהדיבור הנאמר לראשי המטות אלא זה הדבר ולא הפורח באויר שנאמר בעל פה לראשי המטות, ובזה נתיישבו כל הדקדוקים:
או ירצה על זה הדרך: אל ראשי המטות באה המצוה, ולבני ישראל לאמר - פירוש: כי הנודר והנשבע מבני ישראל יבא ויאמר לראשי המטות והם יגידו למו את שישנו בבל יחל ואת שישנו בהתרה כפי ההלכות שבאו במשפט זה:
ואם תאמר לכל הדרכים הרי הוזכרו גם בני ישראל במצוה זו ולמה הוצרכו רז"ל ללמוד הדבר כנזכר, יש לומר שלא הוצרכו לדון בגזירה שוה, אלא לומר שמשה אמר הדברים מפיו לישראל, אבל להודעת המצוה לישראל לא הוצרכו לגזירה שוה, וזה הוא מה שדקדקו לומר יכול שלא אמר משה פרשה זו אלא לראשי המטות ולא אמרו יכול שלא נאמרה פרשה זו אלא לראשי המטות שאז תהיה הכוונה שלא נאמרה כל עיקר:
עוד יש לומר שזולת גזירה שוה שהודיעה שמצוה זו נוהגת בישראל הייתי יכול לפרש אומרו לבני ישראל כאלו אמר של בני ישראל ויהיה הדבר שקול, ואחר שבאה גזירה שוה שהצדיקה המצוה גם בישראל אנו מישבים הכתוב כדרך האמור, ואין להקשות לפי מה שפירשנו זה הדבר שבא למעט שלא יאמר לכל שהנדרים ניתרים בפה והרי צריכה זה הדבר לגזירה שוה, כי הגזירה שוה גמר לה מתיבת הדבר ופירושינו הוא מתיבת זה לבד הגם שהיה אומר זה אשר צוה ה':
ובדרך רמז יתבאר אומרו לבני ישראל לאמר זה הדבר על פי מה שאמרו רז"ל (מ"ר כאן) וזה לשונם לעולם יהיה אדם זהיר בנדרים אלף עיירות היו לו לינאי וכו', הרי שהגם שהיו מקיימין שבועתן נענשו, ואמר הכתוב כאן כי יש נדרים ושבועות שצוה ה' אותם, והוא אומרו לבני ישראל לאמר אין לאמר אלא גילוי עריות (סנהדרין דף נו:) פירוש לחשש העריות זה הדבר אשר צוה ה' איש כי ידור נדר וגו', ודקדק לומר איש לרמוז לתגבורת ניגוד התאוה כאומרם ז"ל (רות רבה פ"ו) בפסוק חי ה' שכבי וגו' שנשבע ליצרו, וכן אמרו (חגיגה דף י.) בפסוק נשבעתי ואקיימה לשמור וגו' כי מצוה לישבע ליצרו:מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
זה הדבר - מגיד שכשם שנתנבא משה בכה אמר - כך נתנבא נביאים בכה אמר, ומוסיף עליהם זה הדבר.
ד"א זה הדבר אשר צוה ה' - הבעל מפר ואין חכם מפר, חכם מתיר ואין בעל מתיר. והרי דברים ק"ו: ומה אם מי שאינו מפר מתיר, מי שהוא מפר אינו דין שיהא מתיר? והרי דברים ק"ו: ואם מי שאין מתיר מפר, מי שהוא מתיר אינו דין שיפר? ת"ל זה הדבר אשר צוה ה': הבעל מיפר ואין חכם מיפר, חכם מתיר ואין הבעל מתיר:בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •