מ"ג במדבר ל ב


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה יהוה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־רָאשֵׁ֣י הַמַּטּ֔וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהֹוָֽה׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וּמַלֵּיל מֹשֶׁה עִם רֵישֵׁי שִׁבְטַיָּא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימַר דֵּין פִּתְגָמָא דְּפַקֵּיד יְיָ׃
ירושלמי (יונתן):
וּמַלֵיל משֶׁה עִם אֲמַרְכְּלֵי שִׁבְטַיָא לִבְנֵי יִשְרָאֵל לְמֵימָר דֵין פִּתְגָמָא דְמַלֵיל יְיָ לְמֵימָר:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ראשי המטות" - חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה ואחר כך לכל בני ישראל ומנין שאף שאר הדברות כן ת"ל (שמות לד, לב) וישובו אליו אהרן וכל הנשיאים בעדה וידבר משה אליהם ואחרי כן נגשו כל בנ"י ומה ראה לאומרה כאן למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה ואם אין יחיד מומחה מפר בשלשה הדיוטות (ב"ב קכ, ב) או יכול שלא אמר משה פרשה זו אלא לנשיאים בלבד נאמר כאן זה הדבר ונאמר בשחוטי חוץ (ויקרא יז, ב) זה הדבר מה להלן נאמרה לאהרן ולבניו ולכל בני ישראל שנא' דבר אל אהרן וגו' אף זו נאמרה לכולן.

"זה הדבר" - (ספרי) משה נתנבא (שמות יא, ד) בכה אמר יי' כחצות הלילה והנביאים נתנבאו בכה אמר נוסף עליהם משה שנתנבא בזה הדבר (ספרי נדרים עז) דבר אחר זה הדבר מיעוט הוא לומר שהחכם בלשון התרה ובעל בלשון הפרה כלשון הכתוב כאן ואם חילפו אין מותר ואין מופר.

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת – חָלַק כָּבוֹד לַנְּשִׂיאִים לְלַמְּדָם תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וּמִנַּיִן שֶׁאַף שְׁאָר הַדִּבְּרוֹת כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֲלֵיהֶם וְאַחֲרֵי כֵן נִגְּשׁוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות לד,לא-לב). וּמָה רָאָה לְאָמְרָהּ כָּאן? לִמֵּד שֶׁהֲפָרַת נְדָרִים בְּיָחִיד מֻמְחֶה (ספרי קנג); וְאִם אֵין יָחִיד מֻמְחֶה, מֵפֵר בִּשְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת. אוֹ יָכוֹל שֶׁלֹּא אָמַר מֹשֶׁה פָּרָשָׁה זוֹ אֶלָּא לַנְּשִׂיאִים בִּלְבַד? נֶאֱמַר כָּאן זֶה הַדָּבָר, וְנֶאֱמַר בִּשְׁחוּטֵי חוּץ "זֶה הַדָּבָר" (ויקרא יז,ב); מַה לְּהַלָּן – נֶאֶמְרָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן" וְגוֹמֵר (שם), אַף זוֹ נֶאֶמְרָה לְכֻלָּן (נדרים ע"ח ע"א).
זֶה הַדָּבָר – מֹשֶׁה נִתְנַבֵּא בְּ"כֹה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה" (שמות יא,ד), וְהַנְּבִיאִים נִתְנַבְּאוּ בְּ"כֹה אָמַר ה'"; מוּסָף עֲלֵיהֶם מֹשֶׁה, שֶׁנִּתְנַבֵּא בִּלְשׁוֹן "זֶה הַדָּבָר". דָּבָר אַחֵר: זֶה הַדָּבָר – מִעוּט הוּא, לוֹמַר שֶׁהֶחָכָם בִּלְשׁוֹן הַתָּרָה וּבַעַל בִּלְשׁוֹן הֲפָרָה, כִּלְשׁוֹן הַכָּתוּב כָּאן; וְאִם חִלְּפוּ, אֵין מֻתָּר וְאֵין מוּפָר (ספרי שם; נדרים ע"ז ע"ב-ע"ח ע"א).

רשב"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וידבר משה אל ראשי המטות" - נשאלתי ביוניוב בכרך לושדון לפי הפשט היכן מצינו שום פרשה שמתחלת כן שלא נאמר למעלה וידבר ה' אל משה לאמר איש כי ידור וגו'. והיאך מתחלת הפרשה בדיבורו של משה שאין מפורש לו מפי הגבורה, וזה תשובתי, למעלה כתיב אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם שאתם צריכין להביא באחד משלש רגלים משום בל תאחר כמפורש במסכת ר"ה, הלך משה ודבר אל ראשי המטות שהם שופטים להורות לישראל הלכות נדרים ואמר להם הקב"ה צוה לי שיקרבו נדריהם ונדבותם ברגל פן יאחרו נדריהם. לפיכך "איש כי ידור נדר לה'" קרבן. "או השבע שבועה" לענות נפשו.

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

"רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת" - לפי דעתי שזאת הפרשה היתה אחר מלחמת מדין, על כן היא אחריה כמו ותדבר מרים ואהרן במשה אחר ויהיו בחצרות כאשר פירשתי והכתוב אמר שבאו בני גד אל משה ואל אלעזר ואל נשיאי העדה ודברו דבריהם, ואחרי כן כתוב ויצו להם משה את אלעזר הכהן ואת יהושע בן נון ואת ראשי אבות המטות, הם נשיאי העדה הנזכרים ובעבור שאמר משה לבני גד ולבני ראובן והיוצא מפיכם תעשו על כן כתוב וידבר משה אל ראשי המטות ושם כתוב " כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה".

"לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" - שיאמרו כן לבני ישראל.

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וידבר משה אל ראשי המטות" - לא הקדים הכתוב לאמר בכאן וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל ראשי המטות ואמרת אליהם זה הדבר אשר צוה ה' כמו שאמר בפרשת שחוטי חוץ (ויקרא יז ב) ובשאר פרשיות אבל הזכיר זה בסוף הפרשה שאמר (פסוק יז) אלה החקים אשר צוה ה' את משה ובפרשת ויהי ביום השמיני נאמר (ויקרא ט ו) ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו ולא הזכיר הצואה כלל וכן בפרשת המן (שמות טז לב) ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' מלא העומר ממנו וגו' וראשי המטות לבני ישראל הם נשיאי הדגלים שהעמידו אותם המטות על דגליהם אחר שמתו נחשון בן עמינדב וחבריו ואפשר שהיו הנזכרים בפרשת הנחלה אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ (להלן לד יז) או שהיו אחרים כי שם ידבר הכתוב על העתיד כי בעת חלוק הארץ יהיו הנזכרים חיים ויעמדו עליהם וטעם וידבר משה אל ראשי המטות כי אין צורך ללמד לכל בני ישראל שהאב והבעל יכולין להפר נדרי ענוי נפש ואולי צריך להעלים אלה החוקים מהם שלא ינהגו קלות ראש בנדרים אבל לחכמי ישראל ראשי שבטיהם לימד המשפט וירמוז עוד למדרש רבותינו (נדרים עח) כי לראשי המטות יד ושם בנדרים יותר משאר העם שיחיד מומחה מתיר הנדר והנה היתר הנדרים לא נתפרש בתורה אבל הוא הלכה למשה מסיני תלאו הכתוב בחוט השערה כמו שאמרו (חגיגה י) היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמוכו אלא שרמז לו הכתוב (פסוק ג) לא יחל דברו כלומר שלא אמר לא יעבור על דברו אבל צוה שלא יחלל דברו שלא יעשה הנדר חלול כי בבואו לב"ד וימצאו לו פתח ונחם עליו והם ימחלו לו איננו מחלל אותו והטעם בזה כאשר אמרתי שעשה היתר הנדר והשבועה בסתרי התורה שלא יאמרו אלא לראויים להם ויכתבו ברמיזה ובאה הפרשה הזאת בכאן מפני שהזכיר נדרי גבוה לבד מנדריכם ונדבותיכם לעולותיכם ולמנחותיכם ולנסכיכם ולשלמיכם (לעיל כט לט) אמר עוד מלבד אלה הנדרים הנזכרים יש עוד נדרי הדיוט וככל היוצא מפיו של אדם חייב לקיים ולעשות כל אשר אסר על נפשו ובכולן לא יחל דברו אבל אחרים מוחלין לו

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


ירא את ה' בני ומלך עם שונים אל תתערב (משלי כד, כא) שלמה המלך ע"ה יזהיר בכתוב הזה (משלי כד) את האדם שיירא מן המלך העליון יתעלה תחלה ואחריו שיירא מן המלך בארץ, והשוה את שניהם יחד במדת היראה כי יאמר כשם שאתה ירא מהקב"ה הנמצא בכל מקום ופורש מן העון ליראתו ואע"פ שאין אתה רואהו, כן יש לך לירא מהמלך שתפרוש מעצמך ממה שתתחייב מיתה ליראתו ואע"פ שאין אתה עומד לפניו, כי אי אפשר למלך בשר ודם להמצא בכל המקומות ועל כן תצטרך שתהיה אימת המלך וצורתו חקוקה בלבך בהעדרו מן המקום ולא תראנו כאלו ראית אותו בעיניך, כשם שאתה ירא מן המלך העליון יתברך שלא ראיתו מעולם בעיניך. עם שונים אל תתערב, יזהיר שלא ישנה הדבר, כי יש עוברין על רצון הש"י ליראתו של מלך, והנה הם יראים מאדם תחלה ועושין יראתו עיקר, ולא יתכן לעשות כן, אבל הראוי שיהיה הש"י תחלת יראתו ועיקר מחשבתו ופעולותיו כלן. ולפי שהש"י מלך מלכי המלכים הקב"ה ראשית כל ראשית, ואין מלכות המלכים רק ממנו ומלכותו לעד לעולם, אין ראוי כלל להשוותן, לכך הפסיק בהם הכתוב במלת בני, כי היה ראוי הכתוב לומר בני ירא את ה' ומלך כמנהגו בשאר הכתובים שמתחיל בהם במלת בני, אבל רצה להפסיק ביניהם לבאר כי אע"פ שהשוה אותן הכתוב לענין היראה אין ענינם שוה ואין לשתף ביניהם, שהרי יש הפרש גדול ביניהם ויתרון, כיתרון האור מן החשך. וענין הכתוב, כי יראת המלך היא קיום הארץ וצורך גדול לבריות, וכמו שדרשו רז"ל הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו, אבל העיקר הגדול והעצום והמעלה העליונה שירא תחלה מן המלך העליון יתברך, אשר חיי המלכים כלן ומלכותם תלוין בידו, ומזה אמר שלמה בספר קהלת (ח) אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים, יאמר אני אומר לך פי מלך שמור, שתשמור פי המלך ולעשות מה שיצוה, ועל הדברים כלן שתשמור שבועת אלהים שיזכור תחלה יראת ה' והשבועה שנשבע בסיני לקבל עליו התורה והמצות. וכן אמרו במדרש אני פי מלך שמור, מזומן אני לשמור פי מלכי האומות המושלים בנו במסים וגלגליות וארנוניות. ועל דברת שבועת אלהים, ואצל דברת שבועת אלהים לא אשמור פי המלך. שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שאמרו לנבוכדנצר (דניאל ג) לא חשחין אנחנא על דנא פתגם להתבותך. ומתחיל הפסוק ענו שדרך מישך ועבד נגו ואמרי למלכא נבוכדנצר לא חשחין וגו'. אם מלכא למה נבוכדנצר ואם נבוכדנצר למה מלכא, אלא כך אמרו לו את מלכא עלנא במסים וגלגליות, אבל על דנא שאתה אומר לנו לעבוד עו"ג נבוכדנצר את ולא מלכא את, ואת וכלבא שווין. כלומר שאין אנו רשאין לבא כנגד השבועה שנשבענו בהר סיני, זהו ועל דברת שבועת אלהים. וידוע כי ענין השבועה מגדר היראה שלא ישבע אדם בקב"ה כל עיקר ואפילו על האמת, אין צריך לומר על שקר, ומעשה היה בינאי המלך שהיו לו עשרת אלפים עיירות בהר המלך וכולן חרבו על שבועת אמת. כיצד, אדם אומר לחברו בשבועה שאני הולך למקום פלוני ואוכל ואשתה כך וכך, וכן כל דבריהם, ומקיימין שבועתן, וכולן נחרבו. ומה הנשבע באמת כך, הנשבע לשקר על אחת כמה וכמה. ואיך יהיה האדם זהיר במדת היראה אם ישבע בהקב"ה לשקר או על האמת לבטלה. ומפני שאין בכל העבירות כלן עברה חמורה כעובר על השבועה ויצר לב האדם רע מנעוריו, והוא כועס תמיד ומתוך כעסו קופץ ונשבע, לכך הוצרכה תורה להקדים רפואה למכה ולצוות על התר הנדרים על פי יחיד מומחה או שלשה הדיוטות, וזהו שכתוב.

וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה'. ע"ד הפשט לבני ישראל, שיאמרו כן לבני ישראל. אבל רז"ל דרשו ראשי המטות רמז ליחיד מומחה, לבני ישראל רמז לשלשה הדיוטות, כשם שדיני ממונות בשלשה הדיוטות. ומה שנסמכה פרשה זו לשל מעלה שהיא פרשת המועדים, לפי שהזכיר שם נדר גבוה ואמר לבד מנדריכם ונדבותיכם, וזה טעם אשר צוה ה' כי שם יחזור, ללמדך כי מלבד הנדרים האלה הנזכרים עוד יש נדרי הדיוט שהוא חייב לקיים דברו. ועוד טעם אחר, מה קדוש המועדים ביחיד מומחה אף התר נדרים ביחיד מומחה.

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"זה הדבר אשר צוה ה'" כשאמר בהר סיני ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת היתה הכונה האיש הנודר או נשבע לא יחל דברו כי בחללו דברו הוא מחלל את ה' אבל האשה שאינה ברשות עצמה לא תהיה מחללת אם יפר המיפר:

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)

וידבר משה אל ראשי המטות. מה דבר אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר, דבר אל ראשי המטות שיאמרו איזו דבר לבני ישראל ולא פירש עדיין מה יאמרו ראשי המטות אל בני ישראל, עד שהגיד להם פרשת נדרים שחייב ראש המטה לאמר אל הנודר מותר לך, וזו היא האמירה שצוה לראשי המטות שיאמרו לבני ישראל. ועליה אמר לא יחל דברו הוא עצמו לא יחל אבל אחרים מחלין את דברו ועל זה אמר ככל היוצא מפיו של החכם המתיר לו, כן יעשה, אם לקיים, או להתיר.

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

אל ראשי המטות וגו'. צריך לדעת מה נשתנית מצוה זו שפרט בה הכתוב ראשי המטות, ורז"ל בספרי אמרו לפי שבמאמר החצוצרות הקדים קריאת העדה לנשיאים חש לומר שהעדה קודמת לנשיאים תלמוד לומר אל ראשי וגו' שהם הקודמים, ובמקום אחר (נדרים עח ב ב"ב קכ ב) אמרו שבא לומר היתר נדרים ביחיד מומחה, וכל זה דרך דרש ואסמכתות עוד צריך לדעת למה הוצרך לומר המטות לבני שלא היה לו לומר אלא אל ראשי מטות בני ישראל, והיה נראה לומר שנתכוון לדבר בסדר זה שלא תאמר שלא באה המצוה אלא לראשי המטות ישראל לבד לזה אמר אל ראשי המטות לבני ישראל, וכאילו אמר לזה ולזה, והגם שלא אמר ולבני, הרבה מקראות מדברים בסדר זה כדרך אומרו (שמות א) ראובן שמעון וגו' וכאילו אמר ושמעון:

אלא שראיתי ברייתא (שם) וזה לשונם תניא יכול שלא אמר משה פרשה זו אלא לנשיאים בלבד נאמר כאן זה הדבר ונאמר בשחוטי חוץ (ויקרא יז) זה הדבר מה להלן וכו' אף זו נאמרה לכלן, אם כן אין משמעות אומרו לבני ישראל ולבני ישראל שהרי הוצרכו בברייתא להוכיח מגזירה שוה וכבר אמרו רז"ל (כריתות ה א) וזה לשונם לעולם אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך וכו', עוד צריך לדעת כוונת אומרו לאמר כי למי יאמרו בני ישראל, ואם הכוונה היא שראשי המטות יאמרו לבני ישראל, היה לו לומר לאמר לבני ישראל. עוד אומרו זה הדבר מה בא למעט בתיבת זה:

אכן יתבאר הכתוב בהקדים מאמרם ז"ל שאמרו (חגיגה י א) וזה לשונם היתר נדרים פורחים באויר עד כאן, ויש להעיר למה עשה ה' ממצוה זו סדר זה מה שלא עשה כן בכל התורה שכל דבר ודבר כתוב יושר וזו פורחת באויר:

אכן הטעם הוא כי לא רצה ה' שיהיה כתוב לעין כל אדם שהנדר והשבועה ישנה בהיתר שבזה יזלזלו בנדרים ובשבועות, ולזה נתחכם ה' והעלים הדבר ומסר ההתר לגדולי ישראל שהם ידעו ויבחינו חילוקי המשפטים שבהתר, אבל בפני כל ההמון יהיו נעולי דלת לקיים כל נדר וכל שבועה כאומרו לא יחל וגומר ככל היוצא מפיו וגו'. וזה הוא שיעור הכתוב וידבר משה אל ראשי המטות שהם גדולי ישראל המצוה בשלימות, אבל לבני ישראל לאמר זה הדבר פירוש כי לבני ישראל בכללות לא יאמר להם מהדיבור הנאמר לראשי המטות אלא זה הדבר ולא הפורח באויר שנאמר בעל פה לראשי המטות, ובזה נתיישבו כל הדקדוקים:

או ירצה על זה הדרך אל ראשי המטות באה המצוה, ולבני ישראל לאמר פירוש כי הנודר והנשבע מבני ישראל יבא ויאמר לראשי המטות והם יגידו למו את שישנו בבל יחל ואת שישנו בהתרה כפי ההלכות שבאו במשפט זה:

ואם תאמר לכל הדרכים הרי הוזכרו גם בני ישראל במצוה זו ולמה הוצרכו רז"ל ללמוד הדבר כנזכר, יש לומר שלא הוצרכו לדון בגזירה שוה, אלא לומר שמשה אמר הדברים מפיו לישראל, אבל להודעת המצוה לישראל לא הוצרכו לגזירה שוה, וזה הוא מה שדקדקו לומר יכול שלא אמר משה פרשה זו אלא לראשי המטות ולא אמרו יכול שלא נאמרה פרשה זו אלא לראשי המטות שאז תהיה הכוונה שלא נאמרה כל עיקר:

עוד יש לומר שזולת גזירה שוה שהודיעה שמצוה זו נוהגת בישראל הייתי יכול לפרש אומרו לבני ישראל כאלו אמר של בני ישראל ויהיה הדבר שקול, ואחר שבאה גזירה שוה שהצדיקה המצוה גם בישראל אנו מישבים הכתוב כדרך האמור, ואין להקשות לפי מה שפירשנו זה הדבר שבא למעט שלא יאמר לכל שהנדרים ניתרים בפה והרי צריכה זה הדבר לגזירה שוה, כי הגזירה שוה גמר לה מתיבת הדבר ופירושינו הוא מתיבת זה לבד הגם שהיה אומר זה אשר צוה ה':

ובדרך רמז יתבאר אומרו לבני ישראל לאמר זה הדבר על פי מה שאמרו רז"ל (מ"ר כאן) וזה לשונם לעולם יהיה אדם זהיר בנדרים אלף עיירות היו לו לינאי וכו', הרי שהגם שהיו מקיימין שבועתן נענשו, ואמר הכתוב כאן כי יש נדרים ושבועות שצוה ה' אותם, והוא אומרו לבני ישראל לאמר אין לאמר אלא גילוי עריות (סנהדרין נו ב) פירוש לחשש העריות זה הדבר אשר צוה ה' איש כי ידור נדר וגו', ודקדק לומר איש לרמוז לתגבורת ניגוד התאוה כאומרם ז"ל (רות רבה פ"ו) בפסוק חי ה' שכבי וגו' שנשבע ליצרו, וכן אמרו (חגיגה י א) בפסוק נשבעתי ואקיימה לשמור וגו' כי מצוה לישבע ליצרו:

מדרש ספרי (כל הפרק)(כל הפסוק)

וידבר משה אל ראשי המטות - למה נאמר? לפי שהוא אומר במדבר י ותקעו בהם ונועדו אליך כל העדה ואם באחת יתקעו ונועדו אליך הנשיאים, לא שמענו להיכן? הריני דן: נאמר כאן תקיעה בעדה, ונאמרה תקיעה בנשיאים; מה תקיעה האמורה בעדה פתח אהל מועד, אף תקיעה האמורה בנשיאים פתח אהל מועד. או כל הקודם במקרא קודם במעשה? ת"ל אל ראשי המטות. הואיל ונאמרו דברות בתורה סתם, ופרט באחד מהם שהנשיאים קודמים לעדה, אף פורטני בכל הדברות שיהיו הנשיאים קודמים לעדה. ומה ת"ל אל ראשי המטות? מגיד שאין היתר נדרים אלא מפי מומחים:

זה הדבר - מגיד שכשם שנתנבא משה בכה אמר - כך נתנבא נביאים בכה אמר, ומוסיף עליהם זה הדבר.

ד"א זה הדבר אשר צוה ה' - הבעל מפר ואין חכם מפר, חכם מתיר ואין בעל מתיר. והרי דברים ק"ו: ומה אם מי שאינו מפר מתיר, מי שהוא מפר אינו דין שיהא מתיר? והרי דברים ק"ו: ואם מי שאין מתיר מפר, מי שהוא מתיר אינו דין שיפר? ת"ל זה הדבר אשר צוה ה': הבעל מיפר ואין חכם מיפר, חכם מתיר ואין הבעל מתיר:

בעל הטורים (כל הפרק)(כל הפסוק)

ראשי המטות. סמך ראשי המטות לנדרים ונדבות דכתיב לעיל לבד מנדריכם ונדבותיכם לומר לך שראשי המטות כופין להביא הנדרים והנדבות כדאמרינן אזהרה לב"ד שיעשוך. וכן רגלים על פי ראשי המטות נקבעים ועוד כשישראל בצרה ראשיהם נודרין כמו ביפתח. וכן שרי האלפים ונקרב את קרבן ה':

<< · מ"ג במדבר · ל · ב · >>